היד שמנענעת את העריסה

זה מוזיקע זה? זה בום-בום-בום
(28/4/2006)

היה לי ברור שזה רק ענין של זמן עד שאמצא אצלי סימני גיל. רק מסתבר שכל הזמן הזה חיפשתי במקומות הלא נכונים. עודי תרה אחרי כתמים, קמטים או כל דבר אחר שניתן לטיפול בבוטוקס או מתיחה, גיליתי שהזיקנה מתבטאת אצלי במשהו אחר לגמרי.

חוסר סבילות לרעש.

ביום חמישי הציעה נ' הנמרצת חברתי שנצא בערב לשבת איפה שהוא.

שאלתי איפה, אמרה מסעדה, אמרתי דיאטה, אמרה בית קפה, אמרתי איפה אמרה בסביבה. עשיתי חשבון שבית קפה ובסביבה זה בטח יהיה קצר ואמרתי בסדר. אחרת כך אירגנתי ביביסיטר, בנזוג עייף, וגם אחות עם בעל ויצאנו לדרך.

עודנו בדרך צילצלה אלינו נ' הנמרצת ושאלה אולי מתחשק לנו פאב. שאלתי איפה אמרה הרצליה אמרתי איזה אמרה אחד טוב. עשיתי חשבון שיום חמישי ופאב טוב זה בטח יהיה קצר, כי לא נמצא מקום לשבת ואמרתי בסדר. אחר כך אמרתי לבנזוג לשנות כיוון ויצאנו לדרך.

במורד המדרגות שמטפסות אל הפאב עמדו שני בחורים גדולים. "אין מקום", אמר לנו אחד מהם אחרי שבחן אותנו מלמעלה למטה ובחזרה. א', בן זוגה של נ' התעלם מהגברתן ונופף למישהו למעלה שהורה לבחורים לאפשר לנו לעבור. "אני עדיין חושב שזו טעות", סינן הגברתן לחברו בזמן שעברנו על פניו. דקה אחר כך הוא הניח לעבור לקבוצה שכללה שתי בחורות שמנות ומכוערות ושלושה בחורים דוחים וזה בלי שום בעיה.

עברתי את הסלקציה הראשונה בחיי ולא בדיוק בהצלחה מסחררת.

בפנים היה כמעט ריק. "הגעתם מוקדם", אמר לנו הבעלים של המקום, מכר של א'. אני חושבת שזה מה שהוא אמר, כי מרגע שנכנסנו ועד הרגע שיצאנו משם שלוש שעות ארוכות (מדי) אחר כך הפסקתי לשמוע. המוסיקה היתה בעוצמה מחרישת אוזניים ובזו הפעם לא היה מדובר בסתם דימוי; חוץ מהמוסיקה אי אפשר היה לשמוע כלום.

ניהלנו עם המלצרית דיאלוגים בשפת סימנים (אולי זו הסיבה לכך שפלטת מטוגנים עם מטבל אבוקדו וירקות הגיעה בלי ירקות ועם מטבל מיונז), צרחנו אחד לשני דברי חולין וחג, החלפנו מקומות זה עם זה במטרה לשפר את איכות השיחה ובסופו של דבר שקענו בשתיקה מהורהרת, שהופרעה מפעם לפעם על ידי באי הפאב האחרים שדחקו אותנו, כל פעם בקטנה, אל השוליים הקרים (שום מטפורה. בשוליים, ליד יריעות הברזנט שהפרידו בינינו ובין הרחוב ההרצלייני הסואן, באמת היה יותר קר).

אותם אחרים, הרבה יותר צעירים מאיתנו, דווקא ניראו מרוצים להפליא מהרעש. אני לא יודעת אם זה משום שתקשורת בצרחות היא ההייפ החדש או משום שהרעש מונע קיומן של שיחות אמיתיות.

"אני לא מבינה את זה", אמרתי לבנזוג כשיצאנו משם, הלומי רעש. הוא ענה לי, רק שאין לי ממש מושג מה. השפתיים שלו זזו, אבל באוזניים שלי היה עדיין הבום-בום מהפאב, שליווה אותי גם למיטה והתפוגג למרבה הצער היכן שהוא לפנות בוקר כשהעולל קרא בשמי. אבא.

ואולי בעצם זו לא הזיקנה, אלא דווקא הילדים. אחרי חשיפה בלתי נגמרת לקולות שלהם אני זקוקה בשעות הפנאי שלי למעט שקט. ביום חמישי הבא - סדנת שתיקה.

אין כמו פוסט מסוג זה כדי לסדר קצת פרופורציות בחיים.

47 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא




חבצלת מהשרון בת 59 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		זה מוזיקע זה? זה בום-בום-בום (28/4/2006) היה לי ברור שזה רק ענין של זמן עד שאמצא אצלי סימני גיל. רק מסתבר שכל הזמן הזה חיפשתי במקומות הלא נכונים. עודי תרה אחרי כתמים, קמטים או כל דבר אחר שניתן לטיפול בבוטוקס או מתיחה, גיליתי שהזיקנה מתבטאת אצלי במשהו אחר לגמרי. חוסר סבילות לרעש. ביום חמישי הציעה נ' הנמרצת חברתי שנצא בערב לשבת איפה שהוא. שאלתי איפה, אמרה מסעדה, אמרתי דיאטה, אמרה בית קפה, אמרתי איפה אמרה בסביבה. עשיתי חשבון שבית קפה ובסביבה זה בטח יהיה קצר ואמרתי בסדר. אחרת כך אירגנתי ביביסיטר, בנזוג עייף, וגם אחות עם בעל ויצאנו לדרך. עודנו בדרך צילצלה אלינו נ' הנמרצת ושאלה אולי מתחשק לנו פאב. שאלתי איפה אמרה הרצליה אמרתי איזה אמרה אחד טוב. עשיתי חשבון שיום חמישי ופאב טוב זה בטח יהיה קצר, כי לא נמצא מקום לשבת ואמרתי בסדר. אחר כך אמרתי לבנזוג לשנות כיוון ויצאנו לדרך. במורד המדרגות שמטפסות אל הפאב עמדו שני בחורים גדולים. "אין מקום", אמר לנו אחד מהם אחרי שבחן אותנו מלמעלה למטה ובחזרה. א', בן זוגה של נ' התעלם מהגברתן ונופף למישהו למעלה שהורה לבחורים לאפשר לנו לעבור. "אני עדיין חושב שזו טעות", סינן הגברתן לחברו בזמן שעברנו על פניו. דקה אחר כך הוא הניח לעבור לקבוצה שכללה שתי בחורות שמנות ומכוערות ושלושה בחורים דוחים וזה בלי שום בעיה. עברתי את הסלקציה הראשונה בחיי ולא בדיוק בהצלחה מסחררת. בפנים היה כמעט ריק. "הגעתם מוקדם", אמר לנו הבעלים של המקום, מכר של א'. אני חושבת שזה מה שהוא אמר, כי מרגע שנכנסנו ועד הרגע שיצאנו משם שלוש שעות ארוכות (מדי) אחר כך הפסקתי לשמוע. המוסיקה היתה בעוצמה מחרישת אוזניים ובזו הפעם לא היה מדובר בסתם דימוי; חוץ מהמוסיקה אי אפשר היה לשמוע כלום. ניהלנו עם המלצרית דיאלוגים בשפת סימנים (אולי זו הסיבה לכך שפלטת מטוגנים עם מטבל אבוקדו וירקות הגיעה בלי ירקות ועם מטבל מיונז), צרחנו אחד לשני דברי חולין וחג, החלפנו מקומות זה עם זה במטרה לשפר את איכות השיחה ובסופו של דבר שקענו בשתיקה מהורהרת, שהופרעה מפעם לפעם על ידי באי הפאב האחרים שדחקו אותנו, כל פעם בקטנה, אל השוליים הקרים (שום מטפורה. בשוליים, ליד יריעות הברזנט שהפרידו בינינו ובין הרחוב ההרצלייני הסואן, באמת היה יותר קר). אותם אחרים, הרבה יותר צעירים מאיתנו, דווקא ניראו מרוצים להפליא מהרעש. אני לא יודעת אם זה משום שתקשורת בצרחות היא ההייפ החדש או משום שהרעש מונע קיומן של שיחות אמיתיות. "אני לא מבינה את זה", אמרתי לבנזוג כשיצאנו משם, הלומי רעש. הוא ענה לי, רק שאין לי ממש מושג מה. השפתיים שלו זזו, אבל באוזניים שלי היה עדיין הבום-בום מהפאב, שליווה אותי גם למיטה והתפוגג למרבה הצער היכן שהוא לפנות בוקר כשהעולל קרא בשמי. אבא. ואולי בעצם זו לא הזיקנה, אלא דווקא הילדים. אחרי חשיפה בלתי נגמרת לקולות שלהם אני זקוקה בשעות הפנאי שלי למעט שקט. ביום חמישי הבא - סדנת שתיקה. אין כמו פוסט מסוג זה כדי לסדר קצת פרופורציות בחיים. שמור בטל 47 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא