למרבה המזל אף אחד לא מת
(23/5/2006)

ועל כן לא יהיה פוסט מורטום.

יחד עם זאת נראה לי שיש מקום לפוסט תובנות.

 

המטוס סוחב את המזוודה ולא אני. לכן אין שום סיבה להצטמצם בלבוש ולקחת רק חמישה זוגות מכנסיים, שתי חצאיות, חמש גופיות, שש חולצות קצרות וחמש ארוכות, שלושה סוודרים דקים, סוודר אחד עבה ועליונית. של אחותי. להבא אני לוקחת את כל צידו הימני של הארון, מדף אחד מהאמצע ושלושה משמאל.

 

לא כדאי לעשות עיסוי רגליים סיני על בטן ריקה. השלב הראשון בהרפתקה הזו, שנמשכת בין שעה לשעה וחצי, הוא הכנסתן של הרגליים לדלי עם מים שחורים. זה לא רק נראה כמו מרק, אלא גם מריח כמו מרק. היה רגע קצר ומשפיל במיוחד שתהיתי ביני לביני מה הטעם של זה.

 

זה לא רעיון טוב לאכול חומוס בסין. גם לא סושי. אני לא יודעת אם זו הקירבה הגאוגרפית ליפן או הריחוק מ"קיוטו" ו-"ריבר", תהא הסיבה אשר תהא, משום מה לא היה כל קשר בין סושי בצורתו המוכרת לי ובין מה שהוגש במסעדה היפנית אליה גררתי את שותפי לטיול בסין - Shintori null ii. קודם כל לא היה אבוקדו (כן. אני יודעת שמדובר בחדשות מטרידות במיוחד ואני מתנצלת על כך שלא הקדמתי והצעתי לכם לשבת בזמן שאתם קוראים). גם הרבה אורז לא היה. הדג - חתיכה ענקית ממנו - הונח על דוגמית אורז. ועדיין לא דיברתי על המחיר השערורייתי.

מה שכן - המנות - אשר כללו מיני יצורי ים במגוון צורות הגשה מעוררות השתאות - היו מדהימות ביופיין והייתם זוכים לראות צילומים טובים שלהם, לו היה מותר שם לצלם ("No picture, no picture!!!").

זה מה שתפס (בגניבה) הנייד של הבנזוג:

 

 

הגירסאות היפניות לגפילטא פיש (למעלה משמאל ומימין)

 

 

הסושי. 200 יואן. חצופים

 

 

מתאבנים.

 

 

ביום החזרה יש להקפיד על מגע חיוני בלבד עם הילדים. זה יבטיח שאף ילד לא יפרוק את המרפק שלו ובמקום לפרוק מזוודות נבלה במיון  

 

 

ועכשיו אני הולכת לאכול סושי נורמלי.

יש גם יתרונות בשיגרה

שמור   בטל

55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא