היד שמנענעת את העריסה

ארבע משלי
(4/7/2006)

ארבע שעות התפנו לי אתמול ככה סתם באמצע היום ואני מניחה שזה היה משמח אותי עד למאוד אלמלא הייתי אותה שעה בבאר שבע.

ניסיתי לארגן בעזרתו פגישה לנישנוש איתה, אבל זה שהיה אמור לספק את מספר הטלפון שלה (שאבד יחד עם הנייד שלי) היה בפגישה ועד שהתפנה כבר היה מאוחר מדי לנשנושים.

הפקדתי על כן את התיק אצל עמית באר שבעי והודעתי לו שאני הולכת לבזבז כסף.

"אי אפשר לבזבז כסף בבאר שבע", הוא אמר לי.

כמה שהוא לא מכיר אותי.

קשה לי לתאר במילים שלמות עד כמה חם בבאר שבע. נדמה לי שנדרשת סידרה של התנשפויות כדי להעביר את התחושה. הליכה שנמשכת ברגיל עשר דקות הפכה לאודיסאה שלמה, כאשר עצרתי כל שלושה או ארבעה צעדים כי להתנשם, להתנשף, לקלל ולחפש צל מלווה בארטיק. זה בדיוק מסוג הימים בהם אני מברכת את תבונתם של מרבית השופטים שלא מקפידים הקפדה מלאה על כללי הלבוש הקבועים בתקנות. חולצה עם שרוולים כנראה היתה הורגת אותי.

עשרים דקות ושני גלונים של זיעה אחר כך והגעתי לקניון המקומי.

מראה החנויות הממוזגות מיד עשה לי טוב ולא ביזבזתי רגע על מנוחה קודם שפצחתי בסיבוב מדידות מהיר. כמה רגעים ושלושים גופיות אחר כך הבנתי שאין לי ממש מה למהר. אחרי הכל ארבע שעות זה המון, אפילו יותר מדי זמן כשמדובר בבאר שבע ובקניון אחד.

עברתי למוד חיסכון והתחלתי להיכנס לכל חנות, אפילו לכאלה שהדברים בהן א-פריורית לא התאימו למגדר שלי (סנדלים עם פייטים ויהלומים?) ובצורה כזו שרפתי שעתיים בסופן היו לי שתי שקיות מלאות וקיבה ריקה.

לקומה השניה של הקניון היה ריח של סושי. או ככה לפחות חשבתי. מדהים איך הרעב יכול לתעתע. הקפתי את המקום פעמיים, גיליתי קפה "ארומה" ודוכן לתיקון מכשירי חשמל, אבל שום דגים. בצר לי קניתי דיאט קולה וחזרתי אל הקומה הראשונה, לגלות שם עוד בית קפה ועוד דוכן, ומפה לשם נתקלה עיני בחנות של "איל מקיאג'", מלאה במוכרניות מאופרות לעייפה וחסרות מעש.

"רעיון מצוין", אמרה לי החתולה טלפונית. "בעיקר אם יש לך אופי חזק ואת יודעת לומר לא כשמנסים לדחוף לך מוצרים".

מראה טיבעי, אמרתי למוכרנית המאפרת מאחר שהחתולה הזהירה אותי מהנטייה של בנות סוגה לכסות את הפנים בשליכט. וההיא לקחה אותי מאוד ברצינות.

שעה ושקית מלאה אחר כך יצאתי מהחנות עם מראה דומה למדי לזה שנכנסתי אליה.

אופי חזק בקונסילר שלי.

בסוף מצאתי מסעדה עם סושי. לפני כן הספקתי לצאת מהקניון, ללכת חצי מרחק לבית משפט, להיזכר תוך שיחה עם החתולה שהשארתי שם שקית, לחזור לקניון, לצאת ממנו, ללכת חצי מרחק, לקבל טלפון מהמוכרנית ההיא שהודיעה לי שמוצר שהזמנתי ושילמתי עליו לא נמצא במלאי ולכן עלי לשוב כדי לקבל זיכוי, לקלל, להודיע לה שתמצא לי את אותו המוצר ולא אכפת לי איך כי אני לא חוזרת לקניון ולקבל הודעה שאני לא צריכה באמת לחזור כי המוצא נמצא. באשדוד. דווקא שמעתי שיש שם דגים מצויינים.

ארבע שעות בבאר שבע. אם זה לא היה כל כך נורא עוד הייתי מציעה לעשות מזה פרוייקט.

91 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא




חבצלת מהשרון בת 58 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		ארבע משלי (4/7/2006) ארבע שעות התפנו לי אתמול ככה סתם באמצע היום ואני מניחה שזה היה משמח אותי עד למאוד אלמלא הייתי אותה שעה בבאר שבע. ניסיתי לארגן בעזרתו פגישה לנישנוש איתה, אבל זה שהיה אמור לספק את מספר הטלפון שלה (שאבד יחד עם הנייד שלי) היה בפגישה ועד שהתפנה כבר היה מאוחר מדי לנשנושים. הפקדתי על כן את התיק אצל עמית באר שבעי והודעתי לו שאני הולכת לבזבז כסף. "אי אפשר לבזבז כסף בבאר שבע", הוא אמר לי. כמה שהוא לא מכיר אותי. קשה לי לתאר במילים שלמות עד כמה חם בבאר שבע. נדמה לי שנדרשת סידרה של התנשפויות כדי להעביר את התחושה. הליכה שנמשכת ברגיל עשר דקות הפכה לאודיסאה שלמה, כאשר עצרתי כל שלושה או ארבעה צעדים כי להתנשם, להתנשף, לקלל ולחפש צל מלווה בארטיק. זה בדיוק מסוג הימים בהם אני מברכת את תבונתם של מרבית השופטים שלא מקפידים הקפדה מלאה על כללי הלבוש הקבועים בתקנות. חולצה עם שרוולים כנראה היתה הורגת אותי. עשרים דקות ושני גלונים של זיעה אחר כך והגעתי לקניון המקומי. מראה החנויות הממוזגות מיד עשה לי טוב ולא ביזבזתי רגע על מנוחה קודם שפצחתי בסיבוב מדידות מהיר. כמה רגעים ושלושים גופיות אחר כך הבנתי שאין לי ממש מה למהר. אחרי הכל ארבע שעות זה המון, אפילו יותר מדי זמן כשמדובר בבאר שבע ובקניון אחד. עברתי למוד חיסכון והתחלתי להיכנס לכל חנות, אפילו לכאלה שהדברים בהן א-פריורית לא התאימו למגדר שלי (סנדלים עם פייטים ויהלומים?) ובצורה כזו שרפתי שעתיים בסופן היו לי שתי שקיות מלאות וקיבה ריקה. לקומה השניה של הקניון היה ריח של סושי. או ככה לפחות חשבתי. מדהים איך הרעב יכול לתעתע. הקפתי את המקום פעמיים, גיליתי קפה "ארומה" ודוכן לתיקון מכשירי חשמל, אבל שום דגים. בצר לי קניתי דיאט קולה וחזרתי אל הקומה הראשונה, לגלות שם עוד בית קפה ועוד דוכן, ומפה לשם נתקלה עיני בחנות של "איל מקיאג'", מלאה במוכרניות מאופרות לעייפה וחסרות מעש. "רעיון מצוין", אמרה לי החתולה טלפונית. "בעיקר אם יש לך אופי חזק ואת יודעת לומר לא כשמנסים לדחוף לך מוצרים". מראה טיבעי, אמרתי למוכרנית המאפרת מאחר שהחתולה הזהירה אותי מהנטייה של בנות סוגה לכסות את הפנים בשליכט. וההיא לקחה אותי מאוד ברצינות. שעה ושקית מלאה אחר כך יצאתי מהחנות עם מראה דומה למדי לזה שנכנסתי אליה. אופי חזק בקונסילר שלי. בסוף מצאתי מסעדה עם סושי. לפני כן הספקתי לצאת מהקניון, ללכת חצי מרחק לבית משפט, להיזכר תוך שיחה עם החתולה שהשארתי שם שקית, לחזור לקניון, לצאת ממנו, ללכת חצי מרחק, לקבל טלפון מהמוכרנית ההיא שהודיעה לי שמוצר שהזמנתי ושילמתי עליו לא נמצא במלאי ולכן עלי לשוב כדי לקבל זיכוי, לקלל, להודיע לה שתמצא לי את אותו המוצר ולא אכפת לי איך כי אני לא חוזרת לקניון ולקבל הודעה שאני לא צריכה באמת לחזור כי המוצא נמצא. באשדוד. דווקא שמעתי שיש שם דגים מצויינים. ארבע שעות בבאר שבע. אם זה לא היה כל כך נורא עוד הייתי מציעה לעשות מזה פרוייקט. שמור בטל 91 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא