כמה מילים הייתי יכולה לחסוך אם רק היתה איתי מצלמה
(27/7/2006)

שמיים צבועים בצבעי שקיעה, השמש מרחק אמה מהמים. לא רחוק משייטות שתי מפרשיות והגלים נמתחים מהן וצוברים תאוצה כדי להישבר על החוף. סמוך לקו המים כורעים הבתשע והבנשש וחופרים להם בור עמוק. העולל יושב לידם ומפעם לפעם, כשהם לא מסתכלים דוחף חלקים מערימת החול שהוציאו חזרה לתוך הבור.

מסביב ילדים ובורות נוספים. חמישה מהם הביאה איתה לים כלנית, חלקם במים, חלקם על החוף, שלושה שלה ושניים שהגיעו מהצפון להתארח עד יעבור זעם. הבנות של חבצלת ב' מתערבבות עם ילדיה של קורנית, כולם, שלוש ושלושה, בונים בריכה בה ישכשך מאוחר יותר העולל. כל השישה עובדים בתיאום, כאילו היו ביחד מאז ומעולם. כבר שבוע שהם חולקים את אותו הבית עם שני זוגות הורים וכלב אחד. המצב, כך מסתבר, הוא שדכן מוצלח.

כולנו, מבוגרים מהצפון, השרון, המרכז והדרום, יושבים בחצי מעגל ומשקיפים על משחקי הילדים. כבר לא חם ורוח נעימה מלטפת אותנו וגולשת אל שיירי אבטיח ותירס. על כולנו שורה עייפות מנומנמת וכל תנועה כמו מבוצעת בהילוך איטי.

ובשמיים מסוקים. כתמים שחורים על רקע אדמדם. באים והולכים.

שיגרה.

 

 

 

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
82 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא