בואו נקווה כולנו שזה הפוסט האחרון לשבוע הזה
(10/8/2006)

במחצית, עם שער לטובת כל קבוצה, עליתי לישון. בדרך לאמבטיה עצרתי לרגע מול הטלוויזיה, לבדוק אולי יש משהו מרתק יותר מהכדורגל ומפה לשם נרדמתי על המיטה בלבוש מלא ובאיפור מרוח ולא התעוררתי עד שהבנזוג עלה גם הוא לישון, כמעט שעתיים מאוחר יותר. "איך זה נגמר?" מלמלתי מתוך שינה. "שתיים אחת לליברפול", הוא ענה. "ונהרגו חמישה עשר חיילים".

המשפט האחרון העיר אותי לגמרי. ניסיתי להבין איך ולמה, אבל בשעות מאוחרות אני אף פעם לא בהירה, לא בשאלות שלי ולא בהבנת התשובות וככה, כשתמונת המצב לא לגמרי ברורה לי, שקעתי חזרה בנמנום שאמור היה להפוך בהמשך לשינה עמוקה.

ובדיוק בשלב הזה, כשמציאות וחלום התערבבו לי, צלצל הטלפון. שתיים בלילה. היה לי ברור שמודיעים לי שמישהו נהרג.

זו היתה מחשבה לא הגיונית בעליל. אין לי אף קרוב מדרגה ראשונה שנלחם בלבנון או בשטחים, וגם אם היה, הרי שהודעות כאלה אף פעם לא מוסרים בטלפון. אבל ההגיון לא משחק תפקיד של ממש בשעות האלה, ואני רצתי לטלפון ולא הספקתי לענות, וכשהצלצול האחרון נדם, כבר הייתי קרובה להיסטריה, באשר חוסר הידיעה, לפחות אצלי, נורא לא פחות מהידיעה עצמה.

הטלפון כמובן צלצל שוב וזה היה אחד שחיפש את יוסי. הוא נשמע כמי שנמצא רחוק והמצב, השעה והמחשבות שעברו לי בראש מיד הציבו אותו בחזית. מחפש את יוסי ולא מוצא. "זו טעות במספר", אמרתי לו וניתקתי בלב כבד. אחר כך הוא צלצל שוב וכבר לא הייתי סבלנית, אבל הייתי ערה לחלוטין.

את השעות הבאות ביליתי בבהייה בתקרת החדר, השינה חמקה ממני לגמרי ובמקומה הציפו אותי פנטזיות מהסוג שהיה חביב עלי  בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שוב הייתי נשק יום הדין של ישראל וחיסלתי את אוייבנו באמצעות כוח המחשבה. אלוהים. אז הייתי בת טפשעשרה. מה לעזאזל התרוץ שלי עכשיו?

 

שבוע משונה עומד להסתיים היום. מחציתו נעדרה הבתשע מהבית בגלל מחנה של הצופים, בכולו אירחנו את נכדיה של א' הנהדרת וכל סדרי הבית השתבשו. וכמו שסיפרתי לו אתמול בשעה שהיינו ב"מינה טומיי", "קופי בין", "ג'ירף" ו-"אל-פסטיו" (רק בראשונה אכלנו. באחרות ניסינו להשיג דבר מזון לבנזוג)*, השבוע הזה סיפק לי זווית ראיה שונה ביחס לגדולים.

הבתשע, בדרך כלל ביישנית להחריד, התעקשה לצאת למחנה גם כשהיה כבר ברור שאף אחת מהחברות שלה לא יוצאת. מקבוצה של שתיים עשרה בנות נותרו שתיים, הבתשע ועוד אחת בלתי נסבלת, ששהות של עשר דקות במחציתה בזמן שחיכינו לאוטובוסים גרמה לי למרוט שערות ביאוש, ולמרות שהבהרתי לבתשע שזו החלטה שאין חזרה ממנה ושאין מצב שאני נוסעת באמצע הלילה עד בית שמש, כדי לחלץ אותה כשמרכיבי ארוחת הערב לא ימצאו חן בעיניה, היא עדיין רצתה לנסוע. ובאמת, שלושה ימים כמעט לא שמענו ממנה מטוב ועד רע, כמעט, כי ביום שני באחת וחצי בלילה קיבלתי sms שמודיע שאין לה מקום לישון בו, אבל לטלפון היא כבר לא ענתה. יום אחד היא תבין איך התנהגות כזו יכולה להפחית שנים מחייה של אם.

עוד היא מבלה לה במחנה (וזו השורה התחתונה - היה לך כיף), הפך הבנשש לילד הבכור וכבמטה קסם סיגל לו את אותן התנהגויות של אחותו. סנדוויץ' הוא מצב קיומי, כך מסתבר וכשהמצב משתנה, משתנה גם ההתנהגות. הבנשש הפך לבן בכור וככזה טיפל במסירות בנכד הצעיר של א' הנהדרת וגם באחיו הקטן. יומיים וחצי של נחת וברגע שאחותו הגיעה כאילו שם ונגע בו אותו מטה של קסם וכל היכולות הללו נעלמו. אם לא הייתי רואה את השינוי הזה במו עיני לא הייתי מאמינה.

 

ומה בסוף השבוע? באמת שאין לי מושג. אני זוכרת שקבעתי המון דברים עם המון אנשים, אבל לא זוכרת בדיוק מה ועם מי ("למה את לא רושמת את זה באיזה פנקס?" שאל אותי דודינקא אתמול ואני עניתי שאין סיכוי שאזכור איפה הנחתי את אותו הפנקס).  זה לא ממש חשוב. רק שיהיה רגוע, שאחרת תמצאו את עצמכם נתקלים בפוסטים שלי גם בשישי ושבת.

 

סוף שבוע מצוין.

 

 

 

* ועל כן הוא פטור מקריאה של השורות הבאות

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא