רגע לפני שאני נוסעת
(17/8/2006)

הלכתי לראות את "סופרמן חוזר".

 

האמת היא שבכלל רציתי לראות את "מעבר ליער", אבל אחותי, שלא השכילה כמוני להשתיק את הילדים וכבר ידעה את כל פרטי העלילה, הטילה וטו.

 

שעה אחרי שהסרט התחיל הודיעה הסדרנית על הפסקה של שבע דקות ואנחנו הלכנו לאכול המבורגר.

 

זה לא שהסרט היה נוראי, הוא פשוט היה נורא לא מעניין. חשבנו על אותן מאה דקות של עלילה שעוד נותרו לנו (מי עדיין חושב שאורך מעיד משהו על איכות או שאורך יכול לפצות על היעדר איכות?), והגענו למסקנה שממש לא אכפת לנו מה יקרה בהמשך.

 

מוסר השכל: בפעם הבאה צריך להיות יותר קשובים לדודה.

 

אבל סופרמן הוא בכלל לא הסיבה לפוסט הזה, אלא הסרט שאת הפרומו לו הקרינו לפני השעמומון. "הבית באגם". זה נראה כמו סרט שאני יכולה לאהוב, למרות שני העציצים שמככבים בו (קיאנו ריבס וסנדרה בולוק), אלא שאני חייבת, ממש חייבת, לדעת לפני כן האם הוא מסתיים בטוב. כלומר - גיבור יחד עם גיבורה חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה (לפחות).

 

אני מקווה שתשכילו לנצל את שבוע ההיעדרות שלי לצפייה בסרט הזה ולדיווח - כאן או במייל - ביחס לסופו.

 

רוב תודות ו-Görüşmek üzere.

 

שמור   בטל

25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא