סליחה
(30/9/2006)

מכל מי שלא הזמנתי כדי לאכול איתי את הדבר הנפלא הזה.

 

 

אני מבטיחה לנסות להשתדל להיות נדיבה יותר בשנה הבאה בכל הקשור לשיתוף בקינוחים שלי.

 

 

התמרים: מבקעת הירדן באדיבות א' הנהדרת.

המרציפן: בכשרונו הרב של הבנזוג

החיבור: אני. אני. סוף סוף מצאתי משהו שאני יודעת לעשות (בלי לקלקל).

 

 

כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב סיפור סליחות נוסף ליום כיפור, אבל כל התחלה, נוגה וכבדה ככל שתהיה מתפתחת למשהו משעשע בביזאריותו, במקרה הטוב ומעגם במורבידיותו במקרה הפחות טוב. אני לא מצליחה לכתוב משהו ראוי ליום רציני של חשבון נפש

 

יחד עם זאת, עדיין לא איבדתי תקווה, הן משום שאני מטבעי אדם אופטימי ומאמינה, על כן, שבשעות שעד תום החג  אצליח להפיק סיפור סליחות ראוי  והן משום שהאריכו לי את שעות הערות, כשסידרו לי את השעה הנוספת הזו בבוקר  

 

הא, אתם אומרים. מה היא מתלוננת זאתי. סוף סוף הגיעה נקודת הזמן שבה מפצים אותנו על השעה שלקחו בתחילת הקיץ ונוכל לישון שעה נוספת. זה טוב, לא? אז זהו, שלא. אתם תוכלו לישון שעה נוספת, אני לא.  מחר בשעה רבע לחמש בבוקר, רבע לשש לשעבר, העולל יתעורר בפעם הראשונה ויבקש שוקו למיטה. רבע שעה אחר כך הוא יבקש "עוד סוקו" ואחרי חצי שעה נוספת הוא יכריז בקולניות שנגמר לו הלילה. שש וחצי ביום רגיל. מחר זה יהיה בחמש וחצי.

 

אחרי יומיים של קימה בחמש בבוקר נראה לי שאהיה במצב הרוח המתאים לסיפור עגום, כבד ומשמעותי, כראוי ליום כיפור

 

נו, שיהיה צום קל.

שמור   בטל

64 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא