ראשי
קבועים
עריכה
RSS
|
||||
|
חבצלת מהשרון
בת 59 
ארכיון:
 דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים  חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק  דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי        
|
לא דיברנו עוד על אהבה מכל רצף האירועים השתמרה אצלי רק תמונה אחת ברורה, שלא כיהו בה שיני הזמן. חצר בית הספר, המגרש בין הסלים ריק מכדי שהשעה תהיה שעת הפסקה, אולי שיעור ספורט. מזג האויר בהיר ואני וגלית במכנסיים קצרים. בצד השני של המגרש מתגודדים הבנים בחבורה גדולה ואני מציצה לכיוון שלהם. זהו. זה כל מה שאני זוכרת מהרגע בו קיבלתי את הצעת החברות הראשונה שלי. מאז ערב יום כיפור לבתעשר יש חבר. הן היו מצחיקות החברויות הללו של כיתה ה'. כל התקשורת של לפני, תוך כדי וסופו של דבר נערכה באמצעות אנשי ביניים. האיש שלו פנה לזה (או ליתר דיוק לזו) שלי, כדי לברר האם ומתי וזו שלי סגרה עניינים עם האיש שלו בקשר לאיפה ועם מי. לפעמים חלפו תקופות חברות שלמות בלי שבני הזוג עצמם החליפו יותר מחצי מילה. כלומר היו עדיין - "זוז, אתה מסתיר לי" ו-"תעבירי לי את המחק", אבל על פגישה ליד הפיצה דיברנו רק באמצעות אחרים. "את שמחה?" אני שואלת את הבתעשר. היא מושכת בכתפיים. לא ממש אכפת לה. "מה בעצם עושים עם חבר?" היא שואלת. הטרנד הזוגי תפס אותנו לא מוכנים. ארבע שנים התרגלנו להתחלק לשתי קבוצות נפרדות ולהגיב ב"איכס" הדדי כשנדרשנו לפעילות משותפת ופתאום, בבת אחת ובלי אזהרה הכל השתנה. בבהלה שפשתה בנו החלו נרקמים יחסים שהונחו על ידי שיקולים של תכלית. היא מספיק מקובלת? הוא מספיק גבוה? "משה אמר שאורן רוצה להיות חבר שלך", אמרה לי גלית באותו יום על מגרש הספורט. "כדאי לי?" שאלתי אותה, מעמידה פנים שלא קל לי להחליט והצצתי לכיוון חבורת הבנים. ודאי יש פרטים רבים שנשמטו מהתמונה שבראשי, אבל את תחושת העילוי שפיעמה בי אני זוכרת כאילו היה הדבר רק אתמול. "איפה התיק שלך?" ליד בית הכנסת, מקום בו נפגשים כל בני הישוב עם אופנים ובלעדיהם, חולפת על פני הבתעשר, סמוקת לחיים מהרכיבה ובלי בקבוק שתיה וטלפון נייד. היא מצביעה על מי שמדווש מאחוריה ומדווחת שהחפצים שלה אצלו. הוא סוחב אותם עבורה. היא לא אומרת יותר מזה, אבל אני מזהה בה משהו מוכר ופתאום, באחת, פורצת לתודעתי אותה התמונה. אני, מגרש הספורט, חברות ראשונה. זו היתה רק הכנה מגושמת לדבר האמיתי, רמז למה שמחכה בהמשך, ממש מעבר לפינה. אוטוטו התבגרות ובנתיים תקופת ביניים נהדרת של חוסר ודאות. ככה לפחות זה נראה לי ממקומי עכשיו. וזיכרון התחושות ההן גורם לי לרצות לקחת חלק במערבולת הזו בה מסתחררת הבתעשר. אני מציצה, מתערבת, מנסה לנתב, וכמעט שוכחת, לפרקים, שבעצם אסור. למרות שהיא מניחה לי להיות שם, אני חייבת לקחת צעד אחד לאחור, כי אלו ההתנסויות שלה והלב, כך נאמר*, הוא הרי רשות היחיד. *מה זאת אומרת איפה נאמר? מאיפה אני יכולה לצטט תובנות בענייני אהבה והתבגרות אם לא מהתנ"ך שלי, הוא "נערות בחברה". 87 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע  |
|||
