אין לי כותרת מוצלחת
(31/10/2006)

בעוד היא מתלוננת שאין לה על מה לכתוב ובכל זאת כותבת, לי דווקא יש הרבה מה לכתוב, רק שבכל פעם שאני מתקרבת למחשב אני נרדמת אחרי השורה הראשונה. עשר בערב, הילדים ישנים, הבנזוג בוהה בטלוויזיה, אני מצליחה להקליד שורה אחת, למחוק אותה חמש פעמים וכשסוף סוף היא מתייצבת על הצג, אני הודפת את הלפטופ לצד, מתכבלת בשמיכה הסלונית ושוקעת בנמנום טרום שינה ברווח הצר שנשאר בין הבנזוג ובין המסעד השמאלי של הספה. שעתיים אחר כך הוא מעיר אותי, מחכה בסבלנות עד שאצליח להתיישר מתנוחת הרווח שנטבעה בעמוד השדרה שלי, ומשלח אותי למיטה לשינה באורך מלא.

 

פוסט לא יוצא מזה.

 

קצת יותר משתיים עשרה שעות מאוחר יותר אני לא פחות עייפה. לא משנה כמה ישנתי בלילה - הרבה או מעט, רצוף או עם הרבה הפרעות - גם בבקרים העפעפיים שלי מגלים שאיפה להיצמד זה לזה. יכול בהחלט להיות שמדובר במחאה של הגוף על הוצאת מקור הקפאין היחיד מחיי. מאז האייטם הזה הפסקתי לשתות דיאט קולה וסימני הקריז בהחלט נותנים בי אותותיהם. אני עצבנית ונוטה לצעקנות ואלמלא הייתי ישנונית רוב הזמן כנראה שלא הייתי מפסיקה להתרעם על כל תנועה לא מתוכננת של הסובבים אותי. מצד שני המחשבה הבלתי פוסקת על שינה מונעת ממני לחשוב באופן בלתי פוסק על אוכל שזה בכלל לא רע. קילו וקצת כבר נשרו ממני ובקצב הזה אני עוד עשויה להגיע למאוריציוס במצב שיאפשר לי לשוטט עם בגד ים בלי לסכן את היחסים הדיפלומטיים בין האי הסימפטי הזה ובין ארצנו הקטנה ומוקפת האוייבים.

 

אז אלו נושאים שלא תזכו לשמוע עליהם באריכות מעסיקים אותי בימים אלו?

בראש ובראשונה הסנדוויץ' שמגלה רמות חדשות ומאתגרות של עפיפוניות. לא מרוכז בעליל זה סוג של אנדרסטייטמנט ומה שמטריד ביותר (בעיקר את הבנזוג) הוא טענתה של אמא שלי שהייתי בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו;

אחריו ברשימה המטפלת שלי, א' הנהדרת, שבמקום לסייע לנו במאבקנו הצודק להחזיר את הילד קצת לקרקע עסוקה במציאת אשמים אחרים בתופעה ("את צריכה לדבר עם המורה שלו ולומר לה שלא יתכן שדברים הולכים לאיבוד בכיתה");

אחריה הבתעשר שלא מפסיקה לשיר בבית את שיר לשלום לקראת טקס י"ר בצופים;

בהמשך הרשימה נמצאת המצלמה שלי, אותה אני כבר יודעת להדליק ולכבות. בכל פעם שאני מתקרבת אליה עט עלי הבנזוג ומנסה לערוך היכרות ביני ובין הפונקציות הבאמת מרשימות של המכשיר, רק שאחרי המשפט הראשון אני כבר מאבדת אותו ועוברת להנהן באופן משכנע בזמן שהמחשבות שלי עוסקות בנושאים הקודמים שברשימה. נכון לכרגע רק שתיים מהתמונות האומנותיות שצילמתי (ביום ראשון בנוה צדק) נמצאו ראויות למאכל. מאידך מסתבר שכשמדובר בצילומי בית (ילדים עם פיאות נוכריות) מספיק לדעת להדליק את המצלמה.  

ואם התחלתי בשינה גם אסיים בזה - החלומות שלי לאחרונה מלאים ברגעים בהם נמרח לי אדם על השמשה הקדמית של הרכב. למרות שאני לא מאמינה גדולה בחלומות, אני ממליצה בחום להתרחק ממני בימים הקרובים.

 

מחר שיעור ראשון עם יהודית קציר. אני כוססת ציפורניים (עוד 200 גר' פחות).

 

יום מצוין!

 

שמור   בטל

95 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא