אז איך היה?
(1/11/2006)

בעיקר מעורר חרדות.

 

קודם כל יהודית קציר בלונדינית. אולי תמיד היתה כזו, אני, איכשהו, זכרתי אותה כבעלת שיער כבשה חום ובגלל זה עשיתי במשך רבע שעה עיניים לאישה הלא נכונה. ככה זה כשמגיעים באיחור של עשר דקות; כל אחד מחברי הקבוצה יכול להיות המנחה. כולם חוץ מהאיש על כיסא הגלגלים שאיחר יחד איתי.

 

הקבוצה מונה בערך 30 איש. אני אומרת בערך כי בכל פעם שניסיתי לספור האישה מימיני זזה והסתירה לי את כל היושבים מימינה והלאה. בין חברי הקבוצה יש שתי עיתונאיות ("את" ו"גלובס"), במאית אחת, שחקנית אחת, תסריטאית אחת, שני פסיכולוגים, דר' למזרחנות, יצרן סכינים וכמה אנשי היי טק וכולם, או כך לפחות נדמה, פרסמו ספר אחד או יותר, בדרך לפרסום ספר אחד או יותר, או לפחות התחככו פעם אחת באיזו הוצאת ספרים ("התחלתי לכתוב לפני שמונה חודשים וב"בעם עובד", שהראו התעניינות בחומרים שלי המליצו לי להתנסות בסנדא. אז באתי" ).

 

שלב הרזומה לא הפיל אותי על הרצפה. כלומר, אנשים עם תארים מרשימים יש בכל מקום והעובדה שמישהי היא, נניח, במאית, לא הופך אותה לכותבת טובה. אבל אז בא השלב המעשי ועם כל ביצוע של הסובבים אותי מצאתי את עצמי מתכווצת יותר ויותר בכיסא.

 

לעזאזל, הם טובים.

 

התרגיל של היום היה לכתוב בתוך עשרים דקות שני קטעים, האחד מתאר סיטואציה אמיתית שחווינו השני סיטואציה פיקטיבית וזאת במטרה לגרום לאחרים להתלבט מהי הסיטואציה האמיתית. דקה אחת לקח לי למצוא עיפרון, עוד דקה לאתר דף (כולם, מלבדי, הביאו פנקסים מדוגמים ואחת אפילו הגיעה מצויידת בלפטופ חינני) ואחר כך, במשך חמש דקות נוספות, בהיתי בדף בניסיון לחשוב על מה לעזאזל אכתוב. בסוף שרתה עלי המוזה (או הלחץ החברתי) ושירבטתי משהו שחשבתי שלא רק שהוא מאוד חביב אלא גם מגלה עד כמה אני מוכשרת וכבר טפחתי לעצמי על השכם והתחלתי בשינון נאום התודה שלי לועדה הבוחרת לפרס ישראל לספרות, כשיודית התחילה לבחור אנשים שיקריאו את מה שכתבו.

 

לא נותר לי אלא להודות על כך שהיא התעלמה מידי המונפת. איזו יומרה מצידי. הקטעים שהאחרים כתבו היו הרבה יותר מוצלחים משלי  הם השקיעו בעלילה, בדיאלוגים, בתיאורים ובאביזרים טקטיים ואני כולה כמה שורות של מילים ערומות נטולות סילסולים שלמרבה המזל לא נאמרו בקול, מה שאיפשר לי עדיין לצאת מהשיעור בראש זקוף ובמבט של "גם אני יום אחד אתחכך בעם עובד, או בהוצאת הקיבוץ המאוחד או בהוצאה עצמית תביא 10,000 שקל ותקבל סיפרון דק".

 

התרגיל לשבוע הבא - לקחת תמונה ולדלות ממנה זיכרון רחוק תוך עיטור הסיטואציה בצבעים, ריחות ורגשות, ותיאור היחסים עם אנשים אחרים המופיעים בתמונה או קשורים אליה. ואני שואלת, עם הזיכרון הקצר שיש לי, איך אוכל להצליח במשימה הזו?

 

אני מתנחמת במחשבה שיום אחד אוכל לכתוב על החוויה הזו דלת מסתובבת.

 

 

שמור   בטל

120 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא