הרבה שנים לפני שסבתא נעמדה בחדר השינה של הורי וניסתה להעביר ילדים פולניים את הגבול, היו לה בית פיצפון ופרדס שהצמיח פירות חמוצים.

במחצית החופש הגדול, רגע לפני שאמא שלי תתפרק, הייתי נשלחת עם פיות, דרקונים, לוחם ותיק קטן אל סבתא בשני אוטובוסים מפויחים פלוס עצירה בתחנה המרכזית, לבלות שם לילה או חמישה עד שימאס לה. לפעמים היתה מצליחה להחזיק מעמד אפילו שבוע שלם, שאז אמא היתה שולחת את אבא בשני אוטובוסים פלוס עצירה בתחנה המרכזית להביא לי בגדים להחלפה ולוודא שאני עדיין בחיים. אף פעם לא ביקשתי לחזור איתו ולא בגלל שלא התגעגעתי.

את הבקרים, את שעות הצהריים והערב ביליתי בבית של שלום. אז עדיין לא הפרידה גדר בין הבתים ולא הופרחו לאוויר האשמות על גניבה של פירות וחזיות מכותנה. נהגתי לעבור מתחת לעצי האשכולית והתפוז, בין המנדרינה לשזיף הירוק ולחצות את הגבול בין החצרות לעולם גדוש בילדים יחפים עם חולצות פסים מכוערות, שהתרוצצו בין המזרונים וחלקו איתי מלחמות דמיוניות ומשחקי כדור.

זה היה בית ענק יחסית לזה של סבתא. שניים וחצי חדרים שכולם נפתחו אל החצר ומרפסת רחבה שם התייבשו גרעיני אבטיח בשמש. אמא של שלום, מגולגלת בבדים פרחוניים ארוכי שרוול גם בימים של חום בלתי נסבל, היתה יושבת על שרפרף קטן באמצע המרפסת, מנפנפת בחתיכת קרטון ועליו זנבות מילים באנגלית ועוקבת אחרינו במבט. היה לה ריח כבד, מגרה נחיריים, שלפעמים היה גורם לי להתעטש. גם לשלום היה ריח דומה, אבל את זה שלו לא יכולתי להרגיש אלא כשקרבתי את האף אל צווארו. לא היה לו אכפת שארחרח, לא היה לו אכפת שאגע. בבית ההוא אנשים וילדים נגעו אחד בשני בלי הפסקה, לפעמים ברכות, לפעמים בכעס, לפעמים רק כדי לגעת, בדיוק כמו שאני אוהבת.

והיה אבא של שלום. לא היה לו שם. הוא היה אבא בפי הילדים ושתיקה בפי אשתו. אני לא זוכרת היכן היה בשעות היום, או מה עשה. הריח שלו – ריח מתקתק ומעיק של סיגריות שדבק ברהיטים - היה קיים בבית גם כשהוא עצמו נעדר. התמונה היחידה שלו שאני זוכרת היא מאותה פעם בא יצא אל החצר לבוש בגופיה ובמכנסי פיג'מה מפוספסים כדי לעשן. "שלום, תביא לי כוס מים". הש' נשמעה מפיו כמו ס'. שלום המשיך לזרוק את הכדור אל גג הפח של המחסן. "שאאאאאאלום. תביא מים", עדיין בקול עצל, מתמשך. שלום זרק את הכדור. "שלום". הסיגריה התעופפה בקשת אל הרצפה, הש' חזרה להיות ש'  ושלום רץ למטבח.

בצהריים סבתא שלי היתה יוצאת למדרגות וקוראת לי לאכול. ושוב שזיף ומנדרינה, תפוז ואשכולית, בדרך הייתי אוספת ענף יבש מהקרקע ועושה בו קסמים עד לפתח הבית של סבתא מקום בו הייתי נדרשת להסיר ממני כל סממן לחיים הפרועים בחצר האחרת, לשטוף כפות רגליים בגיגית, לקרצף את הידיים ולשטוף את הפנים. אחרי טקס הרחיצה סבתא היתה מרחרחת אותי, מעווה את הפרצוף ומתלוננת שאת הסירחון אי אפשר לסלק ממני מהר כמו את הלכלוך שעל הרגליים. "אזוי. בערב נעשה קילוח", היתה אומרת והודפת אותי אל המטבחון ואני הייתי מקרבת את הזרועות שלי אל האף להרחה אחרונה ומתיישבת לאכול עוף ופירה שהתבלין היחיד שהכירו היה מלח.