כאבי גדילה
(31/1/2007)

גלית אמרה שאורן לא רוצה להיות חבר שלי יותר. הוא שונא אותך, אמרה לי איה, אבל לאיה לא לגמרי האמנתי. היא העמידה פני חברה, אבל היתה בה איזו חמקמקות לא נעימה. פעם אחת לפחות היא ניסתה לסכסך ביני ובין האחרות, כשהזמינה אותי אליה הביתה ובלי לספר לי ששתי בנות אחרות נמצאות בחדר הסמוך, עשתה כל מאמץ לגרום לי לדבר עליהן.

אורן לא רוצה להיות חבר שלי יותר. לא הצלחתי לחשוב על סיבה. לא קרה שום דבר שיכול היה לשנות את הדברים בנינו. כלומר, באמת לא קרה כלום. הבנים והבנות היו שתי קבוצות נפרדות, מחוברות בקשרי חברות שלא היה להם שום ביטוי במציאות היום יומית. מה כבר עשיתי? מה הוא חושב שעשיתי? מה אמרו לו שעשיתי? חוסר הידיעה גמר אותי. בכיתי מעלבון שקראתי לו אז "אהבה נכזבת". אכזבה היתה, אהבה כנראה לא, אבל הכאב היה אמיתי. לגמרי.

אחר כך שוב היינו חברים, אורן ואני ושוב לא, ושוב חברים ושוב לא, ובתווך היו גם תמיר ומשה והרבה התחלות מרגשות וסופים לא ברורים ובכל השנים הללו, מכיתה ד' ועד סוף ו', לא התקיימה אפילו שיחה אמיתית אחת ביני ובין "החברים" הללו שלי, בגללם ובעיקר בגללי וגם אחר כך, כשכבר גדלתי יותר וידעתי שאפשר לדבר עם בנים בלי למות, עדיין נתקעתי עם השיחות הללו של "האם" ו"למה" והעדפתי את חוסר הידיעה המכאיב על מבוכת שיחה כנה ואמיתית. שיחה בענייני רגשות היא סוג של הפגנת חולשה ועד שהתבגרתי דיי לא הייתי מספיק חזקה כדי להראות חולשה מהסוג הזה.

 

היום יש להם מסנג'ר ו-ICQ והקשר התכוף יוצר את האשליה שמדובר במשהו שונה ממה שהיה בזמני. אבל זו רק אשליה. הם עדיין לא באמת מדברים. "מה קורה?", "מה נשמע?" "הכל טוב" ו"בסדר", הבתעשר (וחצי) ובני כיתתה יושבים שעות ליד המחשב ולא אומרים שום דבר משמעותי, שזה מצוין כל עוד לא קורה שום דבר, אבל אם קורה הרי שהכלום שנאמר משאיר מרחב עצום לאי הבנות, כעסים ועלבונות, בדיוק כמו שהיה אצלי.

ואני ממרום שנותי ושנות ניסיוני יודעת שהכל בעצם כל כך פשוט ופתיר ונדרשת רק תקשורת כדי למנוע ולעקר את הכאב. "תשאלי מה קרה", אני מציעה לה, "דברי איתו. אל תקשיבי לכל מה שאומרות החברות שלך, עם גרשיים ובלעדיהן". לא עוזר לי. בגיל הזה לא מדברים.

 

ודאי שאני יודעת שיש דברים שהם צריכים לחוות בעצמם, שיש תובנות שהם צריכים לגבש לעצמם, שיש כאב שהוא בלתי נמנע, באשר בלעדיו לא תבוא התפתחות. אבל הידיעה הזו אינה מונעת ממני תסכול. אני חושבת שהרגע הכי קשה להורה הוא רגע הגילוי שיש דברים שאין באפשרותו לעשות עבור הילד שלו. חוסר האונים הזה מדיר שינה מעיני, בשעה שהיא ישנה שלווה במיטתה חולמת על הפליי-ליסט במסיבת הכיתה שתהיה ביום שישי.

 

אמרו לי שתהליך הגדילה של הילדים מלווה בכאב. מי ידע שמדובר בכלל בכאב שלי. 

שמור   בטל

בקטגוריות: ילדותי השניה
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא