כמו בסרטים
(6/10/2007)

פתאום אני שמה לב שנוסעת אחרי ניידת. האורות שלה דולקים כולם, אבל לא מהבהבים. אני מאטה, גם הניידת. מאטה עוד קצת, גם הניידת. אני נזכרת בסיפור של הבנזוג על אותה פעם בה התנהל אחריו מרדף משטרתי, רק משום שהוא לא ידע שניידות כאן לא מהבהבות או צופרות, הן פשוט נוסעות אחריך, עם האורות דולקים, ומחכות שיפול לך האסימון ותעצור. מעניין, אני חושבת לעצמי. האסימון שלי מיטלטל באיטיות בקופסת הראש הריקה וצונח, סוף סוף, למקומו. אני עוצרת בצד הכביש והניידת, כמה מפתיע, עוצרת גם היא. זרקור של אור נשפך לעברי ואני בקושי מצליחה להבחין בשוטר שמתקדם לכיוון הרכב שלי. "ערב טוב, אדוני השוטר", אני אומרת בטון הכי נימוסי שלי ומוסיפה פרצוף תמה, כלומר - מדובר בי. לא באיזו עבריין תנועה. MOI הקטנה. מה הוא רוצה מחיי? "ערב טוב גבירתי", עונה ההוא בטון מנומס משלו. "האם את ערה לכך שאת נוסעת בלי אורות?" בלי אורות? בלי אורות?? בלי - וואלה. צודק. מה עכשיו? אני מדפדפת בראשי בסיפורי הבנזוג ועוברת לאלו של שצ"ה, נזכרת באותה פעם בה השוטר התחנן בפניה שתתן לו תירוץ מספיק טוב לשחרר אותה בנזיפה בלבד. תירוץ, זה כל מה שאני צריכה. פיסת עוגה. "אתה צודק כמובן, אדוני השוטר", אני אומרת להוא עם הפנס ובתנועה חיננית מדליקה את האורות. "אבל תבין, אני ממהרת להביא את הבן שלי לחדר מיון".

 

rewind. עצור. הילדים צורחים במקלחת. הגדולה מספרת להם סיפורים מפחידים שמסתיימים בצרחה קולקטיבית. בשלב כלשהו אני רואה את הבנזוג מזנק לכיוון המקלחת. צודק. הצעקות האלה באמת מוגזמות, אלא שהן לא נפסקות גם כשהוא שם. הממממ. אני מהלכת לי לאיטי לכיוון המקלחת ומציצה פנימה. הבנזוג מחזיק ביד את העולל, או לפחות גירסה מאוד מדממת שלו. מקרוב זה נראה כמו חתך די עמוק בצד העין. אני הופכת בקופסת התרופות לא מוצאת שום דבר מתאים ובסוף מאלתרת עם אחת מאלה שסופגות וסופגות. גם סטרילי וגם יעיל. מה עושים? הבנזוג מחפש אחרי מוקד רפואי וחוזר עם כתובת לא רחוקה מאיתנו. אני מעמיסה ילד מטפטף + בקבוק שוקו חם על האוטו ונוסעת. עשר דקות ומשהו אחר כך אני בפתחו של המוקד. מדוממת את המנוע, מכבה את האורות  מציצה החוצה ומגלה שהמקום נראה נטוש למדי. עצבנית אני מצלצלת לבנזוג שמצלצל למוקד ומגלה שהם עברו כתובת. ייפייי. "איפה הרופא?" תוהה העולל. "הלך הביתה", אני עונה לו. "בוא נלך לחפש רופא אחר". למרבה המזל הוא כבר שקוע בסקובידו. אני מניעה ונוסעת. רק מה, שוכחת, כך מסתבר, להדליק את האורות.

 

שוב rewind. רגע, רגע. עצור. צהריי היום. שיחת טלפון ממספר לא מוכר. "חבצלת? זו בקה מהגן של העולל". "מה שכחתי הפעם?" אני ממלמלת ביאוש. לפחות אחת לשבוע אני שוכחת להביא את חיתול הבד שלו, או שמיכה או סתם ארוחת צהריים. "העולל בסדר", מבשרת לי בקה בעליצות. "הוא פשוט דפק את הראש, אבל שום דבר חמור". "הו", אני עונה. "פשוט רציתי לומר לך שכשתבואי תצטרכי למלא שני דוחות תאונה". "שניים?" אני תוהה. "כן. הוא גם נפל מוקדם יותר ופצע את הרגל. זה כנראה לא היום שלו". לא היום שלו. לשון המעטה.

 

fast forward. השוטר ואני. הוא שמע כבר כל תירוץ אפשרי. מיון עאלק. הפנס שלו מדלג מהפנים שלי אל אלו של העולל השקוע בסקובידו. העולל מלכסן אליו מבט אדיש, מעמיד פנים שכל הסיפור הזה לא נוגע לו בכלל. למרבה המזל הפנס מעצבן אותו מספיק כדי להסב בסופו של דבר את צדו היפה אל השוטר. "זה בסדר, גברת", משתנק איש החוק. "הילד יהיה בסדר. רק תרגעי". הוא זורק כמה משפטים למכשיר הקשר שמחובר לחולצה שלו, מאחל לי בהצלחה והולך משם. "איזה מזל", אומר הבנזוג כמה שעות מאוחר יותר כשאני מספרת לו על המפגש שלי עם החוק. "מעניין מה היה קורה אם היה מגלה שאת נוסעת בלי רשיונות" (תזכורת לעצמי: להעביר סוף סוף את המסמכים למגירת הרכב ולמצוא את הזמן לתיאוריה וטסט. בשבוע הבא. בהחלט בשבוע הבא).

 

בואו נקצר, זה ממילא לא ממש מעניין. מצאתי את המוקד הרפואי. פרקתי ילד מטפטף ונשאתי אותו על הידיים כמעט עד הדלת. כמעט, כי מרחק חמישה צעדים ממנה עצר אותי השומר ובישר לי שהמוקד סגור. "סעי לבית החולים", הוא אמר. העמסתי ילד, התנעתי, הדלקתי אורות ונסעתי לבית החולים. שוב פרקתי את הילד, שום נשאתי אותו על הידיים והפעם בשעה טובה התקבלנו לטיפול. קצת ליקדואין על הפצע, זריקת הרדמה לתוך הפצע, שישה תפרים שבוצעו לקול שירה שלי ("בתוך גביע של גלידה נשים לכל אחד, כדור של תות ושל וניל וגם של שוקולד. הכדורים ליקקתי, הגלידה נגמרה וגם אם התלכלכתי בכלל זה לא נורא") והביתה עם סוכריה על מקל.

 

"טוב שאף אחד לא טרח שם בבדיקה מקיפה יותר", אמר הבנזוג כשחזרתי. שריטות ברגליים מהנפילה בבוקר, נפיחות קלה בעורף מהמכה בצהריים ועין מדממת. גם אני, במקומם, הייתי מזעיקה את שירותי הרווחה.

 

 

פתאום עלה בדעתי שיש מי שיגיעו למשרד שלהם אחרי ארבעה ימי חופשה ויגלו, לחרדתם, שלושה(!) פוסטים. התנצלותי הכנה. אני בכלל לא אמורה להיות כאן, אני בכלל אמורה לכתוב דברי טעם עם עלילה. אלא שיצירת המאה (פחחח) שלי תקועה לאחרונה בבור עמוק ואין לי כוח לחלץ אותה משם. נשימה עמוקה. בשבוע הבא אני אגלה כוח רצון חזק יותר. בהחלט בשבוע הבא. 

שמור   בטל

78 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא