היד שמנענעת את העריסה

כף רגלי השמאלית
(25/11/2007)

בכל אשם, כמובן, הבנזוג. אחרי עשרים ומשהו שנה הוא אמור כבר לדעת שזה ממש לא אחראי להשאיר אותי לבד בשלב האריזה, במיוחד כששלוש עלוקות מוצצות דם מנסות להיצמד לי לרגל במטרה לבלבל אותי בכל מיני בקשות טענות ומענות שאינן מן הענין. מעולם לא סבלו מעטים כל כך מידי רבים כל כך התוצאות המצערות התגלו כבר בערב הראשון, כשהתברר ששכחתי לקחת בגד ים לעולל ומרכך לשערה של הגדולה, אבל האסון האמיתי נחשף רק למחרת היום, כשהוצאתי מהתיק את מגפי ההליכה שלי וגיליתי שאמנם הבאתי שניים, אבל כל אחד מהם שייך לזוג אחר. הבנזוג, אף שלא התרגש מכך שאאלץ לכבוש את מסלולי ההליכה שסימנה לנו שצ"ה בכפכפי הקסטרו שלי, הציע שבכל זאת אנעל את המגפיים, שהרי כל אחד מהם, כשלעצמו, מכוער וצירופם יחד, כך לדבריו, ודאי לא ישנה. לרוע המזל לא רק גובה עקבים ועיצוב חיצוני שונה עמדו בדרכי, אלא גם העובדה המצערת שכל אחד מהם - המגף השחור המדהים של עימנואל והמגף המגניב מזארה - נועדו לנעילה על רגל שמאל.

אז טיילתי עם כפכפים. ביג דיל. הילדה עשתה את זה עם זוג קביים, שזה דבר באמת ראוי להערצה. ביום הראשון היא קיבקבה לה בחול ים שוקעני, ובעוד אחיה מטפס על סלעים גבוהים ומשוטט לו בחוף בחיפוש אחרי צדפים ושלדים של בעלי חיים ימיים, היא נאלצה לשבת ולצפות בי ובשצ"ה מחסלות שקית גדולה של פיצוחים מעורבים בדומדמניות וקליפות תפוז מיובשות, ביום השני היא קיבקבה לה על גשרים צרים של עץ שהתפלסו להם בין הדיונות, דרך ארוכה שהובילה לחוף ציורי נוסף (ועכשיו רגע הערצה לבנזוג שסחב אותה על הגב את כל הדרך הארוכה חזרה) וביום השלישי היא קיבקבה על חצצים שהובילו לתצפית על פילי-ים וגם על מדרכות העיירה כרמל.

לפחות היא נשארה כל הזמן על הרגליים, מה שאני לא יכולה לומר על העולל. אחרי הפציעה המפוארת במקלחת שצילקה את האיזור מעל גבתו הימנית ואחרי השריטה המפוארת לא פחות על לחי ימין שהוא חטף השבוע בגן, הוא הצליח לחבוט את המצח במדף הטלוויזיה במלון. שצ"ה שבקיאה כנראה בהלכות הגורל הפולני ניסתה לנחש היכן תבוא המכה הבאה ומנתה כל חלק פנוי בפנים שלו. חוץ מהשפתיים, שזה כמובן האזור הבא שנפגע כשהעולל נפל הלילה מהמיטה, הישר על פינת הכיסא שהנחנו שם כדי למנוע נפילה שלו. למרבה המזל (?) כל הפצעים נראים בערך בני אותו הבציר וכך נוטה האוכלוסיה המקומית לייחס את כולם לתאונה אחת ולא להתעללות הורית ממושכת.

בסך הכל, למרות האריזה הלקויה, הקביים המכבידים, העולל הניזוק והסנדוויץ' שלא סבל מכלום ולכן הציק לנו יותר מאשר האחרים, חופשתנו הראשונה בסן לואי אוביספו היתה חביבה להפליא. תמונות מדהימות בטח יופיעו מתי שהוא אצל השצ"ה. אני הולכת לפרוק ולהתחיל בהליכי האבל המקובלים לפני נסיעה למרחוק של הבנזוג.

41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא




חבצלת מהשרון בת 58 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		כף רגלי השמאלית (25/11/2007) בכל אשם, כמובן, הבנזוג. אחרי עשרים ומשהו שנה הוא אמור כבר לדעת שזה ממש לא אחראי להשאיר אותי לבד בשלב האריזה, במיוחד כששלוש עלוקות מוצצות דם מנסות להיצמד לי לרגל במטרה לבלבל אותי בכל מיני בקשות טענות ומענות שאינן מן הענין. מעולם לא סבלו מעטים כל כך מידי רבים כל כך התוצאות המצערות התגלו כבר בערב הראשון, כשהתברר ששכחתי לקחת בגד ים לעולל ומרכך לשערה של הגדולה, אבל האסון האמיתי נחשף רק למחרת היום, כשהוצאתי מהתיק את מגפי ההליכה שלי וגיליתי שאמנם הבאתי שניים, אבל כל אחד מהם שייך לזוג אחר. הבנזוג, אף שלא התרגש מכך שאאלץ לכבוש את מסלולי ההליכה שסימנה לנו שצ"ה בכפכפי הקסטרו שלי, הציע שבכל זאת אנעל את המגפיים, שהרי כל אחד מהם, כשלעצמו, מכוער וצירופם יחד, כך לדבריו, ודאי לא ישנה. לרוע המזל לא רק גובה עקבים ועיצוב חיצוני שונה עמדו בדרכי, אלא גם העובדה המצערת שכל אחד מהם - המגף השחור המדהים של עימנואל והמגף המגניב מזארה - נועדו לנעילה על רגל שמאל. אז טיילתי עם כפכפים. ביג דיל. הילדה עשתה את זה עם זוג קביים, שזה דבר באמת ראוי להערצה. ביום הראשון היא קיבקבה לה בחול ים שוקעני, ובעוד אחיה מטפס על סלעים גבוהים ומשוטט לו בחוף בחיפוש אחרי צדפים ושלדים של בעלי חיים ימיים, היא נאלצה לשבת ולצפות בי ובשצ"ה מחסלות שקית גדולה של פיצוחים מעורבים בדומדמניות וקליפות תפוז מיובשות, ביום השני היא קיבקבה לה על גשרים צרים של עץ שהתפלסו להם בין הדיונות, דרך ארוכה שהובילה לחוף ציורי נוסף (ועכשיו רגע הערצה לבנזוג שסחב אותה על הגב את כל הדרך הארוכה חזרה) וביום השלישי היא קיבקבה על חצצים שהובילו לתצפית על פילי-ים וגם על מדרכות העיירה כרמל. לפחות היא נשארה כל הזמן על הרגליים, מה שאני לא יכולה לומר על העולל. אחרי הפציעה המפוארת במקלחת שצילקה את האיזור מעל גבתו הימנית ואחרי השריטה המפוארת לא פחות על לחי ימין שהוא חטף השבוע בגן, הוא הצליח לחבוט את המצח במדף הטלוויזיה במלון. שצ"ה שבקיאה כנראה בהלכות הגורל הפולני ניסתה לנחש היכן תבוא המכה הבאה ומנתה כל חלק פנוי בפנים שלו. חוץ מהשפתיים, שזה כמובן האזור הבא שנפגע כשהעולל נפל הלילה מהמיטה, הישר על פינת הכיסא שהנחנו שם כדי למנוע נפילה שלו. למרבה המזל (?) כל הפצעים נראים בערך בני אותו הבציר וכך נוטה האוכלוסיה המקומית לייחס את כולם לתאונה אחת ולא להתעללות הורית ממושכת. בסך הכל, למרות האריזה הלקויה, הקביים המכבידים, העולל הניזוק והסנדוויץ' שלא סבל מכלום ולכן הציק לנו יותר מאשר האחרים, חופשתנו הראשונה בסן לואי אוביספו היתה חביבה להפליא. תמונות מדהימות בטח יופיעו מתי שהוא אצל השצ"ה. אני הולכת לפרוק ולהתחיל בהליכי האבל המקובלים לפני נסיעה למרחוק של הבנזוג. שמור בטל 41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא