הנה זה מתחיל
(11/12/2007)

ליום הולדת ארבעים ואחת קיבלתי פנים נפולים. זה לא שכוח המשיכה יכל עלי באחת, אני מניחה שבשנים האחרונות הוא מושך בי טיפין טיפין, נאחז בכל פעם בחלק גוף אחר, אבל עד לתמונה ששצ"ה צילמה, לא הייתי מודעת לזה. "תראה איזה צורה משונה יש לסנטר שלי", אמרתי לבנזוג והוא, שכנראה היה עייף מדי או רעב מדי או משהו מדי אחר, שאחרת היה חושב פעמיים לפני שהוא מתבטא בצורה כה הרת גורל, ענה שזה לא היה ככה תמיד. "הפנים שלך מתחילות ליפול", הוא אמר ובבת אחת הרגשתי את משקל השנים.

 

"למה את עצובה?" שואלת אותי הגדולה. היא עומדת מאחורי בזמן שאני כותבת. עצובה? "כתבת שהפנים שלך נפולים". הו, בכלל לא חשבתי על זה. והרי אני בכלל לא עצובה בימים האלה, רק מעוננת. ולא במובן האפרפר אלא אם כבר במובן הלבן, הפלאפי. אי אפשר אחרת עם החגמולד הזה שמסביב. בחנויות שירים ישנים, מתקתקים, הבתים מקושטים באורות, האנשים גודשים את החנויות, ממהרים ברחובות כשהם נושאים חבילות גדולות. ואני סוכר על מקל, קצפת סמיכה, פוך אווזים, מגיבה ברגשנות מעורפלת, כמעט דביקה. כל הזמן על סף דמעות. אבל לא עצובה. איך אפשר להיות עצובה כאשר כאן אני מזדקנת עשר שעות מאוחר יותר מאצלכם? כשהחגיגיות נמשכת יותר מעשרים וארבע שעות בזכות פער הזמנים בינינו? שלושים וארבע שעות של חגיגיות צרופה. בערך. באמצע יש ילד שמתעורר באמצע הלילה ושניים שצריך לקחת לרופא, מקרה גרון ומקרה אוזן. חוץ מזה הכל טוב. תודה. בקרוב אצלכם.

 

לפני כמה ימים קראתי את ה-wish list  שלה וניסיתי לחשוב מה הייתי מבקשת לעצמי. זה היה יום אפור יפה, ישבתי בקפה החם, שתיתי תה פושר, החיים שלי נראו שלמים. יכולתי לחשוב על דברים לבקש עבור אחרים שחייהם שלובים באלו שלי - הגדולה והקביים, הסנדוויץ' וקשיי הריכוז, העולל שמתגעגע לדוברי עברית, ולא הצלחתי באותו הרגע לחשוב על שום דבר בשבילי. זה בא כמובן מאוחר יותר, כשצנחתי במיטה אחרי יום ארוך של עשיית הרבה וכלום. עזוז, קראה לזה פמה בברכת יום ההולדת שלה. לא הייתי יכולה להגדיר את זה טוב יותר. הייתי רוצה לקבל בחזרה את המרץ שאבד לי בחודשים האחרונים, את האנרגיה שהתפוגגה משלא נעשה בה שימוש פרק זמן ארוך מדי, את הכוח להוציא לפועל את כל התוכניות איתן הגעתי לכאן. הבטחתי לעצמי לשמור על עצמי טוב יותר, לאכול נכון יותר, להתעמל, לקרוא, לכתוב ומבין כל אלו אני עושה רק מעט מהאחרון. הביאו לי מעט עזוז ארוז בקופסא מקושטת ודייני.

 

ובאשר לפנים? אני נפולה אבל לא מודאגת. הבטחתי היום לעצמי ניתוח פלסטי מקיף בגיל חמישים. עוד תשע שנים למניאק. יש למה לחכות!

 

 

קופסא גדולה של גודייבות וברכה מצויירת מהבנזוג והילדים, יום זוגי בסן פרנסיסקו, עם צפייה נוספת ב"Enchanted" רק כי בא לי, gift card (לאן נעלמה לי העברית?) של אברקרומבי מהשצ"ה, המון מיילים, ברכות סקייפ, ברכות גוגלטוק וכמה שירי יומולדת בטלפון. חגיגות יום ההולדת שלי התחילו באופן רישמי. אין צורך לדאוג - חודש חודשיים וזה יסתיים.

שמור   בטל

בקטגוריות: הופ הופ טרללה
89 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא