ציפצופים
(21/8/2005)

עוד פרויקט, והפעם פרויקט מילים של הדודה. אוהבת מילים ולכן למרות שזה מנוגד לדת שלי לכתוב סיפור בפחות מחודשיים ימים וגם ההגבלה הזו של 500 מילה נראית לי אכזריות לשמה, החלטתי להשתתף.

הנה 494 המילים שלי.

 

זו לא הפעם הראשונה שאני נוסעת בכזה, אבל לאוטובוסים בהם אני מורגלת, אלו שמובילים אותי לטיסות ומהן, יש ריח שונה וגם אחרי שהם מתמלאים, אף פעם אין בהם דוחק או צפיפות, רק ציפיה קרירה.

באוטובוס הזה אין שום קרירות. חם. חם ומצחין. ריח מעליב נחיריים, שגם המטפחת המבושמת שאני מצמידה אל האף לא מצליחה לסלק. ויש גם את הצפצופים המעצבנים, שהתחילו להכות באוזני ברגע שעליתי לנסיעה הזו ולא הפסיקו גם אחרי שנשלחתי על ידי הנהג, אדם גס רוח, אל אחורי האוטובוס.

הריח מקורו ברור. על חולצת היושבת לפני מצוייר עיגול רטוב מתחת לבית השחי. גם לזה היושב לידה, בקירבה מטרידה. ריח חמוץ של זיעה. ריח מתקתק של קיא. ריח שתן. ריחות גוף. מקור הצפיפות אף הוא נהיר. הנהג היושב קדימה אינו מפסיק להעלות אנשים לנסיעה הזו. עוד ועוד ועוד אנשים ועם כל אחד שעולה פוחתת כמות האויר הפנוי.

אבל מאיפה מגיעים הציפצופים?

בחוץ חשוך ואני יכולה לראות את השתקפות האנשים בחלונות. זה חוסך ממני את הצורך להביט בהם עצמם. אני לא אוהבת לנעוץ מבטים. זה לא מנומס. אני מנסה לקרוא בהשתקפות שלהם אם גם הם מוטרדים מהריח, מהקרבה הנוראית, מהצפצופים, אבל הם נראים שקועים בעצמם. אופפת אותם שלווה לא טבעית.

חבורת מסוממים!

בלי להזיז יותר מדי את הראש, כדי שלא ישימו לב, אני מנסה להבין מאיפה מגיע הרעש הזה שטורד את מנוחתי. אולי אחד הנוסעים השאיר חלון פתוח. חרך צר, כמעט בלתי נראה, שמאפשר לרוח לפרוץ פנימה בשריקה.

אלא שרוח, גם משב דק משרקרק, לא רק היתה פורעת שערות היושב ליד החלון. היא היתה מביאה אותו להיצמד אל החרך לנסות לגמוע מהאוויר הטרי. שערות כולם סדורות. איש אינו זז.

ומלבד זאת, פתאום אני חושבת, שריקה אינה צפצוף.

אני עוצרת את הנשימה לרגע ומניחה מטפחת מבושמת על אוזן שמאל ויד לחה מזיעה על אוזן ימין. אין בזה כדי לסייע. הצפצופים עדיין שם. קודחים במוחי בלי להפסיק.

מהדקת הידיים חזק יותר. שום דבר לא עוזר. הצפצופים שם כדי להישאר.

אני מנסה להתעלם. למצוא את המרכז שלי. נועצת מבט קדימה, מתרכזת בחשכת החלון הקדמי של האוטובוס, באור הרחוק, לכיוונו נוסע הרכב.

אבל טילטולי הנסיעה לא מאפשרים לי להתרכז וגם המנטרה שאני ממלמלת אין בה להואיל.

הצפצופים הנוראים ממלאים את ראשי.

די!

הכאב נאחז לי ברקות. לחץ בלתי פוסק. אני מנופפת בידיים, מכה באוויר.  

לא יכולה יותר.

"איך אתה לא משתגע?" אני צורחת על היושב לידי. אדם חיוור, עיניו שקועות. הוא נותן בי מבט אטום. שנים של עכבות, שנים של מכובדות ראויה, מתפוררות ללא שליטה. הצפצופים האלה. אני מטלטלת את הראש. שיבין. "הם מוציאים אותי מדעתי".

בלי שום הכנה האיש מכה בי בחזה. ביד מאוגרפת. מכה חזקה שמקפלת אותי לאחור אל משענת הברזל של הכיסא. מה אתה עושה, אני רוצה לצעוק, אבל נשמתי נעתקת ובמקום צעקה יוצאת אנחה מתמשכת. אההההה.

כל האויר נגמר לי. הרגשת שריפה מתפשטת אצלי בחזה. ומבעד לכאב הנורא, המטלטל, הופכים הצפצופים הקצביים לצפצוף אחד, מונוטוני.

עוד מכה בחזה.

הצפצוף עדיין שם. ארוך. אבל עכשיו הוא כבר מטריד פחות.

כמו היושב לידי אני מחזירה מבט אל החלון הקדמי ובוהה באור המתקרב.

שלווה.

אולי זה נכון מה שאמרו לי כל השנים. לא הכל רע בתחבורה הציבורית.

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

אישה
(9/8/2005)

השביעי או השמיני, אני לא זוכרת את המספר המדויק, היה היחיד שאמר לי את האמת בפנים. הוא היה איש נמוך וקירח והעניבה שלו לחצה על הפיקה, באופן שגרם לו ללעלע בין משפט למשפט. "את בחורה מאוד נחמדה", הוא אמר לי "וקורות החיים שלך, אין מה לומר. מרשימים, פשוט מרשימים. אבל האמת היא שאני צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו. מישהו שיחזיק לי את המשרד בכל פעם שאני לא נמצא, שיוכל להישאר שעות ארוכות, אל תוך הלילה אפילו", ובעוד אני מהנהנת בהתלהבות, כמו טיפשה, הוא הוסיף - "ואת, אין מה לעשות זו עובדה, את אישה. עוד שנה שנתיים תביאי ילד לעולם ואז - מה יהיה אז? אני לא יכול להרשות לעצמי מישהי בחצי משרה".

קיבינימט חשבתי כשיצאתי משם. לא מספיק שאני צריכה לסחוב את הדבר הזה בבטן תשעה חודשים וללדת אותו בייסורים, עכשיו אני צריכה גם לוותר על עבודה בגלל זה? למה - מישהו יבוא לבעלי ויאמר לו שהוא לא מתאים מכיוון שעוד שנה שנתיים ייוולד לו ילד? זה כבר מוגזם, אמרתי לעצמי, ועם המחשבה הזו התחיל הכל.

אני לא טיפוס של כיכרות ועצרות. בחיים שלי לא תמכתי במשהו באופן אקטיבי. זה לא שאין לי דעות משלי, דווקא יש, אבל אף פעם לא הרגשתי צורך להביע אותן בקול. אחרים עשו בשבילי את העבודה. אלא שהפעם ידעתי שאם לא אני שום דבר לא ישתנה, לכן בדרך הביתה קניתי כמה בריסטולים לבנים וטושים עבים בצבעים שונים ומיד כשהגעתי כתבתי את המודעה הראשונה. "עיצרו את הילודה", כתבתי וחתמתי - "אישה". סתם אישה, ככה זה מצא חן בעיני.

זה מדהים איך הדברים הנכונים תופסים מהר. אני זוכרת שכשבעלי חזר הביתה באותו היום וראה את המודעה שכתבתי הוא אמר שזו שטות. "זה לא שווה להתרגז בגלל כמה טיפשים", הוא אמר ודגדג לי בצוואר, "מחר מחרתיים תמצאי עבודה" ידיו משכו אותי אל המיטה. אבל אני התעקשתי. סיכלתי רגלי והמשכתי לכתוב וגם כשאמר שסופו של דבר שישליך אותי לטובת אישה אחרת לא נכנעתי. הנחתי לו ללכת לישון לבד והמשכתי לרשום מילים עד הבוקר שאז יצאתי אל הרחובות ותליתי את דברי על לוחות המודעות. "פגישה תתקיים ביום ה' הקרוב אצלי בחצר", כתבתי שם ולא ידעתי שהחצר תהיה צרה מלהכיל, שאם הייתי יודעת הייתי קובעת מראש את אצטדיון רמת-גן כמקום הפגישה.

בפעם השניה נפגשנו באצטדיון. כבר לא יכולתי לדבר אליהן במישרין. הקול שלי לא התגבר על קול נשימתו של ההמון שהתאסף שם. "זה לא יכול להמשיך ככה", צרחתי לתוך המיקרופון שמישהו העמיד לפני, והמוני קולות, כל אחד דק כשלעצמו, חברו זה לזה לרעם אדיר שזעזע את הקניון הסמוך. "די לילודה", צווחתי והשמיים התמלאו במיליוני פתיתי נייר שהשליך קהלי התומך. "עד כאן", לחשתי והד לחישתי נשאר עוד שעה ארוכה אחרי שעזבו את המקום וחזרו אישה אישה אל ביתה.

אני חייבת להודות שהרעיון במקורו לא היה שלי. פעם כשהגברים היו עסוקים במלחמות הכריזו נשותיהם על שביתה שחייבה אותם לחדול מללחום. אני לא רציתי להפסיק שום מלחמה. אני רציתי שתהיה לי האפשרות לעשות מה שאני רוצה ולא רק לשמש כמיכל קיבול לדור הבא שלהם. אני רציתי לחיות כמו שהם חיים ולהיות חופשיה כמוהם או כבולה, אבל בדיוק כמו שהם. לא רציתי לשרוף חזיות או לפתוח דלתות עבורם. רציתי רק שיתייחסו אלי כאל בן-אדם. אתם חושבים שזו היתה דרישה מוגזמת? הם, מסתבר, חשבו שכן. לא בהתחלה, בהתחלה הם עדיין לא הבינו, אבל אחר כך, כשהתבהרה להם המשמעות של השביתה עליה הכרזנו, אז הם טענו שאנחנו מפריזות. "יציאה אל מחוץ לגבולות הטבעיים של סדרי עולם", זה היה הניסוח של דובר הממשלה.

כמובן שעבר זמן עד שהעניין הגיע אל שולחן הממשלה. כשרק התחלנו אף אחד לא לקח את הדברים ברצינות יתרה. אחרי הכל, זה לא שמנענו את עצמנו מהם. זוגות המשיכו לעשות אהבה, רק את פרי ביטננו מנענו, ולומר את האמת רוב הגברים אפילו התלהבו מזה בהתחלה. איזה שיגעון, הם חשבו, לזיין כמה שרוצים בלי לשאת באחריות. אבל אחרי זמן מה גם קלי הדעת שבהם התחילו לדאוג. גם אם מטיבעם הם אינם מרחיקי ראות, הרי שלא נדרש חזון מיוחד כדי להבין שאם לא אנחנו לא יהיה מי שימשיך את השושלת. פתאום הם התחילו לגלות בעצמם את הכמיהה לילדים. היא תמיד היתה בהם אבל מעולם לא נדרשו להחצין אותה, שכן תמיד הקדמנו להציג בפניהם את כמיהתנו אנו, והם נמצאו כמי שעושים טובה. "ילדים זה שמחה", יצאה ההודעה מלישכת העיתונות הממשלתית, ואנחנו השבנו במשפט משלנו - "שמחה למי?"

האיש הנמוך והקירח שסרב לשכור אותי לעבודה לא היה איש רע. אני זוכרת שטרח וזימן אותי לפגישה, בשעה שאחרים הסתפקו בסירוב לקוני בטלפון. אפילו לשתות הציע לי ולמעט אותו רגע מביך בו הודיע לי שאיני מתאימה בעיניו, הרי שלא הפסיק לחייך. אם הדבר היה תלוי בו הוא היה מעסיק אותי, כך אמר. הוא בהחלט היה בעד זכויות. בצעירותו אפילו נהג להפגין למען בעלי חיים. "למי יש זמן לזה היום?" הוא אמר בקול מתנצל רגע לפני שסגר מאחורי את הדלת והמבט שלו ניתלה בתצלומי שני ילדיו על השולחן. איש מסכן. בשובו הביתה יצטרך ללטף את ראשיהם לפני שישקעו בשינה וכשישב מול הטלוויזיה, רגל על רגל יאמר לאישתו שהיה לו יום קשה. "איזה מזל יש לך שאת בבית משעה מוקדמת", הוא יאמר לה. "איזה מזל שאת לא צריכה לקחת חלק במרוץ המטורף הזה של החיים". "ומה אם אנחנו כן רוצות לקחת חלק?" שאגתי מעל הבימה בכיכר מלכי ישראל וקולי שהועבר בשידור חי לכל בית במדינה לא הותיר ולו עין אחת יבשה. עיני נשים, הכוונה. הגברים, הם התכוננו בינתיים למלחמה משלהם.

אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם ראש הממשלה. הוא איש חביב ראש הממשלה. גם הוא חייך והציע לי לשתות, ואחרי שיחה קצרה של נימוסין התחיל לפרוט על נימי הפטריוטיות שלי. "אנחנו מדינה קטנה", הוא אמר, "מוקפים באויבים. הילדים הם עתידנו. שיעור הילודה בארצות ערב הוא עצום. למה ארצות ערב - תסתכלי מה קורה בשטחים". הוא הנמיך את קולו ללחישה - "ובמאה שערים, אלו לא עוכרי ישראל? אתן נותנות בידיהם כוח, בידי האויבים שלנו. אם תמשיכו ככה לא יהיה סיכוי לכל מה שלחמנו עבורו, לכל מה שבנינו כאן". הוא דפק על השולחן באגרוף קמוץ, "הלחינם הפרחנו את השממה?" חשבתי אז כמה טוב היה לו היה מצטרף אלינו. דמגוגים מעולים הם נכס חשוב לכל מאבק. "זה היה נאום מצוין", אמרתי לו, "ולגופו של עניין - מה עם איזו חקיקה מתקנת? איזו הוראה בחוק שתקנה גם לנו את היכולת לבחור איך נכלכל את החיים שלנו?" "אישה", אמר לי ראש הממשלה, "את דוחקת בי. מספיק. השתעשעתן די. אל תכריחי אותי לנקוט בסנקציות. אם יכולנו לאינתיפדה אינך חושבת שנוכל גם לכן?" "תרצי עוגיה עם הקפה?" שאלה אישתו של ראש הממשלה ואני קרצתי לה בחזרה.

כמובן שהיו רגעים קשים. אחרי שהכנסת אישרה את חוק יבוא נשים זרות היינו משוכנעות שכל המאבק שלנו ירד לטימיון. באפריקה היו אלפי נשים שהתאוו לבוא לארץ הקודש וללדת את ילדיהם של היהודים בשעה שבעליהם יעבדו כאן בבניה ובניקוי בתים. ולמדקדקים היו מוכנים לספק בתולות שטרם ידעו גבר. למזלנו יצאה הרבנות חוצץ כנגד הרעיון. הילדים, כך מסתבר לא יהיו יהודים על פי ההלכה, וגיור מאסיבי של נשים כהות עור, שתורת אברהם אבינו היתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב, לא באה בחשבון מבחינתם. החוק נגנז טרם פורסם ברשומות.

והיה גם העניין הזה עם אמצעי המניעה. מישהו במשרד הבריאות העלה את הרעיון המבריק להוציא את אמצעי המניעה אל מחוץ לחוק. לא היה ספק שהרבנות תתמוך בעניין הזה, הרי לכך הם מטיפים מזה שנים. דובר אפילו על תמיכה כספית מהוותיקן ואולי אפילו על חידוש היחסים הדיפלומטיים איתו. "הלאה הימים הבטוחים", טבע פרסומאי זריז את הסיסמה. אלא שהזריזות לא היתה במקומה והשמחה ודאי שהיתה מוקדמת. "אמצעי מניעה", הודענו, "או מניעה ממין" ובעיתונות נכתב באותיות אדומות כדם - "מסלים המאבק".

בינתיים התחיל החורף. אישי ואני עברנו על החוק אין ספור פעמים בין השמיכות. הבאנו עונג אחד לשני אבל לא הבאנו ילדים לעולם. חדרי היולדות בבתי החולים שבתו ממלאכה והוסבו אחר זמן למחלקות גריאטריות. "המדינה הזו מזדקנת", אמר לי ראש הממשלה באחת הפגישות שלנו. הוא נראה עייף. "גם האינתיפדה נגמרה בהסכם", אמרתי לו והוא אמר "אישה", אבל הפעם לא הוסיף דבר אחרי המילה הזו. "אני אקח עוגיה", אמרתי אז לאישתו, והיא הניחה יד על הכתף שלו ובעיניה קראתי שיהיה בסדר.

לא חגגנו את הניצחון בתהלוכות או במצעדים. בתום המאבק חזרנו בדומיה אל השיגרה. שיגרה אחרת. "אין מנצחים במלחמות", אמר לי ראש הממשלה, "רק מפסידים". חלקתי עליו. ניצחון הוא ניצחון, גם אם הוא משאיר משקע מסויים של עצב אצל שני הצדדים. "קורות החיים של גבירתי מרשימים. פשוט מרשימים", אמר האיש מצידו השני של השולחן. הוא לא הרים את הראש מהדפים וגם כשהודיע לי שהתקבלתי נמנע מלהסתכל לי בעיניים. הוא לא חייך אלי אפילו פעם אחת.

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
52 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

התנצלות וסיפור
(1/7/2005)

כבר כמה ימים שאני לא כותבת. היה איזה קיטור קטן באמצע, אבל זה באמת לא  נחשב. קיטורים יוצאים לי מהשרוול, בלי שום בעיה. 

המוח שלי בימים האחרונים הוא קווטץ'. עומס נתונים. הגעתי למצב שאני באמת כבר לא זוכרת כלום והכל מתערבב לי - עבודה ובית, מציאות ווירטואליה, חמוץ ומתוק.

אז בינתיים - רק סיפור.

שיהיה סוף שבוע יפה.

 

 

 

שמלת כלולות לפלורי

 

 

ראשון מגיע הקטן. אני רואה אותו רק אחרי שהוא עובר את החצי של הגוף ומתחיל לטפס לכיוון הפנים. הוא זהיר. מרחף נוגע, מרחף נוגע, מוכן לברוח, אבל הוא גם סקרן. כשהוא מתקרב אני רואה איך העינים השחורות שלו מסתכלות עלי בסקרנות. אני עושה לו קולות. "בוא הנה. בוא", אני לוחשת, מנסה לא להוציא הרבה אויר מהפה בזמן שאני מדברת שלא להעיף אותו ממני בטעות והוא בא אלי. נגיעה ובאויר, נגיעה ובאויר, הוא מגיע אל הפנים שלי נוגע ומתחיל לחזור לכיוון הרגליים. הכל בסדר, מסמן הגוף שלו לאחרים, אתם יכולים לבוא. והם באים.

אמא שלי היתה מנקה את הקורי עכביש כל יום חמישי. היה לה מקל עם נוצות של אווזים בקצה שהיתה מנקה איתו. שאר הנוצות היו בתוך הכרים שלנו והשמיכות של החורף ואחת היתה תקועה בכובע היפה שקנה לה אבא ליום הולדת שלושים. אני  שומרת את הכובע. הנוצה נשברה ונשאר רק הקצה שלה שתקוע בכובע. זה נראה כמו מפלסטיק, אבל אבא אמר שזו נוצה אמיתית של אווז שחור. ככה אמר.

לפעמים היה נתפס לאמא הגב ואז היינו, איזמי ואני, רבות מי תנקה עם המקל והנוצות. לא אהבתי לנקות קורי עכביש, אבל עוד פחות אהבתי לרחוץ את הכלים. העדפתי את המקל על המים וגם איזמי. "אני יותר גדולה", היא היתה אומרת, "אני יחליט איזה עבודה אני יעשה" ותמיד היתה רוחצת בסוף את הכלים, כי היתה מקבלת סיבובים בראש מלעמוד על הכיסא של המטבח. רק שתינו היינו עוזרות לאמא. אייב ובנג'מין היו צעירים מדי בשביל לנקות וגם אם היו יותר מבוגרים אבא בטח היה לוקח אותם איתו לדוג במקום לעזור לנו לנקות, כמו שהיה לוקח את ג'ימי כשעוד היה בחיים. רוזי היתה בגיל הנכון אבל היתה לה מחלה וחוץ מלשבת על המדרגות בכניסה לבית היא לא יכלה לעשות שום דבר. "אני ילמד אותך לרחוץ את הריצפה", הייתי לוחשת לה כשאמא לא היתה מסתכלת, והיא היתה תמיד מסכימה, רק שלא היתה מצליחה ללמוד גם כשרצתה.

אני משתדלת לשמור את העינים פתוחות. קודם סגרתי אותם ונרדמתי בלי שרציתי. כשהתעוררתי  היו לי  קרומים כאלו  בפינות  של העיניים ובגללם היה לי קשה לראות.  זה חשוב לראות מה קורה. במיוחד עכשיו, כשאני לא מרגישה שום דבר. "אל תפחדו", אני אומרת לקטן ולחברים שלו שהולכים לי על הבטן. "אל תפחדו לדגדג אותי, אני לא יצחק".

אבא היה מדגדג אותנו תמיד בבטן. בימי שישי אחרי ארוחת הערב היה מרים אותנו בידיים שלו ומסובב מעל הראש וכשהיינו צורחים וצוחקים היה מפיל אותנו על המיטה ומדגדג את הבטן שלנו. אמא היתה מעמידה פנים שהיא לא רואה אותו עושה את זה. זה לא היה בסדר לצחוק כל כך הרבה כשג'ימי מת וקבור בתוך האדמה, אבל אי אפשר היה שלא לצחוק כשאבא היה שם את האצבעות שלו בבטן שלנו ומדגדג. גם בשבת היה צוחק איתנו, אבל פחות. הצחוק היה נגמר לו כשהיה מנסה לשכנע את אמא ללכת איתו לאולם הריקודים, איפה שכל האנשים שהכירו היו נפגשים כדי לדבר ולשמוע מוסיקה וגם לרקוד. באולם ריקודים הכרתי את סם שהיה מתוק כמו צמר גפן מסוכר ורך כמוהו. אבל אמא אף פעם לא היתה מסכימה, לא מאז ג'ימי מת, ובסוף גם הוא לא היה הולך.

עוד מהם מגיעים. זה הקטן שקורא להם. הם יורדים מהתיקרה ומהקירות, יוצאים מתוך החורים בעץ. הם זהירים כמו שהיה הקטן בהתחלה. מרחפים, נוגעים, מרחפים, נוגעים. בואו, אני מזמינה אותם עם העיניים, כי הפה שלי יבש וקשה לי כבר לדבר. והם באים.

ג'ימי היה בן שמונה כשטבע בנהר. אף אחד לא היה איתו כשזה קרה, כי זה היה בחורף ואמא אמרה שאסור לנו בזמן הזה של השנה להסתובב ליד המים. זה מסוכן, היא היתה אומרת. גם לג'ימי היה אסור ללכת. אמא אמרה לו שאסור, אבל אז הוא הלך לאבא ושאל אם מותר לו ללכת לקטוף קני סוכר, ואבא, שתיקן באותו הזמן את הגג של המחסן והיה מאוד עסוק אמר לו שמותר. אני שונאת מים. אמא היתה מכריחה אותנו להתרחץ פעם בשבוע בחורף ושלוש פעמים בקיץ. כל יום שישי לפני הארוחה היתה רוחצת את כולנו. אחרי שמתה זרקתי את הגיגית הגדולה לשדה ליד הבית ובשנה אחרי זה כבר צמחו בה פרחים. פרחים אוהבים מים, זו הסיבה שכל כך הרבה מהם צמחו ליד הקבר של ג'ימי. הוא היה מלא במים כששמו אותו באדמה.

הרגליים שלי כבר מכוסות בקורים שלהם. אני בקושי יכולה לראות את הרגליים שלי. חבל אבל לא נורא. עוד מעט הם יעברו את המותניים ואני יוכל לראות את הכל. הם עובדים בלי הפסקה. קבוצות קבוצות הם עומדים וקופצים מצד לצד, כל פעם משאירים עוד פס של חוטים לבנים. הקטן משגיח עליהם. הוא עומד על החזה שלי ומסתכל עלי מפעם לפעם לראות שאני מרוצה. הכל בסדר אומר המבט שלי והוא מסמן להם להמשיך. "יותר מהר", אני רוצה לומר, אבל אין לי כוח אפילו לתת לו סימן עם העיניים. הן נעצמות גם בלי שאני רוצה. אני חושבת שאני שומעת קולות מהמרתף. הם לא ברורים כמו שהיו לפני כמה ימים, אחרי שנפלתי. אז שמעתי מילים של ממש. עכשיו זה רק קולות חלשים שאני לא מבינה. אני מנסה להתרכז ולשמוע ולא מצליחה.

במרתף שלנו גר השטן. "זה הגהנום שם למטה", אמא היתה אומרת ודופקת עם הרגליים שלה על הריצפה שאבא ישמע. בכל יום ראשון כשאבא היה יורד אל המרתף היא היתה מושיבה אותנו ליד השולחן של המטבח ומקריאה לנו מכתבי הקודש בקול רם, שלא נשמע את אבא מדבר עם השטן, אבל הקול שלה היה חלש, וגם אם היתה מתאמצת לדבר חזק היינו יכולים לשמוע מה קורה שם למטה. אבא היה מתווכח עם השטן, הוא היה אומר דברים שאמא לא הרשתה לנו לומר. מילים גסות. קללות. לפעמים היה שר, לפעמים היה רוקד. היינו שומעים את הרגליים שלו קופצות על המדרגות של המרתף. "הוא מנסה לגרש את השטן", היה איזמי אומרת ואמא היתה מוציאה אותנו החוצה, אל המרפסת, שלא נפגע מהכעס של השטן על אבא.

לגיהנום היה ריח מתוק. כשאבא היה עולה מהמרתף מאוחר בערב הוא היה מריח כולו בריח של הגיהנום. העיניים שלו היו אדומות כמו בציורים של השטן שהראו לנו בבית הספר והוא היה מדבר דברים לא ברורים. לפעמים היה קורא לאייב ג'ימי ומחבק אותו חזק ובוכה. פעם אחת אפילו קרא לי ככה בטעות, אפילו שהיה לי שיער ארוך ושחור והשיער של ג'ימי היה חום וקצר. השטן היה מבלבל לו את הראש והלשון ורק אחרי שהיה ישן לילה שלם היה מצליח להשתחרר כמעט מהכל. רק מהכאב ראש לא הצליח להיפטר. ביום שני בבוקר היו העיניים שלו לבנות כרגיל אבל אפשר היה לראות שקשה לו להחזיק את הראש. ככה זה כשנפגשים עם השטן. "תתעוררי פלורי", אומר לי הקול של אבא מהמרתף ואני פותחת את העיניים.

הם הגיעו עד החזה. הקטן כבר לא עומד שם. אני לא יכולה לראות אותו. אני מנסה לקרוא לו, אבל גם לנשום כבר קשה לי. "איפה אתה?" אני שואלת בראש שלי וכאילו שהוא יכול לשמוע מה אני חושבת פתאם הוא מופיע על הריצפה לידי קרוב במקום שאני יכולה לראות. הוא ואני מכירים ממזמן. ראיתי אותו ביום שיצא מהשקית ביצים שהניחה אמא שלו ליד המיטה שלי. היו עוד אלף כמוהו שיצאו מהשקית, אבל כולם עזבו למקומות אחרים בבית והוא היחיד שנשאר. אז ידעתי כמה הוא מיוחד.

כשהתחיל החורף הוא כמעט שמת. ליסה, זו הבת של איזמי שבאה לפעמים לראות שאני בסדר, נכנסה אל הבית בזמן שהייתי בשדה והחליטה שצריך לנקות. אני תמיד מצליחה לסלק אותה לפני שהיא מתחילה לעשות סדר, אבל אותו יום הייתי בחוץ. היא מצאה את המקל עם הנוצות שהחבאתי בארון אחרי שאמא מתה והתחילה לסלק את הקורים מהקירות. "הם עוד יחנקו אותך יום אחד", היא אמרה כשהגעתי אל הבית, רגע לפני שהרסה את הבית של הקטן. אחר כך שאלה אם תוכל לקחת את השימלה שראתה בארון, ליד המקל. "זה בשביל אמה", היא אמרה, "היא מתחתנת בקיץ שיבוא" ואני לא יכולתי להגיד לא, כי ליסה היא כל המשפחה שנשארה לי. כולם מתו או עזבו ורק אני והשמלה נשארנו בבית הזה. "קחי אותה", אמרתי לליסה, ואחר כך בכיתי כל הלילה מהזכרונות.

סם אמר שהוא לא ראה אף פעם שמלה כל כך יפה. אבא קנה את הבד בעיר ואמא ואיזמי עבדו עשרים ימים ולילות כדי לתפור לי אותה. "כדאי שתמהרו", היה אבא אומר. הוא פחד שעד שהשמלה תהיה מוכנה אני יהיה גדולה כמו בית והוא יצטרך לנסוע לעיר לקנות עוד בד בשבילה. אבא רצה שנתחתן לפני שהתינוק יבוא. הוא לא אמר אף פעם שהוא חושב שזה לא בסדר שאני בהריון ובלי בעל, וזה בגלל שידע שסם לא חושב לברוח ממני ולהשאיר אותי עם התינוק, אבל אני ידעתי שהוא היה מעדיף שקודם הייתי מתחתנת ורק אחר כך עושה ילד. סם היה מתוק כמו צמר גפן מסוכר ואני אהבתי אותו. כשליטף אותי היו לי דיגדוגים בגוף כמו שאבא היה עושה לנו אחרי שהיה זורק אותנו באויר אבל יותר טוב, הרבה יותר טוב. "אנחנו צריכים לחכות", הוא היה אומר לי אבל אני לא רציתי. לא היה אכפת לי שיצא אולי ילד, כי ידעתי שאנחנו מתחתנים. "זו תהיה החתונה הכי שמחה במחוז", אמר אבא ושאל את אמא אם היא עדיין זוכרת איך רוקדים. היא לא אמרה לו שכן אבל גם לא אמרה שלא וזה היה סימן טוב. "זו תהיה החתונה הכי שמחה בעולם", אמר אבא.

הם עושים לי שרוולים לבנים, נפוחים כמו שתמיד רציתי ואחר כך ממשיכים לקפוץ מסביב לאצבעות בשביל כפפות לבנות. זו תהיה השמלה הכי יפה בעולם, אני חושבת ושוב אומרת להם בראש שימהרו. בפעם הקודמת שנפלתי הם לא הספיקו לגמור, כי ליסה הגיעה פתאום ואחרי שהרימה אותי אל המיטה וניקתה אותי הביאה רופא. "אסור להשאיר אותה פה לבד", הוא אמר. דר' ווילי סאקס. אני זוכרת אותו עוד כשהיה ילד והיה מוציא לצפרדעים את העינים. "זה מסוכן לאישה בגילה לגור לבד ככה. מאוד לא נקי כאן", הוא אמר, "צריך לחטא את המקום. יותר מדי עכבישים, זה לא מוצא חן בעיני". הוא לקח שבע דולר בשביל הבדיקה וליסה שילמה. אז ידעתי שהיא לא תקרא לו שוב וכבר לא פחדתי שיקחו אותי מהבית הזה, אבל מאז היא התחילה לבוא פעם בשבוע לבדוק שהכל בסדר. אני מתפללת שהיא תאחר.

אני לא זוכרת איך נפלתי גם לא זוכרת בדיוק מתי. זה קרה באיזה יום אחרי הצהריים, כשעליתי על הכיסא במטבח להוריד משהו מעל הארון. דבש. רציתי להוריד דבש. כל הריצפה מסביב מלאה בדבש. תאכלו אני אומרת להם שהולכים על הצואר שלי לעשות לי צוארון מקושט, אבל הם עסוקים. אולי אחר כך, כשיגמרו, ירדו אל הדבש. אולי בכלל לא ירדו לשם. אני לא יודעת אם הם אוהבים דברים מתוקים. הצנצנת היתה מונחת גבוה. טיפסתי על הכיסא ותפסתי את הצינצנת, כשפתאם הרגשתי סיבובים בראש, כמו שאיזמי היתה מרגישה כשהיתה מטפסת על כיסא, והדבש נפל מהידיים ואחר כך גם אני נפלתי וקיבלתי מכה בצואר. זה כאב לרגע, ואחרי הרגע שום דבר כבר לא כאב. ניסיתי להזיז את הגוף ולא הצלחתי ואחר כך ישנתי, ישנתי הרבה עד שבא הקטן להיות איתי.

גם אחרי יום ראשון ההוא ישנתי הרבה. הרופא אמר שכמעט והייתי מתה. אני הייתי כמעט, התינוק היה לגמרי וגם סם. "זה בסדר", אמרתי לאמא שלי, "הבטן התחילה להפריע לי לעשות דברים, לא יכולתי לקשור את השרוכים שלי והיה קשה לישון. זה לא נורא שהיא איננה". רק בקשר לסם לא יכולתי לחשוב על למה זה טוב שהוא איננו ובגלל זה בכיתי הרבה ימים ושום דבר, חוץ מהזמן, לא הצליח לעשות אותי שוב שמחה.

לפעמים חשבתי שאולי זה היה קצת באשמתי, שנתתי לסם לרדת עם אבא אל המרתף. "זה הגהנום שם", אמרתי לו, והוא צחק. היה לו צחוק כל כך חזק ושמח עד שחשבתי שהוא יוכל לנצח את השטן בשביל אבא. "תזהר שם", אמרתי והוא ענה שאף גבר אמיתי לא מת מקצת משקה חריף. הוא היה גבר של ממש, סם שלי, אבל הייתי צריכה לדעת שהשטן יותר חזק ממנו. לאבא הוא היה רגיל. לא היה לו אכפת לשמוע את אבא מקלל אותו,  לא היה אכפת לו שאבא שר שירים גסים ורוקד על המדרגות שלו. אבל על סם הוא כעס. אולי לא ידע שסם הולך להיות חלק מהמשפחה תוך כמה ימים. אמא ואיזמי כמעט וגמרו את השמלה והכומר אמר שיוכל לקיים את הטקס ביום השבת שיבוא. השטן כל כך כעס על סם עד ששבר את המדרגות מתחתיו וגרם לו ליפול על הראש. היה לו ראש חזק לסם ואם הרופא היה בא בזמן אולי היה אפשר להציל אותו, אבל השטן לא נתן לאבא לקרוא לרופא. הוא גרם לו להמשיך לקלל ולשיר ולרקוד עד יום ראשון בערב, שאז היה כבר מאוחר מדי לרפא את סם והוא מת ואני מהצער גם כן נפלתי והרגתי את התינוק וכמעט שגם אותי.

אחרי היום ההוא דאגה אמא שיסגרו את הדלת של המרתף במסמרים. היא גם שמה מנעול חדש על הדלת של הבית ומנעולים על כל החלונות וכשאבא חזר מבית הסוהר היא לא נתנה לו להכנס. היא הושיבה את כולנו ליד השולחן של המטבח והקריאה לנו מכתבי הקודש כשאבא עמד בחוץ וצעק שתכניס אותו פנימה. הקול שלה היה חלש בהתחלה, כמו תמיד, אבל ככל שהמשיכה לקרוא הוא הלך ונעשה חזק, עד שבסוף כבר לא יכולנו לשמוע את אבא מדבר או בוכה וכבר לא ידענו אם הוא שם או לא.

אבא תלה את עצמו על העץ שצמח ליד הקבר של ג'ימי. זה קרה פחות משנה אחר-כך. אמא נתנה לו בסוף להכנס הביתה, אבל לא היתה מוכנה לדבר איתו יותר. היא היתה סוגרת את הדלת מאחוריו כשהיה יוצא לעבודה ופותחת בשבילו את הדלת כשהיה חוזר, היא היתה מכבסת לו את הבגדים ומכינה לו אוכל, אבל לא הוציאה אפילו מילה אחת. בסוף הוא הלך ותלה את עצמו ליד הקבר של ג'ימי, ובגלל שהייתי עדיין חולה בגלל כל מה שקרה לא הצלחתי להגיד לו שאני לא כועסת עליו. רוזי מתה קצת אחר-כך, מהמחלה. איזמי רצתה לקרוא לילדה שנולדה לה רוזי, אבל אמא לא נתנה לה. היא קראה לה ליסה, במקום. אייב הלך לצבא ומת במלחמה עם אוייבים של המדינה שלנו. אמרו לנו שהוא מת כמו גיבור, אבל זה לא שינה לי. הרגשתי עצובה כמו ביום שגי'ימי מת, וג'ימי סתם טבע. בנג'מין נשאר עוד קצת בבית, ואחרי זה גם הוא עזב. ראיתי אותו עוד פעם אחת אחר כך כשבא ללוויה של אמא. העיניים שלו היו אדומות והנשימה שלו מתוקה, וידעתי שגם הוא, כמו אבא, מצא את הגהנום שלו.

הקורים מכסים לי את הפנים, כמו הינומה, רק האף והעיניים לא מכוסים. הקטן מטייל לי על הגוף, מראה לי את שמלת הכלולות שלי, אחר כך הוא מתקרב אל הפנים שלי, ומתחיל בעצמו לטוות קורים שיסתמו לי את הנחיריים. "הגיע הזמן, פלורי שלי", אומר לי הקול של אבא שבא מהמרתף ואני משלבת את היד שלי בשלו ושנינו מתקדמים לאט אל סם והכומר שמחכים ליד המזבח.

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע