שוב מתארחת
(30/3/2006)

והיום אני כאןשמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

קחי נשימה עמוקה ותספרי עד 10
(29/3/2006)

ושוב אני מתרגזת, לא מעזה לנזוף במילים, לכן עושה את זה בהבעת פנים שגורמת לצד השני להיעלב ולי מאוחר יותר להרגיש כמו כלבה, מתעצבנת על זה שהצד השני נעלב למרות שאני צודקת, מנסה לחפש חיזוק אצל הבנזוג, מתפוצצת מזה שהוא חושב שאני מגזימה, תמיד מגזימה והולכת לחפש ניחומים אצלכם.

כאן אני תמיד צודקת. גם כשאני טועה. אי אפשר אחרת, שכן גם אם אני משתדלת לשמור על אוביקטיביות, בסופו של דבר זה הצד שלי של הסיפור.

אבל כרגע צדק יחסי לא ממש מעניין אותי. אני צריכה להיות צודקת וניזקקת לקריאות עידוד מהיציע. מהסוג הקצוב. אפשר גם גל. משהו שילמד על אהדה אמיתית. משהו שיאפשר לי ללכת לישון רגועה יותר.

 

רבע לתשע בערב. הילדים בפיג'מות, כולם, לרבות העולל, עדיין מסתובבים בבית.

את העולל דווקא הכנסתי לישון עשרים דקות קודם, אבל אבא שלו הגיע הביתה ופתח בשיחה עם הבתשע, שלמרבה הצער היתה באותו זמן בצידו האחר של הבית, מה שהזכיר לעולל שיש חיים מחוץ למיטה והוא פרץ בקריאה החביבה עליו - "אבא, בוא!".

אז כולם עדיין ערים, מרחק רבע שעה בלבד משעת השינה הסטטוטורית של הגדולים והבנזוג ואני מחליטים לצאת לקניות, כי לא תהיה הזדמנות אחרת לכך עד סוף השבוע. נשיקה לכל אחד משלושת הילדים, איחולי שינה נעימה נפנוף לשלום לא' ונוסעים.

שעה מאוחר יותר אנחנו נכנסים הביתה עמוסי שקיות ומגלים עולל אחד ער, מתרוצץ מסביב למטפלת אחת ולטלוויזיה דולקת.

בחינה מדוקדקת יותר מגלה שלא רק הוא. גם השניים האחרים עדיין ערים אבל לפחות במיטה, במנח שינה, ככה זה נראה.

רק נראה. מסתבר שהשניים זינקו למיטה בשניה שהגענו והם רק מעמידים פני ישנים.

ההתנהגות שלהם משעשעת. נו, הם ילדים. ההתנהגות של זו שאחראית עליהם ויודעת שבתשע צריך להכניס אותם למיטה, פשוט מוציאה אותי מדעתי.

"הם לא רצו להפסיק לראות טלוויזיה", היא אומרת לי, כאילו התפקיד שלה בבית הוא לרצות אותם.

אז עכשיו היא נעלבת לה בחדרה, כי אמרתי לה שאפשר לכבות את הטלוויזיה ולא מקובל עלי שהם עדיין ערים בשעה כל כך מאוחרת, אני מרגישה כמו כלבה והבנזוג חושב, כאמור, שאני מגזימה.

 

אני מגזימה?

תשובה חיובית לשאלה הזו, כדאי שאזכיר, לא תתקבל בהבנה בשעה הזו.

אולי מחר. כשארגע.

שמור   בטל

98 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

דויד עושה את חבצלת (ולא במובן התנ"כי)
(28/3/2006)

האמת הימרתי שהיא תהיה מי שתרים את הכפפה, שאחרי הכל באחת התגובות היא רמזה שהכתיבה שלי חוזרת על עצמה , אבל היה זה מישהו אחר, ג'נטלמן שכמוהו, שעשה את בסופו של דבר את הדבר הנכון וכתב אותי.

 

פוסט חבצלת מאת דויד42ת"א,ביהונתן.

 

 

 

שמחת העולל

(26/8/2007)

 

בדרך כלל אני לא מקטרת.

הפעם פשוט לא הייתה לי ברירה.

 

הבנזוג שוב נסע לחו"ל והשאיר אותי עם שלושה ילדים מנוזלים ורטנוניים. א' נקעה רגל, ואחותי, אליה התקשרתי בפעם החמישית היום, שוב איבדה את הפלאפון שלה.

אז איבדה.

 

העניין הוא שלבתשע היה חוג קרמיקה, הבנשש היה צריך להגיע לחבר, והעולל נעץ בי זוג עיניים גדולות ועגולות וציפה שאשחק איתו.

אז ציפה.

 

שעה אחרי-זה היינו ארבעתנו במכונית. הייתי חייבת להגיע לנמל לקנות שתי ארוניות חדשות, מהסוג שבדיוק אזל בארץ. למזלי חוג הקרמיקה של הבתשע והחבר של הבנשש היו ממש בדרך לנמל. והעולל? החלטתי בפרץ של גאונות שהדרך היחידה לגמול אותו מלקרוא לי "אבא" היא לקחת אותו אתי לקנות ארוניות. שהרי, מי שמע על אבא שקונה ארוניות?

כמובן שאחרי שעתיים התחרטתי על כל העניין. אמנם הארוניות היו מאופסנות לבטח בבגאז', אבל הרעיון של לאכול סושי עם העולל לא ממש הוכיח את עצמו. רצפתה של המסעדה היוקרתית בה ישבנו הייתה מלאה גרגרי אורז, ומלצריות מבולבלות ניסו לקרצף וואסאבי מהחלון. העולל הביט בסקרנות בנעשה, וחייך בסיפוק.

האמת, קשה להאשים אותו.

 

שבוע לפניכן נסעתי לדיוני ראיות בנצרת. כשיצאתי מבית המשפט עצר אותי עובר אורח ושאל אותי אם יש לי שלושה ילדים. "בוודאי", אמרתי לו ונכנסתי לאוטו. הנצרתים האלה מוזרים. לרוע המזל לא הצלחתי למצוא סושיה בנצרת, אז נהגתי חזרה לאזור השרון עייפה ועצבנית. כשהגעתי הביתה גיליתי שהבנזוג השאיר לי סיר אוכל על הכיריים ונסע לארה"ב לכמה שעות. אמנם הוא עושה אוכל חלומי אבל באותו רגע היה לי חשק עז לסושי. וכשיש לי כזה חשק – אין מה לעשות.

 

הבתשע הייתה אצל חברה והבנשש אצל אחותי. לקחתי את העולל, שמתי אותו על השיש, והתחלנו להכין רולים. הוא מגלגל ואני מהדקת ופורסת. אחרי שעה היה לנו מגש לתפארת. עכשיו נשאר רק לאכול.

חלקנו בינינו חצי מהכמות אבל בחצי השני העולל שכח לשים אבוקדו. ואני – בלי אבוקדו לא אוכלת. אז לימדתי אותו לעשות מטוסי סושי קטנים.

לא חשבתי שהוא יזכור את זה. חמור מזה, לא ידעתי שהדבר הראשון שיעשה כשנגיע למסעדה היוקרתית יהיה בדיוק ליישם את התרגיל הזה.

 

עכשיו אני צריכה למצוא לי סושיה חדשה.

העיקר שהעולל מרוצה.

 

שמור   בטל

132 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע