אויר, שקיעות ניחוח ים
(29/4/2006)

כמו אמו ואחותו לפניו, כשהגיע הסנדוויץ' לגיל חמש הוא הפסיק לשמוע.

 

לקח לנו זמן לעלות על זה; להבדיל מאחותו הסנדוויץ' אף פעם לא סבל מדלקות אוזניים. יש לו דימיון פורה, אמרנו, הוא מנותק בגלל מלחמות דימיוניות עם דרקונים, הוא עסוק בדברים אחרים, הוא מתעניין בדברים אחרים, לא כל ילד חייב לדייק במילים, מספיק שהוא קולט את המנגינה ועוד כהנה וכהנה הסברים, הגיוניים בזמנם, לכך שהילד לא היה ממש איתנו. אבל בסוף, למרות יכולת האילתור המדהימה שלו, אי אפשר היה שלא להבחין בזה שמה שהוא לא רואה הוא לא שומע, אלא אם אותו דבר נאמר בקול צעקה.

 

הרופא בקופת חולים בישר לנו שמדובר בנוזלים. הפתעה גדולה. שוב הוכיחה הגנטיקה את כוחה. "מה אפשר לעשות?" שאלנו. "ניתוח", הוא ענה. "אם יש ירידה בשמיעה רק ניתוח. שום דבר אחר לא יכול לעזור". "טיפול תרופתי?" תהינו. "שטויות", אמר הרופא קופת חולים. "הכל שטויות. רק ניתוח כפתורים".

נשלחנו לבדיקת שמיעה. את התוצאות הזוועתיות ואת הילד שיגרנו יחד עם ההורים שלי אל הרופא. א. כי לא יכולנו לקחת אותו בעצמנו וב. כי לאמא שלי יש גישת רופאים וידענו, שאם יש איזה שהוא פתרון יצירתי לבעיית הנוזלים, היא תדע לשלוף את זה ממנו. אין רופא שלא מוכן לעשות הכל כדי לעצור את השאלות של אמא שלי.

"ניתוח", אמא שלי אמרה כשחזרה. "ומהר. הרופא אחר שכל יום שאתם מתמהמים את עושים עוול לילד".

הצליח לשכנע אותה הזה של קופת חולים. לא טוף.

 

אלא שאנחנו, כאמור, למודי ניסיון. אני הצלחתי לעבור את הענין הזה בלי ניתוח וגם הגדולה. הכל זה ענין של תעלות צרות מדי ואלו גדלות כששאר הגוף גדל.

אז חיכינו. קצת. גם כי היה קיץ ובקיץ יש בריכה וים שהילד חולה עליהם ונראה לנו אכזרי לחורר לו את האוזניים דווקא אז. ועוד קצת. כי היה חגים ואחר כך נסעתי לחו"ל עם הבנזוג ובהמשך הוא נסע, בלעדי, ושוב היה חג ועוד נסיעה ובכל הזמן הזה, בכל בוקר, אמא שלי היתה מזכירה לי שצריך לעשות ניתוח כפתורים ושאני עושה עוול לילד ואני הייתי מתפללת שהתעלות הארורות הללו יגדלו.

 

לא עזרה לי התפילה.

 

אם כבר ניתוח, רק אצל מישהו טוב. לקחתי מא' המשרדית את מספר הטלפון של הדוד שלה והתייצבתי אצלו לבשר לו שפנינו לניתוח.

"ישר לניתוח?" התפלא הוא. "לא הייתם רוצים לנסות קודם משהו אחר?"

התרופה הראשונה הפכה את הסנדוויץ' לזומבי. זומבי חירש. רוב היום היה רדום או עצבני או רדום ועצבני וכמעט לא אכל.

נתנו לו חודש להתאושש ולהחזיר לעצמו קצת משקל והתחלנו עם התרופה השניה. וגם עם ים. הרופא אמר שאוויר הים המלוח הוא התרופה הטובה ביותר.

שלוש פעמים ביום נוזל בצבע כתום, פעם בשבוע לפחות נוזל שקוף ומלוח משורטט ברצועת חוף מצד אחד ובצדו השני קו האופק.

 

הילד שוב שומע.

אחותו, לעומת זאת, החל מהשבוע לא.

זה כנראה גורלנו. מישהו למעלה חושב שלא נסתדר בלי ילד אחד לפחות מאותגר שמיעתית.

 

או שהוא פשוט אוהב את התפילות שלי.

שמור   בטל

73 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

זה מוזיקע זה? זה בום-בום-בום
(28/4/2006)

היה לי ברור שזה רק ענין של זמן עד שאמצא אצלי סימני גיל. רק מסתבר שכל הזמן הזה חיפשתי במקומות הלא נכונים. עודי תרה אחרי כתמים, קמטים או כל דבר אחר שניתן לטיפול בבוטוקס או מתיחה, גיליתי שהזיקנה מתבטאת אצלי במשהו אחר לגמרי.

חוסר סבילות לרעש.

 

ביום חמישי הציעה נ' הנמרצת חברתי שנצא בערב לשבת איפה שהוא.

שאלתי איפה, אמרה מסעדה, אמרתי דיאטה, אמרה בית קפה, אמרתי איפה אמרה בסביבה. עשיתי חשבון שבית קפה ובסביבה זה בטח יהיה קצר ואמרתי בסדר. אחרת כך אירגנתי ביביסיטר, בנזוג עייף, וגם אחות עם בעל ויצאנו לדרך.

עודנו בדרך צילצלה אלינו נ' הנמרצת ושאלה אולי מתחשק לנו פאב. שאלתי איפה אמרה הרצליה אמרתי איזה אמרה אחד טוב. עשיתי חשבון שיום חמישי ופאב טוב זה בטח יהיה קצר, כי לא נמצא מקום לשבת ואמרתי בסדר. אחר כך אמרתי לבנזוג לשנות כיוון ויצאנו לדרך.

 

במורד המדרגות שמטפסות אל הפאב עמדו שני בחורים גדולים. "אין מקום", אמר לנו אחד מהם אחרי שבחן אותנו מלמעלה למטה ובחזרה. א', בן זוגה של נ' התעלם מהגברתן ונופף למישהו למעלה שהורה לבחורים לאפשר לנו לעבור. "אני עדיין חושב שזו טעות", סינן הגברתן לחברו בזמן שעברנו על פניו. דקה אחר כך הוא הניח לעבור לקבוצה שכללה שתי בחורות שמנות ומכוערות ושלושה בחורים דוחים וזה בלי שום בעיה.

עברתי את הסלקציה הראשונה בחיי ולא בדיוק בהצלחה מסחררת.

 

בפנים היה כמעט ריק. "הגעתם מוקדם", אמר לנו הבעלים של המקום, מכר של א'. אני חושבת שזה מה שהוא אמר, כי מרגע שנכנסנו ועד הרגע שיצאנו משם שלוש שעות ארוכות (מדי) אחר כך הפסקתי לשמוע. המוסיקה היתה בעוצמה מחרישת אוזניים ובזו הפעם לא היה מדובר בסתם דימוי; חוץ מהמוסיקה אי אפשר היה לשמוע כלום.

ניהלנו עם המלצרית דיאלוגים בשפת סימנים (אולי זו הסיבה לכך שפלטת מטוגנים עם מטבל אבוקדו וירקות הגיעה בלי ירקות ועם מטבל מיונז), צרחנו אחד לשני דברי חולין וחג, החלפנו מקומות זה עם זה במטרה לשפר את איכות השיחה ובסופו של דבר שקענו בשתיקה מהורהרת, שהופרעה מפעם לפעם על ידי באי הפאב האחרים שדחקו אותנו, כל פעם בקטנה, אל השוליים הקרים (שום מטפורה. בשוליים, ליד יריעות הברזנט שהפרידו בינינו ובין הרחוב ההרצלייני הסואן, באמת היה יותר קר).

אותם אחרים, הרבה יותר צעירים מאיתנו, דווקא ניראו מרוצים להפליא מהרעש. אני לא יודעת אם זה משום שתקשורת בצרחות היא ההייפ החדש או משום שהרעש מונע קיומן של שיחות אמיתיות.

 

"אני לא מבינה את זה", אמרתי לבנזוג כשיצאנו משם, הלומי רעש. הוא ענה לי, רק שאין לי ממש מושג מה. השפתיים שלו זזו, אבל באוזניים שלי היה עדיין הבום-בום מהפאב, שליווה אותי גם למיטה והתפוגג למרבה הצער היכן שהוא לפנות בוקר כשהעולל קרא בשמי. אבא.

 

ואולי בעצם זו לא הזיקנה, אלא דווקא הילדים. אחרי חשיפה בלתי נגמרת לקולות שלהם אני זקוקה בשעות הפנאי שלי למעט שקט. ביום חמישי הבא - סדנת שתיקה.

 

---

 

אין כמו פוסט מסוג זה כדי לסדר קצת פרופורציות בחיים.

 

שמור   בטל

47 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

קריאה נרגשת
(28/4/2006)

מישהו מוכן לארח בחורה טובה מטופלת בעולל פעלתן במיוחד למשך המשחק?

זה או זה או שאנחנו מושלכים לחצר, כדי שלא נפריע.

שמור   בטל

54 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע