בריכת שחיה
אחד הדברים היותר טובים בקומפלקס שאנחנו גרים בו הוא בריכת השחיה. היא חדשה, מצוחצחת ומדוגמת, כוללת כמה וכמה בריכות - לרבות אחת עם זרמים שהיא מוי מוי כייף, ובעיקר - פתיחות מחשבתית לעובדה שהמשכשכים בה רוצים להנות ולא רק לציין וי ליד כל חוקי הבריכה, ולכן מתאפשרים בה השגעונות הבאים:
- מצופי יד (!) - כן, כן, אל יקל הדבר בעיניכם, בחלק גדול מהבריכות כאן מצופי יד אסורים באיסור מוחלט, ורק שריונות ציפה שמכסים את הילד מקדימה ומאחורה ומשווים לו מראה של צב נינג'ה בפוטנציה (או סתם צב על הגב, כשהוא ממש סובל), מאושרים לשימוש. התוצאה היא ילדים שלא מצליחים להזיז את עצמם במים מילימטר ובאופן כללי נראים אומללים להפליא.
- משחקי מים (אותו כנ"ל. חלק מהבריכות כאן אוסרות עליהם כי הם מאד מאד מסוכנים. כדור ים, למשל, הוא סכנת נפשות, המסוגל לתת מכה במצח שתכאיב לפחות רבע שניה).
- ילדים קטנים יכולים להכנס לבריכת הגדולים (כן, אותו כנ"ל. ילדים קטנים מסוכנים מאד לבריאות הגדולים ולשלומם הנפשי).
- אוכל - אפשר להביא אוכל לבריכה. וזו כבר ממש פריצת דרך חוצת גבולות בעולם השחיה כאן.
כל אלה הופכים את השהיה בבריכה לנעימה מאד, במיוחד כשיש בחוץ 37 מעלות ו-9000 אחוזי לחות, כמקובל כאן בעונת הקיץ; ואנחנו משתדלים להחתים שם כרטיס מדי יום (למעט סופות רעמים וגשמים מזדמנים).
 

ככה זה נראה כשהעם לא שם. בעצם, גם כשהעם כן שם.

---

לפני הצבא נסעתי לטייל בקניה. אחד הדברים היותר יפים שם היתה הנהירה של החיות עם שעת השקיעה אל בורות המים (המעופשים) וההתנהלות החברתית שלהם - איך ראשונים מגיעים אוכלי העשב, ומצליחים להסתדר אחד עם השני לא רע, כשהזברות מפנות מקום לג'ירפות שצריכות להתאמץ מאד ולפשק רגליים כאילו היו מדריכות פילאטיס רק כדי להגיע למים, והגנו - חיות אוויליות שכמותם - מלחכים מים בהבעה מטומטמת. אחריהם מגיעים הצבועים ושאר הטורפים המשניים, וכולם (חוץ מהגנו, שהם באמת מטומטמים) עושים להם כבוד וזזים הצידה, וכשהאריות והצ'יטות מגיעים אפשר רק לנסות דמיין את החרדה של שאר החיות לאור המירוץ המרשים שלהן לצדדים (חוץ מהגנו, שנטרפים בהמוניהם).
 
אותו דבר בבור המים השכונתי שלנו.
ראשונות מגיעות אוכלות העשב - התיכוניסטיות - שממש לא אכפת להן להצלות מתחת לחור באוזון. הן באות מדוגמות, עם אצעדות וצמידים משקשקים, מאופרות למשעי ובביקיני תוצרת PacSun וחלילה לא מאולד נייבי. הן באות בחבורות, לפעמים עם מבט של גנו בעיניים ולפעמים עם מבט קצת יותר תבוני. מציצות לצדדים, מסתכלות אם יש זכר ראוי שכדאי להתחנחן בפניו, ואם לא - הן מצחקקות, מתחברות לפרקים, מתפרקות מהחבורות, טובלות חצי אצבע במים ומשאירות את רוב הגוף לצליה.
אחריהן מגיעות הבנות הצעירות יותר - שמסתכלות בעיקר על התיכוניסטיות, ומנסות לחקות אותן. להן עוד אין כסף לביקיני השווה ממש, או שההורים לא מרשים, ולכן הן בעיקר מקנאות ומחשבות את דמי הכיס כדי לראות מתי יוכלו לקנות כזה.
 
בשעה קצת יותר מאוחרת מגיעות המשפחות. בד"כ מדובר באמא עמוסה בתיקים ונטולת כמות מספקת של ידיים, שמנסה לתמרן בין תיק, ציוד שחיה, קרם הגנה, מגבות, אוכל וכמה ילדים. האמהות צונחות על המושב ומייחלות לכך שהילדים יעסיקו את עצמם. לרוב הם מצליחים בזה, אלא שבאופן מצער הם זקוקים להשגחה. ואז עולה על פני האמהות מבט הסבל האולטימטיבי הכרוך בכניסה למים. הנערות הצעירות מסתכלות לרוב בסוג של רחמים, אלא אם מדובר באמא הפרטית שלהן, ואז הרחמים הופכים לזעזוע של ממש.
 
המצילות הן טורפות האלפא של הבריכה - הן משנעות את עצמן בבגדי ים אדומים זעירים, משל היו פאמלה אנדרסון ב-bay watch, אל מול עיניהן המעריצות של התיכוניסטיות והשוטמות של האמהות. בתווך שבין לבין הן המלכות הלא מעורערות של הבריכה. ואם מישהו לא יודע את זה, הן שורקות במשרוקית האדומה והקטנה שצמודה לבגד הים האדום והקטן.
 
מסביב, האמהות, בוחנות את הסביבה במבט חשדן - למי יש ביקיני ולמי שלם? מי מעזה להראות טוב בביקיני? מי מגדלת טיירים חדשים? הכל רשום בגוף. האבות, כשהם שם, אדישים יותר. לכרס, למידת האופנתיות של בגדי הים, אולי גם לאמהות.
 
קצת מוזר לחיות בבועה שבה רואים את פניך בבוקר, כשאת נטולת איפור ובמראה הסחבה הביתית, רועה את הצאן לכיוון ה-school bus; מאוחר יותר, ביציאה לעבודה במראה מדוגם (טוב, נו. אלה שאכן יוצאות לעבודה); בערב עם שמלה שחורה קטנה ועקבים, ובבריכה - כשכל אות וסימן לחיים שעברו על הגוף שלך בולט וזועק למרחקים. אי אפשר להסתיר כאן דבר. האינטימיות חודרנית הרבה יותר מבכל מקום אחר. אלה אותם אנשים, אותם גופות, אותם קווי אופי, שבהם נתקלים כל יום. כל היום.
 
אבל אם להסתכל על הצד החיובי של העסק, הידיעה שהשילוב של בריכה, סנדביצ'ים ועייפות מבטיח רוטינת ערב קצרה במיוחד וצמצום משמעותי של זמן ההשכבה וה"אמא, בואי!", בהחלט מחפה על חשיפת סימני המתיחה לעיני כל.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/7/2007 22:08, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, רק באמריקה
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-20/7/2007 17:37

ערב בינלאומי

השכונה שלנו היא סוג של שכונת חיים. יש בה ילדים כמוך וכמוני.

ויש בה גם המון ילדים שהם ממש לא כמוך וכמוני, אלא באו מקוריאה או יפן או קולומביה או שוודיה והמון הגיעו מסין ומהודו. אבל איכשהוא, לנו נדמה שיש הכי הרבה ישראלים. אולי כי ישראלים הם רעשנים במפגיע, ואולי כי האוזן שלנו רגילה לזהות את העברית מבליל השפות שמסתובב סביבנו.

 

בבית הספר שלנו טורחים לשמר את המסורת של המדינות מהן הגיעו התלמידים. הם יודעים שחלק גדול מהם באו לכמה שנים, לגיחה קצרה יותר או פחות, ויום אחד יחזרו לבית האמיתי שלהם. יש גם כאלה שנשארים כאן לתמיד, אבל גם אצלם טורחים לטפח את מסורת "המולדת הישנה". בכל שנה לקראת הקיץ עורכים בבית הספר ערב בינלאומי, שבו מקבלים הילדים וההורים דרכון ועוברים בין דוכני המדינות השונות. בסיום, מופיעים הילדים מהמדינות השונות בשיר או בריקוד שמייצג אותן.

וכל מדינה, נראית כמו שהיא - כנראה - באמת. לישראלים עוד נגיע. תאמינו לי...

היפאנים והקוריאנים מתאמנים כבר שבועות על הרמפה בשכונה.

הילדים היפאנים עומדים בשורות ישרות, אחידות, מבט מופנה ישירות לאמא-האמרגנית, תוך יומיים הם ידעו כל מילות סאקורה (מן הראוי, בעיר שמתהדרת בפריחת הדובדבנים האולטימטיבית) ושרו אותן בצלילות (כנראה. אני לא מבינה מילה ביפאנית...). גם הדוכן שלהם היה מדהים - עם סושי להמונים ואמהות וילדות בקימונואים תואמים.

הקוריאנים הביאו טיי-קוון-דו, וכיסחו את הצורה (באחידות, כבר אמרנו?) לכל מה שעמד בדרכם.

 

 

הרומנים - משפחה אחת בקושי בכל בית הספר - הביאו את הסבתא, את הצ'ורבה ואת הממליגה, וריקדו ריקודי עם כפריים כולל כובע שכנראה תפקד בחיים קודמים כעציץ שבו גודל כרוב חמוץ, על ראשו של הילדון המרקד. החדווה במחנה הישראלים ממוצא רומני לא ידעה קץ.

הבריטים והשבדים איחדו כוחות עם כדורי בשר מאיקאה ו"אבבא" בווליום היסטרי (בכל זאת, הם זכו באירווזיון עם "ווטרלו". תגידו שזו לא אחדות אירופית חוצת גבולות?).

 

והיו גם הודים, ספרדים, קולומביאנים, אוקראינים, הולנדים (אחלה גאודה!), סינים ואפילו משפחה אחת שאמנם מתהדרת בשם אמריקאי כאילו נפלה עכשיו מהמייפלאוור, אבל הסבתא חיפשה היטב ומצאה שורשים נפאליים, ולכן מיד נפתחה באסטה נפאלית.

האמריקאים, שלא ממש מצאו את עצמם בכל האתניות המתפרצת הזו, חילקו אבטיחים לכל דורש. שהרי ידוע שהאבטיח הוא הפרי הלאומי של ארה"ב. מה חבל שהם לא חשבו לשדרג אותו עם קצת גבינה בולגרית. מה רע בקיבוץ גלויות קולינארי שכזה?

 

והישראלים. כן, הישראלים.

הדוכן הישראלי הורכב ממה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות - להתעצבן ולאכול. להתעצבן - כי זה שהיה אמור להביא פלאפל איחר, וזאת עם הבצק לסאג' (להיט! הילדים האמריקאים היו בשוק, חלקם גם הביא את הפיתות שלהם מרוחות כבר בשוקולד למריחה...) התעכבה. ואוכל? נו, אתם מכירים את השטיק - פלאפל-חומוס-סלט בפיתה, קצת פיתות על הטאבון, תמונות של ארץ ישראל ו-goodies לחלוקה בחסות השגרירות, ומיטב מסורת ה"ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, אכלנו". היה להיט.

 

וההופעה? כבר שבועות הילדים הישראלים מתאמנים על הדשא שליד הבית שלנו. אחרי שנפסלה האופציה לייצג את ישראל באמצעות פינוי התנחלויות מדומה או לש"ב, נבחרו "עוד לא אהבתי די" בריקוד ו"ארץ ישראל שלי" בשירה. 3 פעמים בשבוע, ועדיין - עד הרגע האחרון - זה נראה יותר כמו חפלה משפחתית מאשר חזרות למופע. בין שיר לריקוד הילדים משתוללים על הדשא, מטפסים על העצים, מחליפים ביניהם חטיפים ישראליים (שני קליק תמורת חופן במבה), ובאופן כללי לא ממש שמים על המופע. מבטים מוגנבים לעבר השלוחה היפאנית המדוגמת העלו דאגות מאד רציניות לגבי היכולת של הילדים לייצג אותנו בכבוד.

מסתבר שלא היה צריך לדאוג. כשמנהלת בית הספר קראה את הטקסט שהוכתב לה באותיות לועזיות אך בעברית צחה, היא זמררה בחדווה "Eertz Israel Sheli Yafa Ve Gam.... Poshaat"*. הפזורה הישראלית נחנקה מצחוק.

 

מי אמר שלא מכירים אותנו היטב בחו"ל?

---

 

* בשלב הזה ביקשתי שהילדים יצרו את האותיות "מ ש ה ק צ ב", כמו בהר הרצל, אבל נרשמה התנגדות של ההנהלה. בשנה הבאה - פוטש!

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/5/2007 20:35, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, יש לנו ארץ נהדרת, רק באמריקה
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-4/6/2007 14:09

זמנך עבר

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון. למסיבת פורים. זוועת אלוהים חיה. ואז התעוררתי. זה כבר לא היה חלום, והתיכון חלף לפני כמעט עשרים שנה, אבל התחושה היתה זהה.

פיקניק יום העצמאות של הישראלים בתפוצה שלנו. ואני מרגישה שוב כמו בת 16 שעומדת ליד הקיר במסיבה, בלי לדעת מה לעשות ובלי שאף אחד יסתכל עליה. לא יודעת למה טרחנו ללכת לשם, כשאת יום העצמאות שלנו חגגנו עם חברים, כהלכה. האלטרנטיבה דהיום היתה להשתרע בעייפות טוטאלית על השטיח בסלון. אם כבר בית עטוף כולו בשטיחים מקיר לקיר, אז שיהיה בשכיבה. ממילא היינו אחרי בראנץ', חנוקים מאוכל, ומנגל היה הדבר הרחוק ביותר מיכולת הספיגה שלנו, מנטלית ופיסית. אבל טלפון מהשכנים והמחשבה שכולם עושים חיים שם, שכנעו אותנו ללכת. ביג מיסטייק. יוג'. 

אני לא מצליחה לרדת לעומקם של היחסים החברתיים כאן. הם מתנהלים במישורים שונים לגמרי מאלה שבארץ. אולי העובדה שאין כאן את המעטפת של משפחה וחברים משכבר הימים מחייבת ליצור חברויות אינסטנט, שהיום הן כאן - הדוקות כמו גומי תחתונים חזק מדי או רופפות כמו שלום-שלום מנוכר - ומחר הן אינן כי האנשים שמולך עזבו, נדדו או חזרו לארץ. אולי המשקל של אותן חברויות רב מבארץ, בהעדר אלטרנטיבה אחרת, אהובה ומוכרת יותר. שהרי האמריקאים הם לא בדיוק תחליף הולם לחברויות נוסח הארץ. היכולת לקבוע ארוחת ערב מעכשיו לעכשיו, להקפיץ מכרים במקרה חירום או לסנג'ר זה את זה לשירותי בייביסיטר מזדמנים, הם מאפיין של הקשר הישראלי. עם האמריקאים נוכל לקבוע ארוחת ערב לעוד שבועיים, בהתקיים ירח מלא. וסינג'ור לענייני ילדים הוא בכלל עניין שתלוי בקיומו של ליקוי חמה באספקט מזל גדי ואופק בעקרב. ולחברים שבארץ אפשר בעיקר להתגעגע. בהעדר הדבר האמיתי, חיים עם התחליף הזמני.  

חבורות-חבורות מסתובבים כאן הישראלים. האקדמים שמסתכלים במבט עקום על אנשי המובינג והמוסכניקים, אנשי ההייטק שמסתכלים מלמעלה על האקדמאים, אלה שנשארים כאן לצמיתות מול אלה שבאו לתקופה קצובה. וגם בתוך הקבוצות האלה, כמקובל, יש תתי קבוצות, תתי זרמים, חיבה ושנאה, סלידה וצביעות. יש הכל מכל. העובדה שמדובר בקבוצה קטנה, שנפגשת בחגים, מועדים ובחלק מהמקרים גם מדי יום, הופכת את הכל לעיסה מבעבעת. רכילויות, התחברויות אינטרסנטיות, מסיבות "סודיות" ליודעי ח"ן והזמנות פרטיות בלבד (שכולם כמובן יודעים עליהן, כי את שמען טורחים להפיץ בקול רם. רק ההזמנות נעשות במחשכים...). ביומיום קל מאד להתעלם מזה. באירועים המוניים, עתירי ישראלים, שבהם עוף השמיים (זה שלא נצלה באותה דקה על המנגל) מוליך את הקול ומספר על ה"אלה ואלה, שהזמינו את ההם וההם, וכמה נחמד היה אצל הזאתי, אח, חבל באמת שלא הוזמנתם", קצת יותר צפוף באוזן. עד היום אני זוכרת איך החבר'ה בשכונה ידעו לספר לנו אצל מי אכלנו ארוחת ערב שישי, לפי העקבות שהשארנו בשלג.

עמדתי שם בפיקניק, בצד, הסתכלתי. לא לגמרי מצאתי את עצמי. רציתי הביתה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה בערך, במסיבת הכיתה. 

 גם אם לאחר רגע משקיטים את זמזום הרכילות הגועש, נזכרים בפרופורציות האמיתיות של הדברים, בחברים (של אמת) שיש כאן או בארץ, בכך שמדובר בסך הכל בבועה קטנה ולא באמת חשובה, שהרי את כיתה ו', וגם את בית הספר התיכון, עזבנו מזמן, ולמה לחזור אליהם מרצוננו? בפה נותרה תחושה חמוצה של חוסר נוחות. וזה בלי לאכול בכלל מהמנגל.

<ולמרות שזה לא "זמנך עבר", גם זה אהוד, והשורה התחתונה אצלו כל כך זהה לזו שלנו. בסוף - כולם יודעים. הכל>.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/4/2007 01:05, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אמלש ב-8/5/2007 03:20

18,471