בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי
שלח המלצה לחבר
הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה |
||
אריזה משפחתית
5 נפשות (בלי החתולה)
עוברים 9747 ק"מ (בדיוק!)
ממזרח למערב.
|
12/2017
בריכת שחיה ככה זה נראה כשהעם לא שם. בעצם, גם כשהעם כן שם. 40 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של מיכליקה ב-20/7/2007 17:37
ערב בינלאומי השכונה שלנו היא סוג של שכונת חיים. יש בה ילדים כמוך וכמוני. ויש בה גם המון ילדים שהם ממש לא כמוך וכמוני, אלא באו מקוריאה או יפן או קולומביה או שוודיה והמון הגיעו מסין ומהודו. אבל איכשהוא, לנו נדמה שיש הכי הרבה ישראלים. אולי כי ישראלים הם רעשנים במפגיע, ואולי כי האוזן שלנו רגילה לזהות את העברית מבליל השפות שמסתובב סביבנו. בבית הספר שלנו טורחים לשמר את המסורת של המדינות מהן הגיעו התלמידים. הם יודעים שחלק גדול מהם באו לכמה שנים, לגיחה קצרה יותר או פחות, ויום אחד יחזרו לבית האמיתי שלהם. יש גם כאלה שנשארים כאן לתמיד, אבל גם אצלם טורחים לטפח את מסורת "המולדת הישנה". בכל שנה לקראת הקיץ עורכים בבית הספר ערב בינלאומי, שבו מקבלים הילדים וההורים דרכון ועוברים בין דוכני המדינות השונות. בסיום, מופיעים הילדים מהמדינות השונות בשיר או בריקוד שמייצג אותן. וכל מדינה, נראית כמו שהיא - כנראה - באמת. לישראלים עוד נגיע. תאמינו לי... היפאנים והקוריאנים מתאמנים כבר שבועות על הרמפה בשכונה. הילדים היפאנים עומדים בשורות ישרות, אחידות, מבט מופנה ישירות לאמא-האמרגנית, תוך יומיים הם ידעו כל מילות סאקורה (מן הראוי, בעיר שמתהדרת בפריחת הדובדבנים האולטימטיבית) ושרו אותן בצלילות (כנראה. אני לא מבינה מילה ביפאנית...). גם הדוכן שלהם היה מדהים - עם סושי להמונים ואמהות וילדות בקימונואים תואמים. הקוריאנים הביאו טיי-קוון-דו, וכיסחו את הצורה (באחידות, כבר אמרנו?) לכל מה שעמד בדרכם. הרומנים - משפחה אחת בקושי בכל בית הספר - הביאו את הסבתא, את הצ'ורבה ואת הממליגה, וריקדו ריקודי עם כפריים כולל כובע שכנראה תפקד בחיים קודמים כעציץ שבו גודל כרוב חמוץ, על ראשו של הילדון המרקד. החדווה במחנה הישראלים ממוצא רומני לא ידעה קץ. הבריטים והשבדים איחדו כוחות עם כדורי בשר מאיקאה ו"אבבא" בווליום היסטרי (בכל זאת, הם זכו באירווזיון עם "ווטרלו". תגידו שזו לא אחדות אירופית חוצת גבולות?). והיו גם הודים, ספרדים, קולומביאנים, אוקראינים, הולנדים (אחלה גאודה!), סינים ואפילו משפחה אחת שאמנם מתהדרת בשם אמריקאי כאילו נפלה עכשיו מהמייפלאוור, אבל הסבתא חיפשה היטב ומצאה שורשים נפאליים, ולכן מיד נפתחה באסטה נפאלית. האמריקאים, שלא ממש מצאו את עצמם בכל האתניות המתפרצת הזו, חילקו אבטיחים לכל דורש. שהרי ידוע שהאבטיח הוא הפרי הלאומי של ארה"ב. מה חבל שהם לא חשבו לשדרג אותו עם קצת גבינה בולגרית. מה רע בקיבוץ גלויות קולינארי שכזה? והישראלים. כן, הישראלים. הדוכן הישראלי הורכב ממה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות - להתעצבן ולאכול. להתעצבן - כי זה שהיה אמור להביא פלאפל איחר, וזאת עם הבצק לסאג' (להיט! הילדים האמריקאים היו בשוק, חלקם גם הביא את הפיתות שלהם מרוחות כבר בשוקולד למריחה...) התעכבה. ואוכל? נו, אתם מכירים את השטיק - פלאפל-חומוס-סלט בפיתה, קצת פיתות על הטאבון, תמונות של ארץ ישראל ו-goodies לחלוקה בחסות השגרירות, ומיטב מסורת ה"ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, אכלנו". היה להיט. וההופעה? כבר שבועות הילדים הישראלים מתאמנים על הדשא שליד הבית שלנו. אחרי שנפסלה האופציה לייצג את ישראל באמצעות פינוי התנחלויות מדומה או לש"ב, נבחרו "עוד לא אהבתי די" בריקוד ו"ארץ ישראל שלי" בשירה. 3 פעמים בשבוע, ועדיין - עד הרגע האחרון - זה נראה יותר כמו חפלה משפחתית מאשר חזרות למופע. בין שיר לריקוד הילדים משתוללים על הדשא, מטפסים על העצים, מחליפים ביניהם חטיפים ישראליים (שני קליק תמורת חופן במבה), ובאופן כללי לא ממש שמים על המופע. מבטים מוגנבים לעבר השלוחה היפאנית המדוגמת העלו דאגות מאד רציניות לגבי היכולת של הילדים לייצג אותנו בכבוד. מסתבר שלא היה צריך לדאוג. כשמנהלת בית הספר קראה את הטקסט שהוכתב לה באותיות לועזיות אך בעברית צחה, היא זמררה בחדווה "Eertz Israel Sheli Yafa Ve Gam.... Poshaat"*. הפזורה הישראלית נחנקה מצחוק. מי אמר שלא מכירים אותנו היטב בחו"ל?
* בשלב הזה ביקשתי שהילדים יצרו את האותיות "מ ש ה ק צ ב", כמו בהר הרצל, אבל נרשמה התנגדות של ההנהלה. בשנה הבאה - פוטש! 48 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של לי ב-4/6/2007 14:09
זמנך עבר בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון. למסיבת פורים. זוועת אלוהים חיה. ואז התעוררתי. זה כבר לא היה חלום, והתיכון חלף לפני כמעט עשרים שנה, אבל התחושה היתה זהה.
פיקניק יום העצמאות של הישראלים בתפוצה שלנו. ואני מרגישה שוב כמו בת 16 שעומדת ליד הקיר במסיבה, בלי לדעת מה לעשות ובלי שאף אחד יסתכל עליה. לא יודעת למה טרחנו ללכת לשם, כשאת יום העצמאות שלנו חגגנו עם חברים, כהלכה. האלטרנטיבה דהיום היתה להשתרע בעייפות טוטאלית על השטיח בסלון. אם כבר בית עטוף כולו בשטיחים מקיר לקיר, אז שיהיה בשכיבה. ממילא היינו אחרי בראנץ', חנוקים מאוכל, ומנגל היה הדבר הרחוק ביותר מיכולת הספיגה שלנו, מנטלית ופיסית. אבל טלפון מהשכנים והמחשבה שכולם עושים חיים שם, שכנעו אותנו ללכת. ביג מיסטייק. יוג'.
אני לא מצליחה לרדת לעומקם של היחסים החברתיים כאן. הם מתנהלים במישורים שונים לגמרי מאלה שבארץ. אולי העובדה שאין כאן את המעטפת של משפחה וחברים משכבר הימים מחייבת ליצור חברויות אינסטנט, שהיום הן כאן - הדוקות כמו גומי תחתונים חזק מדי או רופפות כמו שלום-שלום מנוכר - ומחר הן אינן כי האנשים שמולך עזבו, נדדו או חזרו לארץ. אולי המשקל של אותן חברויות רב מבארץ, בהעדר אלטרנטיבה אחרת, אהובה ומוכרת יותר. שהרי האמריקאים הם לא בדיוק תחליף הולם לחברויות נוסח הארץ. היכולת לקבוע ארוחת ערב מעכשיו לעכשיו, להקפיץ מכרים במקרה חירום או לסנג'ר זה את זה לשירותי בייביסיטר מזדמנים, הם מאפיין של הקשר הישראלי. עם האמריקאים נוכל לקבוע ארוחת ערב לעוד שבועיים, בהתקיים ירח מלא. וסינג'ור לענייני ילדים הוא בכלל עניין שתלוי בקיומו של ליקוי חמה באספקט מזל גדי ואופק בעקרב. ולחברים שבארץ אפשר בעיקר להתגעגע. בהעדר הדבר האמיתי, חיים עם התחליף הזמני.
חבורות-חבורות מסתובבים כאן הישראלים. האקדמים שמסתכלים במבט עקום על אנשי המובינג והמוסכניקים, אנשי ההייטק שמסתכלים מלמעלה על האקדמאים, אלה שנשארים כאן לצמיתות מול אלה שבאו לתקופה קצובה. וגם בתוך הקבוצות האלה, כמקובל, יש תתי קבוצות, תתי זרמים, חיבה ושנאה, סלידה וצביעות. יש הכל מכל. העובדה שמדובר בקבוצה קטנה, שנפגשת בחגים, מועדים ובחלק מהמקרים גם מדי יום, הופכת את הכל לעיסה מבעבעת. רכילויות, התחברויות אינטרסנטיות, מסיבות "סודיות" ליודעי ח"ן והזמנות פרטיות בלבד (שכולם כמובן יודעים עליהן, כי את שמען טורחים להפיץ בקול רם. רק ההזמנות נעשות במחשכים...). ביומיום קל מאד להתעלם מזה. באירועים המוניים, עתירי ישראלים, שבהם עוף השמיים (זה שלא נצלה באותה דקה על המנגל) מוליך את הקול ומספר על ה"אלה ואלה, שהזמינו את ההם וההם, וכמה נחמד היה אצל הזאתי, אח, חבל באמת שלא הוזמנתם", קצת יותר צפוף באוזן. עד היום אני זוכרת איך החבר'ה בשכונה ידעו לספר לנו אצל מי אכלנו ארוחת ערב שישי, לפי העקבות שהשארנו בשלג.
עמדתי שם בפיקניק, בצד, הסתכלתי. לא לגמרי מצאתי את עצמי. רציתי הביתה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה בערך, במסיבת הכיתה.
גם אם לאחר רגע משקיטים את זמזום הרכילות הגועש, נזכרים בפרופורציות האמיתיות של הדברים, בחברים (של אמת) שיש כאן או בארץ, בכך שמדובר בסך הכל בבועה קטנה ולא באמת חשובה, שהרי את כיתה ו', וגם את בית הספר התיכון, עזבנו מזמן, ולמה לחזור אליהם מרצוננו? בפה נותרה תחושה חמוצה של חוסר נוחות. וזה בלי לאכול בכלל מהמנגל.
<ולמרות שזה לא "זמנך עבר", גם זה אהוד, והשורה התחתונה אצלו כל כך זהה לזו שלנו. בסוף - כולם יודעים. הכל>.
44 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי תגובה אחרונה של אמלש ב-8/5/2007 03:20 הדף הבא דפים: 1 2 3 18,471
|
כינוי: אורזת
גיל: 53 ICQ: מצב הרוח שלי: הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS (הסבר)
ארכיון: חיפוש טקסט בקטעים: חלון מסרים: הוסף מסר הבלוג חבר בטבעות: « הלסבלוגריות » ± « ישראלים בחו"ל » ± מקומות בהם היינו ועוד נהיה הפארקים של המערב הקרולינות של הדרום מקסיקו - בחודש הבא! ניו יורק עמק השנאנדואה פלורידה ודיסניוורלד צפון מערב קנדה קוראת Mezzo Mom אדווה לוטן אופה קטנה אזמרלדה אמ"ט אמלש ג'וליאנה גנצו דרורית (וה-33) הצדקת הקודמת חבצלת חלי יונת לי מאזינה ברקע מומו מיכליקה מיק נוריקו נינה עדי פוסי קיטי קרי וביג קתרינה הגדולה רונן שלומית שמנת |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאורזת אלא אם צויין אחרת האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אורזת ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2006 © נטוויז'ן (ע"ר) עיצוב: איה |