glory of the 80s, חלק ב' 2
יש לי כנראה נטיות בלוגו-מזוכיסטיות, אחרת קשה להסביר למה דווקא כשהבלוג נהנה מפריחה בכמות הכניסות והתגובות אני חש דחף בלתי מוסבר לשוב לסדרת החשיפות של להיטי האייטיז החביבים עלי, פעולה שנוטה לגרום למגיבים פוטנציאליים לקפל את הזנב וללכת לקרוא YNET. מצד שני, יש לסדרה הזאת בכל זאת כמה מחבבים, ביניהם אני.

טוב, במקום להיכנס להגיגים מורכבים, בואו נקפוץ ישר למים. אחרי להיטי הקצב של האייטיז והבלדות - חלק א', אני ממשיך ללא לאות אל 'הבלדות -חלק ב'.
ובתור התחלה אני מעביר את מכונת הזמן שלוש שנים קדימה ופוגש את עצמי בסן דייגו, קליפורניה, תלמיד כיתה י' עם נקודת מבט צינית למדי על החיים ואובססיה הגובלת בהתמכרות למצעד ה'טופ פורטי' השבועי. ואז, בין להיטי הענק שכבר החלו לשעמם, התגנב שיר קטן שלא הגיע אפילו לעשירייה הראשונה, עם מלים משונות וקליפ ביזארי, ולאט-לאט קנה לעצמו שביתה במרכזי המוח. עד היום, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, הוא עושה לי עור ברווז, והיו אלה צליליו הראשונים בסצנת מפתח שגרמו לי, שנים אחר-כך, להתאהב בסרט הנפלא דוני דארקו.

"ויש משהו קצת משונה/משהו זוהר ולבן/ שמוביל אותך לכאן, למרות מטרתך/ מתחת לשביל החלב הלילה"



שנות ה-80 ידועות בעולם כעשור של קיטש, וגיל ההתבגרות הוא הגיל שבו ננעלים על קיטש, כך שאין זה מפתיע שברשת השירים שנשארו אתי מהעשור יש אחד שהוא ללא ספק קיטש צרוף. מצד שני, קיטש מפסיק להיות קיטש ברגע שמאמינים בו, ובגיל 16 האמנתי לגמרי שהשיר הזה הוא הדבר הכי רומנטי בעולם. שהרי יש המון רומנטיקה בגבר שפתאום שם לב לכל פרט בהופעה המרשימה שדפקה חברתו, או אשתו, או מי שאתו. הקליפ ביוטיוב, אני חושד, אינו הקליפ המקורי (או שהזיכרון מתעתע בי), אבל שויין.

"מעולם לא ראיתי את השמלה הזו שאת לובשת/ או את הגוונים בשיער שמדגישים את העיניים"



לזה שהחינוך המוזיקלי הבסיסי שלי התבסס על מצעדים אמריקניים היו בהחלט חסרונות, ואחד מהם היה שעד 1988 לא שמעתי מעולם את השם 'סוזן וגה', ואת השיר הבא, שגם לא הצליח במיוחד באמריקה, הייתי יכול לפספס לגמרי, אלמלא הקליפ המרגש, ואלמלא הגורל שהתערב וקבע שבקיץ 1988 נחזור לישראל, שם (כך מתברר) סוזן וגה היתה כוכבת-ענק והשיר הזה הושמע בגלי צה"ל (כמה מוזר לכתוב גלי צה"ל ולא גלגל"צ) בלי הפסקה. אני תוהה עד כמה היתה אז בכלל בישראל מודעות לאלימות במשפחה, וכמה אנשים בכלל הקשיבו למילים.

"הם מרביצים רק עד שאתה בוכה/ אחר כך אתה כבר לא שואל למה"



אז אנחנו בארץ, ואני מסתגל לעובדה שההבדל התרבותי כבר אינו יכול לשמש כתירוץ טוב לאאוטסיידריות החברתית שלי, ומחליט לאמץ את עמדת האאוטסיידר מבחירה. ואז, לגמרי במקרה, אני שומע בתכנית קליפים שיר נפלא, המבכה את העבר האבוד.
זה מדהים עד כמה אפשר להרגיש את הזמן גם בגיל צעיר, ועד כמה לא היתה לי שום בעיה להזדהות עם שיר שמדבר על שנים אבודות ולהשליך אותו על שלוש שנים שביליתי בארה"ב. זה היה משעשע במיוחד לגלות שאת השיר, ששמעתי לראשונה ב-1989, פספסתי לחלוטין כשיצא במקור, ב-85 באנגליה וב-86 בארה"ב, כי אז עוד לא הייתי חובב מצעדים מושבע. אבל הסתערתי עליו מיד, כי אם יש משהו שנערים נקשרים אליו יותר מקיטש, הרי זה הדיכאון, בקול אירי נפלא:

"בזבזתי את כל חיי/ בזבזתי את כל הדמעות הללו/ לשום דבר לא היה סיכוי להיות טוב"



אחרי הקיטש, האלימות והייאוש, מגיע לנו גם קצת נחמה, והשיר הבא, שמסיים את הפוסט, את האייטיז ואת ימי התיכון שלי, לא היה אמנם ב'ריל טיים' אחד מהשירים שמיד ננעלתי עליהם והתחילו להתנגן לי בריפיט בראש, אבל בזכות הקריסטליות והעדינות - וגם האופטימיות, הו, האופטימיות - ראוי לסיים את הפוסט ואת הפרויקט (לפחות בינתיים).

"עצום עיניך/ תן לי את ידך..."



(והמהדרין יגידו - מה יותר מתאים לסיום פרויקט אייטיז מקליפ עם כל-כך הרבה תסרוקות גרועות).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/7/2007 23:38, ושייך לקטגוריות האייטיז
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-22/7/2007 12:59

---