יומנבית פרק א': אלבומי הרצף
אז אסנת נסעה הבוקר לברלין, ואני נותרתי בבית עם העבודה, מקרר חצי-ריק, שני מחשבים וחתול. ומין דכדוך כזה נפל עלי, כזה שמעולם לא היה מוכר לי ממש, כי כשחיים לבד לא מתגעגעים למעשה למגורים ביחד. וכשחיים ביחד אפילו חושבים לפעמים שזה צפוף מדי, ושכמה ימים של התאווררות זה בדיוק מה שצריך, אלא שרק כמה שעות חולפות והכל נראה הרבה יותר חסר טעם בלי נוכחותו של האחר. ומצד שלישי, אולי יש בתגובות הקשות האלה סוג של גילוי, של הזדמנות לקחת סיכון ולבתק את השגרה באיבה, ולהתמודד על אותה 'בדידות ביתית', עם הבית החסר איבר מאבריו.
ולכן בימים הקרובים הבלוג ישנה תחפושת, גם אם במראה לא ישתנה דבר: הוא יהפוך ל'יומנבית' - יומן ההישארות שלי בבית, לבד. שבעה ימים, שישה או שבעה פרקים או יותר, אוקיי הסברנו.

---

אני מאוד אוהב מוזיקה. ואוהב לשמוע אותה בזמן העבודה, ובכלל. הייתה תקופה שחשבתי שהמחשב יהפוך לספק המוזיקה החד-משמעי שלי, אבל למרות יתרונותיו הוא סובל מחסרונות: אחרי מספיק זמן, גם הרנדום העצבני ביותר לא מתגבר על העובדה שאני מכיר את אוסף המוזיקה שלי כמו את כף ידי; תשדירי הבטיחות-בדרכים של גלגל"צ עולים על כל העצבים; וכמה פעמים אפשר לחשוב מחדש איזה שיר אתה רוצה לראות ביוטיוב, בעיקר כשעובדים?
אין מה לעשות: כמה שיאמרו שפורמט השיר/קליפ ניצח בעולם הכלכלי - בנקודות האלה, כשאני צריך להיכנס למוזיקה ולהשתמש מה ככלי לעבור את היום ואת העולם, אפשר לעשות את זה רק עם אלבומים. לא אלבומי תמונות, אלבומי מוזיקה כמובן. אתה שם אחד ול=50-60 דקות הוא לוקח אחריות על מצב הרוח שלך. פסקול אלטרנטיבי, לא רנדומלי אך לא זר. וזה מה שעשיתי היום, כשהריקנות איימה לבלוע את ההגהות של מולדובה: ישבתי בסלון והקשבתי ברצף ל:

- פסקול פרק המיוזיקל של באפי. צמוד אלי מאז שצפינו בפרק (פעמיים).
- Wish you were here של פינק פלויד.לי הזכירה אותו ממש לאחרונה, אבל לא הייתי צריך תזכורת - זהו 'אלבום הבית' שלי מזה שנים, מאז שה' הביאה לי אותו (או אולי רק המליצה עליו? אינני זוכר). אולי ההתקפה הרכה אך המדויקת ביותר על מכונת הבורגנות.
- The Bends של רדיוהד. כמו שכתבתי ברומן שגנזתי, "לא מוזיקה לאירוח, מוזיקה למצב רוח".
- Almost Happy של K's choice. בחירה פחות קלאסית, שמעידה על תחילת היציאה מהמשבר, על הסתכלות משועשעת קצת יותר ועל השמש שיצאה מהעננים.
- Revolver של הביטלס. סוג של קלאסיקה, אבל כזו שצריך להקשיב לה כל פעם בדרך אחרת. אותי תפס הפעם איש המס, שייקח 19 וישאיר לי רק אחד.

ואחרי ארוחת הערב וכמה מלים עם אסנת, וסיום העבודה וקצת משחקי מחשב ואוכל לחתול, פתאום הזכיר לי ישראבלוג שאתמול, יום הולדתי, לא היה סתם יום השנה למותה של ענבל פרלמוטר (את זה אני לא צריך שיזכירו לי) אלא שכבר עברו מאז *עשר שנים*. איזה טירוף, אני זוכר את זה כמו היום, היה ראש השנה והקשבנו למצעד ופתאום הודיעו....
וכדי לא להיכנס לשטף הזה הדרך היחידה היא לשים אלבום אחרון לסיכום, 'ענבל פרלמוטר - הקלטות אחרונות' שמתנגן עכשיו במקביל לפוסט הזה ומזכיר ש'אי אפשר לקנות גן עדן בדם' (לתשומת לב החבר ליברמן).

ויהי ערב ויהי לילה, יומנבית א'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/10/2007 23:07, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של נדב מאיר ב-3/10/2007 11:49

---