איך השיר הזה תמיד יודע לשבת על געגוע, גם כשכולם פה ואף אחד לא הלך. כשהייתי נערה ופיוטית (עוד יותר) כתבתי שצלילי גיטרה חשמלית פוערים בי חללים של געגוע. אולי הגעגוע הוא לאיזו ישות מכילה כמו האקווריום הזה של הנשמות האבודות (ראו המילים), למישהו שיראה ויבין את הפחדים. אבל אנחנו ההורים והאקווריום של עצמנו. ואני בעצם נשמה לא אבודה.