אור לגויים 2
אני לא בטוח שנשארו בבלוג הזה קוראים שהיו בסביבה כשסיפרתי על מנורת המגע של אנדריאה אי-שם לפני שנתיים, אבל נדמה לי שכן הזכרתי כמה פעמים את גידו, הענק הלוחש וההנדימן לעת-מצוא שלנו, ואת העובדה שדירות להשכרה בגרמניה מגיעות בדרך כלל בלי כלום - בלי ארונות, בלי ריהוט, בלי מטבח, בלי כיור אפילו. מה שלא ציינתי היא שלפעמים אין אפילו מנורות; אצלנו למשל היו מנורות רק בסלון (שנדליר מזעזע ומכוער) ובמטבח (מנורה עתיקה-משהו ומשונה, אבל נאה למדי). זו האחרונה היא גיבורת סיפורנו הנוכחי.
בהתחלה היא היתה גיבורה שקטה מאוד. אמנם די מהר הבנו שהרבה אור לא נקבל ממנה והתקנו מנורות ניאון מתחת לארונות המטבח, אבל בניגוד לאחרות, פשוט הנחנו לה לנפשה, עד שיום אחד שבקה חיים. הפתרון הפשוט, 'להחליף נורה' התברר כמהלך מורכב להפליא, שכלל אינספור שלבים: לרדת למרתף להביא את הסולם, לעקם בזהירות את אדני המתכת שמחזיקים את הזכוכית, להוריד בסופר-זהירות את הזכוכית....
אני עוצר את הסיפור ברגע זה, כי זה הרגע שבו גילינו שני דברים: ראשית, שהזכוכית הישנה לא רק עמומה אלא גם מלוכלכת עד מאוד, ושנית - שמאחוריה נחבאות שתי נורות ולא אחת, ושאחת מהן היתה שרופה מאז שנכנסנו לדירה. החלפת שתי הנורות, ניקוי הזכוכית והחזרה סופר-זהירה של כל הקונסטרוקציה למקום הצליחה (במחיר של כמה רגעי בהלה מצד שנינו) להגדיל משמעותית את כמות האור במטבח, הישג חשוב בימי החורף הקרים והחשוכים.
אם הסיפור היה נגמר כאן, דיינו. אלא שתוך מספר חד-ספרתי של חודשים גוועה אחת הנורות, וזמן מה אחר כך החזירה גם השנייה את נשמתה לאלוהי החשמל. מאחר שהחלפת הנורה היא כזו פרויקט (שנעשה קשה יותר מאז שבעלי הבית החדשים העבירו את הסולם לחדר שצריך לעשות תעלולי אקרובטיקה מתוחכמים כדי להשיג את המפתח אליו) דחינו את כל העניין בכמה שבועות, אבל כשביצענו אותו שוב נכונה לנו הפתעה: גם נורות חדשות לא עבדו. משהו נדפק במנורה עצמה.
כאן נכנס לתמונה ידידנו גידו. במקרה היינו זקוקים לעזרתו גם בפרויקט אחר, ובאותה הזדמנות ביקשנו שיסתכל במנורה. לאחר שפירק את הקונסטרוקציה הסביר לנו שלושה דברים:
ראשית, כדי להחליף נורה לא היינו אמורים להוריד את הזכוכית בלבד - זה מעקם את אדני המתכת ומחליש את המערכת - אלא לפרק את כל המנורה מברגיה ואז להחזיר אותה - עם הזכוכית.
שנית, אם נשתמש בנורות חסכוניות יותר, גם נשלם פחות על חשמל, גם נפגע פחות באיכות הסביבה וגם יישרפו לנו פחות נורות. הם אולי עולות יותר אבל חוסכות הרבה. אה, ואין הבדל בעוצמת ההארה.
שלישית, הוא תיקן את המגע הרופף בבית הנורה.
מאחר שלא היו לנו נורות חסכוניות מהסוג המומלץ, המאושר והסביבתי, נאלצנו לשים נורה רגילה, ומאחר שממילא היינו אמורים להחליפה בחסכונית, החלטנו לא להבריג חזרה את כל המנורה ולהישאר (זמנית) עם נורה חשופה. כצפוי, ה'זמנית' הזה התארך לכמה חודשים, אבל בסוף נשלחתי שוב להביא את הסולם מהמרתף. ואז התברר שאין שום דרך שאני אצליח להרכיב מחדש קונסטרוקציה כבדה של מתכת וזכוכית עם ברגים קטנים ומעצבנים בגובה שלושה מטר מהרצפה. עוד שבועיים עברו עד שגידו סידר את העניין.
ואז - כשהיינו אמורים להגיע אל המנוחה והנחלה והחיסכון - גילינו שלנורה החדשה יש תכונה מעניינת: כשמדליקים אותה היא מפיצה אור מינימלי ביותר - משהו כמו גחלילית בהנגאובר - שמספיר בקושי להגדרה 'לא חושך'. אבל ככל שהיא דולקת האור מתחזק, ואחרי שעה או יותר היא כבר מאירה בצורה נורמלית. וכמובן, אחרי שמכבים, אפילו לדקה, התהליך חוזר על עצמו. אז עוצמת ההארה בסוף אכן דומה לנורה רגילה, ומאז שהוחלפה היא באמת עדיין לא נשרפה, אבל יש משהו מרגיז בשיעור הסבלנות הזה - כשאני מדליק אור, אני רוצה אור עכשיו, לא בעוד שעה. לא מגיע?




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2008 09:24, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, שחרור קיטור
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-9/10/2008 20:11

---