מיליונים

אפשר להתווכח עם החוכמה שבבחירת השם 'צעדת המיליון': לא יעזור, גם אם כל מי שיכול יצא לרחובות, מתמטיקה פשוטה מראה שמיליון לא יהיו שם. הסיבה היא שיש בסך הכל שבעה מיליון ישראלים - והמספר הזה כולל ילדים, נכים, זקנים בני תשעים, ישראלים שלא חיים בארץ, חרדים שלא מוכנים לצאת להפגנה עם נשים, ערבים שמפחדים להפגין, אנשים שצריכים לעבוד בשבת בערב, הורים לילדים קטנים (ואם הם יקחו בייביסיטר, היא לא תוכל לבוא) וכאלה שמפחדים ממקומות צפופים. צריך להכיר בכך שזה פשוט בלתי אפשרי שאחד מכל שבעה ישראלים יצא לרחוב. הבעיה היא שסימון המטרה הזו מקל מאוד על מתנגדי המחאה ומגמדיה להצביע על ההבדל בין הציפיות למציאות, ומקשה מאוד להכריז על הישג ('400 אלף השתתפו בצעדת המיליון'? איך זה נראה?). 

ובכל זאת, למרות הבחירה הבעייתית בשם שניתן להפגנה, ואולי דווקא בגללה, מי שרוצה לשנות משהו בישראל חייב לצאת לרחוב בשבת. גם אם אתם לא מסכימים לכל התכנים של המחאה. גם אם אתם חושבים שמסמך הדרישות קיצוני מדי ואין מספיק כסף להכל. גם אם אתם חושבים שהוא לא קיצוני מספיק ושצריך להפיל את ביבי כמו את מובארק. גם אם אתם חושבים שבעצם הכיבוש אשם, החרדים אשמים, תקציב הביטחון אשם, הממשלה הקודמת אשמה. גם אם אתם חושבים שדפני ליף לא ראויה להנהיג את המאבק. גם אם אתם חושבים שכן. גם אם אתם רוצים בעצם להדגיש את מצוקת העשירון התחתון, השני, השלישי, הרביעי או השביעי, את שוועת המורים, העובדים הסוציאליים, המתמחים בפסיכולוגיה או דרי הרחוב. גם אם בסך הכל אתם עצמכם מסודרים בחיים, בזכות ירושה או מזל, אבל מבינים שאתם יוצאים מן הכלל. גם אם אתם טרודים עמוק בתוך הבעיות הכלכליות המייאשות שלכם, אבל הבנתם בזכות המחאה שאתם *לא* יוצאים מן הכלל. 

אתם יודעים מה? מי שמאמין לכל מילה שבנימין נתניהו מוציא מהפה, רואה בו מנהיג דגול ומוכן לתת לו את המפתחות לעתידו מבלי לפקפק לרגע - שלא יבוא. מי שיש לו מספיק כסף כדי להשפיע על כל פקיד ממשל או פוליטיקאי ולדאוג לשמר את עמדת הכוח שלו - שלא יבוא. מי שמאמין באמת ובתמים שהסכסוך עם הפלסטינים ייפתר בשנה-שנתיים הקרובות ואז נוכל לדאוג לענייני הכלכלה והחברה - שלא יבוא. אבל אם אתם מאמינים בדמוקרטיה הישראלית, מאמינים שדמוקרטיה מתרחשת לא רק פעם בארבע שנים אלא בכל רגע וכל הזמן, מאמינים שמיליון איש חשוב יותר ממיליון שקל, מאמינים שתפקידה של הממשלה הוא להקשיב לאזרחים ולא ל'מומחים' ולבעלי ההון - אז מקומכם שם.

 

את השיר הבא לא שמעתי עד כה על במות המחאה, על אף שהוא מתאים לזעקה כמו כפפה ליד. זה אולי לא קצבי כמו 'העם דורש צדק חברתי', אבל תקשיבו למלים (לנוחותכם, מצורפות בסוף הפוסט):

 

 

 

מיליונים / אתי אנקרי

אני יודעת שהכסף לא כל כך חשוב
אם הלך הוא יום אחד ישוב
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שלחשוב עליו זה סתם בזבוז
של זמן שעובר עלינו גם בלעדינו הוא יזוז

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי
ואני לא יכולה לקום

אני יודעת שאתה יודע -
השתכרתי החודש לא רע
ובכל זאת הם הגיעו
להוציא לפועל אצלי בדירה

לקחו את ת'טלויזיה ת'ארון ת'מגירה
שפכו את מה שבתוכה
אני יודעת שזה לא צודק
ואין לי הוכחה

ניסיתי להגיד שהמיסים
הורגים כל הגיון
והם אמרו לי שהם לא גונבים,
הם לוקחים ברישיון

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל איך שזה קרה לי
לא יכולתי לקום

ויש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים
אנשים בני תמותה
בלי כסף,
לא שווים פרוטה

אני יודעת שהבריאות חשובה
יותר מכסף הרבה יותר
ועל אהבה אין מה לדבר
אסור בשום פנים ואופן לוותר

אני יודעת יש חובות מגלגולים
מתגלגלים עלינו ביקום
אז אם היום נפלתי
אולי מחר אני אקום

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי
ואני לא יכולה לקום

ויש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים
אנשים בני תמותה
בלי כסף,
לא שווים פרוטה

אתה זוכר את סוזן הבכירה מהבנק
נתנה לי הרבה אהבה
בעיקר הפשטות הקסימה אותה,
נגעתי לליבה

זה לקח לה קצת זמן לתפוס את העניין
לשנות את הגישה שלה אלי
היא הבינה שאין לי מזומן
והפשיטה את כבודי מעליי

אתה יודע שאני יודעת שאתה יודע
שאני לא יודעת כלום
ממרומי מעלתה
לא יכולתי לקום

יש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים,
אנשים בני תמותה,
בלי כסף,
לא שווים פרוטה
היום זה אני, מחר זה אתה.
בלי כסף.... לא שווים פרוטה

בואו נראה להם שאנחנו שווים קצת יותר מפרוטה. להתראות מחר.

 

,

,

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/9/2011 13:46, ושייך לקטגוריות אנחנו עם סגולה, בחירות וכן להיות, אקטואליה, דברים שמצאתי ביוטיוב
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-2/9/2011 20:31

---

יוקר המחייה

על רקע המחאה החברתית בארץ, נשמעות מדי פעם טענות שזו 'מחאה של מפונקים' ושהמוחים מתלוננים על מחירים של 'מותרות'. ההגדרה של מותרות היא כמובן עניין יחסי (לפני מאה שנה, מקלחת חמה היתה מותרות שרק העשירים הרשו לעצמם), אבל נבחרי הציבור היקרים שלנו כבר הגדירו זאת במונחי סושי, נרגילות, מסעדות ונסיעות לחו"ל.

כדי לברר האם אמנם יוקר המחייה בישראל הוא אגדה שנוגעת רק לחובבי הסושי והמכורים לדירות בתל אביב, החלטנו לבצע השוואה קטנה בין מחירים של מוצרי יסוד של ממש, בין גרמניה לבין ישראל. השוואות מחירים בין מדינות הן עניין בעייתי בדרך כלל, כי צריך לנסות ולהימנע מאפקטים מקומיים (שרלוונטיים לסופרמרקט אחד מסוים) ועונתיים (מבצעים, עונות מוצרים מסוימים וכו'), לקחת בחשבון את ההבדל בין מוצרים מיובאים לייצור מקומי (אבוקדו עולה המון בגרמניה, אוכמניות עולות המון בישראל), ולהתחשב גם בגורמים כמו השכר במשק, שקובע את כוח הקנייה של הצרכן הממוצע.

כדי לא להיכנס לתחומי המותרות, הגבלנו את המחקר למוצרי יסוד של ממש - שמן, מלח, סוכר, חלב וכד' - ולצדם כמה מוצרים קצת פחות יסודיים, אבל גם כאלה שאפשר למצוא בכל בית. את המוצרים האלה קנינו בסופרמרקט סמוך לביתנו בברלין (מרחק חמש דקות הליכה בקושי). הסופר שייך לרשת Edeka, שאינה נחשבת אחת הרשתות הזולות בגרמניה (רשת Aldi, שבה אנחנו קונים בדרך כלל, זולה יותר); מצד שני, ברוב המקרים קנינו את המוצרים מהמותג הפרטי של הסופר, מה שמנמיך את המחיר ומקרב אותו למחירים ברשת הזולה יותר. עם זאת, לא מדובר במוצרים במבצע. את המחירים הכפלנו בחמש (פלוס מינוס שער האירו כרגע; ההבדלים שגילינו כ"כ גדולים, שהשער המדויק באמת לא משנה) כדי להגיע למחיר בש"ח.

את מחירי המוצרים בארץ מצאנו באמצעות האתר הסופר, שלהבנתנו מספק אף הוא מחירים 'רגילים' (כלומר: לא במבצע) ממגוון רשתות שיווק וסופרמרקטים בארץ. בכל המקרים, כשהיו אפשרויות בחרנו את המוצר הזול ביותר האפשרי - לא ממותג, לא באריזה מיוחדת, לא שום דבר.

 

התוצאות? מרתקות.

 

ניקח קמח למשל. מוצר יסוד ללא ספק. אומרים שאם אין קמח אין תורה, אבל בארץ שנתנה לעולם את התורה, מסתבר שקמח זה עניין יקר יחסית. ק"ג קמח חיטה רגיל לגמרי עולה בשופרסל 3.29 ש"ח, וב'רמי לוי' (רשת שנחשבת זולה במיוחד, אאל"ט) 2.60 ש"ח. בברלין? 0.25 אירו, שהם 1.25 ש"ח.

חלב עמיד יש תמיד, נכון? אבל רק אם משלמים. ליטר חלב עמיד עולה בשופרסל 6.99 ש"ח, ואצל רמי לוי 5.40. בברלין? 0.60 אירו, שהם שלושה ש"ח בדיוק.

חשבנו ששמן זית יהיה בטוח זול יותר בישראל. אחרי הכל, ארץ שופעת זיתים אנחנו, וגרמניה ממש לא. יש הרבה סוגים של שמן זית בחנויות, ומשום מה דווקא המיובאים מספרד עולים בישראל פחות. 750 מ"ל של שמן זית יד מרדכי כתית מעולה עולים 44.99 ש"ח בשופרסל, 29.40 ש"ח אצל רמי לוי (היה מבצע או משהו?); 750 מ"ל של שמן זית 'בורחס' מיובא עולים 33-37 ש"ח בשופרסל, וכאן רמי לוי דווקא דומה במחיר. בגרמניה (הפעם בסופר המעט-יותר-זול, ברשת Aldi) קנינו 750 מ"ל של שמן זית כתית מעולה, מיובא מספרד, ב-2.60 אירו, שהם 13 ש"ח.

גבינה צהובה היא אמנם לא מוצר בפיקוח, אבל אני מתקשה לחשוב על משפחה עם ילדים שבשבילה זה נחשב מותרות. כדי לא להסתבך עם מוצרי יבוא החלטנו לקנות במקרה הזה גבינה מקומית הן בישראל והן בגרמניה.בישראל מדובר ב-400 ג' של גבינת עמק של תנובה, בפרוסות; המחיר שמצאנו הוא 31.31 ש"ח בשופרסל, 25 ש"ח אצל רמי לוי. בברלין בחרנו גבינת גאודה הולנדית בפרוסות (מקומי, כי זה בתוך האיחוד האירופי), שגם אותה קנינו ב-Aldi. המחיר? 1.89 אירו, כלומר 9.50 ש"ח.

בתחום היוגורט-עם-פירות (עוד מוצר שהוא די בגדר חובה למשפחות עם ילדים או למכורים כמוני), היה הרבה יותר קשה להשוות, כי משום מה רוב היוגורטים שנמכרים בארץ הם מוצרי יבוא (למה בעצם?), או לא בגודל המתאים להשוואה עם גרמניה. אבל רק לשם ההשואה, גביע יופלה (תנובה) בגודל 150 ג' עולה 3.70 ש"ח, גביע יוגורט עם פירות של מולר עולה 5.09 ש"ח, ואפילו יוגורט באדי בטעם תות (125 ג' בלבד) עולה 2.70 ש"ח. בברלין? 0.29 אירו ל-150 ג', כלומר 1.45 ש"ח.

בשביל להימנע ממותרות, החלטנו לא לקנות עוגות במעדנייה או בחנות, אלא להכין אותן בעצמנו. לשם כך קנינו 100 ג' אבקת אפייה (3 ש"ח בשופרסל, 1 ש"ח באדקה בברלין) ו-500 גר' קקאו (35.99 בשופרסל, 23.10 אצל רמי לוי, 18 ש"ח בברלין).

בכל הדגימה הזו מצאנו רק שלושה מוצרים שבהם המחירים היו איכשהו קרובים זה לזה: ק"ג סוכר לבן פשוט (לא ממותג, ללא אריזה מיוחדת) עלה 3.60 ש"ח בשופרסל, ו-3.25 ש"ח בברלין; ק"ג מלח עלה 1.95 ש"ח בישראל, ו- ש"ח 1.50 בברלין (בברלין קנינו אותו כשתי אריזות של 500 גר', מה שאמור לייקר את המחיר); ושמן צמחי (קנולה בישראל, ממותג פרטי של שופרסל, ושמן פרחי לפתית - rapeseed - בגרמניה) עלה בערך אותו דבר - 7 ש"ח בישראל, 6.95 ש"ח בגרמניה.

לא מצאנו אף מוצר שלגביו המחיר בישראל היה זול יותר. 

בסך הכל עלה 'סל הקניות' של מוצרי היסוד האלה 58.90 ש"ח בשני הסופרים בברלין (שנזכיר: בשני המקרים מדובר ברשתות, כלומר המחיר זהה בכל גרמניה, לא ספציפית זול בגלל איזו אנומליה בברלין, ללא מבצעים, ובמרחק הליכה מהבית - אין צורך להיכנס לאוטו). הקונה המקביל התיאורטי שהלך לשופרסל, לעומת זאת, שילם 129.83 ש"ח - יותר מפי שניים (ברמי לוי כ-105 ש"ח, אבל זה אומר להיטרטר עד לחנויות שלהם).

כזכור, הזהרתי מראש שהשוואות כאלה הן בעייתיות, בגלל ההבדלים בכוח הקנייה במדינות שונות. בהחלט ייתכן שהמוצרים במדינה מסוימת יעלו פי שניים לעומת מדינה אחרת, בהנחה שגם המשכורות גבוהות פי שניים. אלא שכאן, במפתיע, הכיוון הפוך: השכר הממוצע (ברוטו) בברלין בשנה שעברה עמד על 2400 אירו לחודש (12000 ש"ח) ואילו בישראל הוא כ-8300 ש"ח. כך שאם בכלל, היינו מצפים שהמחירים בגרמניה יהיו גבוהים ב-50% מאלה שבישראל, ולא נמוכים ב-50%. וכזכור, לא מדובר בסושי ונרגילות, אלא בקמח, סוכר, שמן, חלב ודומיהם. סיכם זאת היטב ה'ברלינר צייטונג', שפרסם אתמול כתבת רוחב על המחאות בישראל, באירלנד ובצרפת, שכותרתה היתה Wenn wohnen zum Luxus wird - 'כשלגור הופך ללוקסוס'.

 

זאת גם הזדמנות טובה להפנות את קוראיי (בהנחה שהם לא נעלמו בעקבות אי-הסדירות של הבלוג או סתם יצאו לרחובות להפגין) לגיליון המיוחד של זוטא בנושא 'יוקר המחייה', וגם לשיר שאולי יזכיר לכולם שהמחאה חייבת להימשך. כי לא מדובר במותרות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/8/2011 21:21, ושייך לקטגוריות אנחנו עם סגולה, אקטואליה, שחרור קיטור
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-24/8/2011 21:32

---

אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (3.מחסום-פה לכלב השמירה)
כתיבת סדרה זו של פוסטים אינה קלה. החיים דורשים את שלהם, והרבה יותר קל לעסוק בהם מאשר להיכנס לעומק לפרשיות 'ישנות' (כלומר: מלפני חודשיים), ועוד לקרוא את הטוקבקים - מה עשיתי רע?
אבל כמו שציטט קובי בתגובות לפוסט הקודם, אם לא נעמוד ונצעק עכשיו, מחר עלול להיות מאוחר מדי.

כמה מלים על חופש העיתונות
בדרך כלל, שמתלוננים על תחלואי תקופתנו, נהוג לתקוף את העיתונות. היא 'צהובה', 'פולשנית', 'קולנית' ו'לא מפרגנת'. כל זה נכון, ובכל זאת כדאי לזכור שעיתונות חופשית היא מנגנון חשוב בהגנה מפני עריצות הרוב. היכולת לפרסם מחדלים, שגיאות, טעויות והתנהגויות לא-נעימות של המנהיגים חיונית על מנת למנוע את הסתיידות השלטון ואת אובדן הדמוקרטיה. לא בכדי תוארה העיתונות כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה'; תפקידה החשוב ביותר הוא להתריע ברבים - בנביחות, אם אפשר - בכל פעם שמנסים לגנוב מאתנו (את כספנו, את חרותנו, את דעתנו).
חופש העיתונות כולל לא רק את זכותם של העיתונאים לפרסם את האמת (בעצם הרחבה של חופש הביטוי) אלא גם את זכותם לחקור אותה ולרדת לעומקה. זו הסיבה שלצד מניעת צנזורה והימנעות מרדיפת עיתונאים על פרסומים, כולל חופש העיתונות גם את הזכות לחיסיון מקורות - זכותו של העיתונאי לשמור בסוד את מקורות המידע שלו. זכות זו נועדה כדי להקל על עיתונאים לפרוץ את חומת השתיקה של מערכות רבות-עוצמה (השלטון, חברות גדולות, הצבא) על-ידי מניעת האפשרות לאיומים משפטיים (וגרועים יותר) על מי שמדווחים לעיתונות על כשלים, שקרים ו/או פשעים שביצעו גופים גדולים אלה (בארה"ב קוראים להם whistleblowers - 'השורקים במשרוקיות').
כמו חופש הביטוי, גם חופש העיתונות מוגבל במקרים שבהם הוא מתנגש עם חרויות אחרות - בהן הזכות לפרטיות, הזכות להליך משפטי הוגן, הגנה מפני לשון הרע ועוד. ההגבלה המעניינת ביותר היא זו הנובעת מהתנגשות בין חופש העיתונות לבטחון המדינה. ברור מאליו שלא ייתכן מצב - במדינה המצויה בעימות צבאי וגם בכזו שלא - שבו כל הסודות הצבאיים של המדינה חשופים ברבים ונגישים לאויביה. חשיפת תוכניות קרב, ציוד ונקודות תורפה חושפת אזרחים וחיילים לסכנת מוות (וכאן נכנסת לפעולה 'הזכות לחיים', ששיחקה תפקיד גם בהגבלת חופש הביטוי). עם זאת, שיקול 'בטחון המדינה' הוא הרגיש מכולם, מכיוון שקל מאוד להסתתר מאחוריו: פשוט לטעון שחשיפת מידע מסוים מסוכנת לבטחון המדינה, כאשר למעשה מדובר רק באינטרסים של גורמים בשלטון או בשמירת 'שמה הטוב של המערכת'. בגלל שהמידע נשמר בסוד, לא יכול אף אחד מחוץ למערכת להעביר ביקורת מושכלת על עצם ההחלטה לשמור בסוד (כי אין לו מספיק מידע) ונפתח פתח להסתרה לא-לגיטימית. [1]

מקרה מבחן מס' 4: מסתרי הדיסק האבוד
לפני מספר חודשים הודיעו הכותרות על חיילת שנעצרה בחשד ל'ריגול חמור'. כרגיל אצלנו, הכותרת (שמקורה דווקא לא בעיתונים אלא במדינה, מנסחת כתב האישום) קצת קיצונית ביחס לפרטים. עניינים רבים אמנם עדיין לא ברורים ו/או חסויים, אבל התמונה הכללית היא של חיילת שצרבה על דיסק מספר רב של מסמכים מסווגים והעבירה אותן לעיתונאי; עיתונאי שהשתמש בחלק מהחומרים לכתבת-חשיפה לא-מחמיאה על בכירי צה"ל; וחוקרי שב"כ - בשיטות חקירה שעוד נגיע אליהן - שמצאו את הדליפה, עצרו את החיילת ומתכננים לעצור גם את העיתונאי ברגע שיעז לשוב לארץ.
אם חושבים על זה, לפרשה יש בעצם שני אספקטים: הראשון הוא אותו מסמך שמוכיח שבכירי צה"ל שיקרו לבג"ץ בנוגע למדיניות החיסולים - זה שתוכנו פורסם בעיתון הארץ *בכתבה שאושרה על-ידי הצנזורה*. האספקט השני הוא שאר המסמכים, שאיננו יודעים מה יש בהם (פרט לעצם סיווגם כ'סודיים'), אבל לא פורסמו מעולם, ואפילו לפי כתב האישום לא הועברו מעולם לאף גורם עוין. מה שמעניין הוא שמאז התפרסמה הפרשה, עוסקים רוב פריטי המידע שמספקים גורמי החקירה לציבור באספקט השני של הפרשה (מספרים והערכות שונות של מספר המסמכים, דיסקים ש'נעלמו', הסכמים להחזרת המסמכים וכו') ולא נוגעים כמעט באספקט הראשון. וזאת למרות העובדה, שמבחינת הנזק הממשי לא שונה האספקט הזה במהותו מעבירות של ביטחון שדה (קצין ששוכח בטעות את הלאפטופ המסווג ברכב, חייל המאבד תיק מסמכים וכד') - מדובר על 'פוטנציאל' לדליפת הידיעות (בשל טיפול רשלני בהם) ולא על פרסום אמיתי (כלומר ודאות של העברת הידיעה לאויב). נכון שמבחינת החוק, שני האספקטים נחשבים חמורים (אם כי על החומרה היתרה של החוק בישראל כבר עמדו גדולים ממני עוד בזמן שהפרשה היתה חסויה) אבל נראה שהטייה זו של הזרקור אינה מקרית. ההתמקדות ב'אלפי מסמכים' שאסור לחשוף אותם (בהיותם מסווגים) עוזרת מאוד לדכא את הדיון הציבורי באספקט האחר, שבו ברור מה קרה ומדינת ישראל לא יוצאת הכי טוב; ברגע שהאישום מתמקד ב'חומר אפל' כזה, שאיננו יכולים לדעת מהו, נוטה מר ישראלי לדמיין את הגרוע ביותר, ולהאמין בלב שלם שהידיעות שהועברו הן מהסוג הגורם סכנה מיידית לבנו החייל במוצב שבגבול - וזאת על אף שהידיעות האלה בעצם לא עברו לאף אחד ולא פורסמו ברבים. לאור ההטיה הזו, וכדי לבסס את הדיון על מה שידוע ולא על מה שלא ידוע, אתמקד באספקט הגלוי של העבירה - הכתבה שפורסמה ב'הארץ'.
במקרה זה, דומה שהתנהלותו של בלאו היא מופת לחופש העיתונות, בעוד התנהלות השב"כ גובלת בהתנכלות לעיקרון זה. המידע שקיבל בלאו נגע בדיוק למה שהעיתונות אמורה להתריע ממנו - במקרה זה, התנהלות לא-דמוקרטית של בכירי הצבא, שהחליטו שהם 'מעל החוק'. הוא פרסם אותו באופן ההוגן ביותר האפשרי, תוך העברת החומר לצנזורה הצבאית, שהחליטה שפרסום המסמך *אינו פוגע* בבטחון המדינה. למרות זאת, בלאו נחקר ( לא ברור בהקשר לאיזו עבירה בכללל בשלב זה) וגורמי החקירה ביצעו סדרה של מהלכים לא-הוגנים-עד-לא-חוקיים במטרה לעקוף את עיקרון חיסיון המקורות: תחילה עשו עסקה עם בלאו, וביקשו את החזרת המסמכים בתואנת 'בטחון המדינה' תמורת אי-הגשת כתב אישום נגדו בעתיד; אחר-כך השתמשו במסמכים לאיתור המקור, ענת קם, ועשו אתה עסקה של הודאה והחזרת המסמכים תמורת אי-הגשת כתב-אישום נגדה; אז השתמשו בתואנה שנודעה להם מחקירת קם (ולא ברור עד כמה היא מדויקת) כדי לחזור בהם מהעסקה עם בלאו; ולבסוף חזרו בהם (לא ברור למה) גם מהעסקה עם קם. כל הטררם הזה, נזכיר, התנהל תחת צו איסור פרסום, שגם עליו התפרסם צו איסור פרסום - כלומר במצב שלאיש במדינה לא היה מידע מאושר ומסודר. (הטיעונים מאחורי הוצאת הצו, אגב, היו חלשים להדהים ביחד לקיצוניות שלו [2]).
שילוב זה של נסיבות - שיטות החקירה הלא-הוגנות, השימוש במונח רב-העוצמה 'ריגול חמור', צו איסור הפרסום הכפול והלא-ברור, הטיית השיח הציבורי ל'חומר האפל' ולא למסמכים שפורסמו ב'הארץ' - מעלים חשד עז שהסיבה לכתבי האישום החמורים נגד קם ובלאו אינה קשורה בחומר הסודי שהחזיקו בלי לפרסם, אלא דווקא בכתבה הגלויה, ובכתבות ביקורתיות אחרות של בלאו [3]. במקרה כזה, אם החשדות הללו נכונים, מדובר בדוגמה ברורה של ניצול כוחו של השלטון, שניתן לו למטרה מסוימת (הגנה על סודות המדינה) למטרה אחרת לגמרי (הגנה על שמם הטוב של קציני צה"ל והימנעות מחשיפתם כשקרנים, גם אם זו האמת) - והתוצאה היא פגיעה מובהקת בחופש העיתונות במדינת ישראל.

במדינת הטוקבקים רעש מהומה/ תשתקו, עיתונאים, זוהי מלחמה
באורח שחוזר על עצמו בכל מקרי המבחן שבדקתי, הרוח שחבויה מאחורי ההתנהלות של 'ישראל הרשמית' - כלומר, מה שלא מצהירים עליו אבל עשוי לעמוד ברקע של התנהלות שרשמית יש לה הסברים אחרים - תואמת במדויק את הגישה המוצהרת והחד-משמעית של 'העם', כפי שמבטאים הטוקבקיסטים באתרי החדשות (דיון במתודה ובשאלה עד כמה הטוקבקיסטים מייצגים את העם, מופיע בפוסט הראשון בסדרה, תחת 'מתודיקה'). הטוקבקיסטים - אלה מהם שבכלל מבחינים באספקט הראשון, הבעייתי מבחינת חופש העיתונות - רואים הכל בבירור: לא היו פשעי מלחמה, לא היתה רמיסה של הדמוקרטיה ע"י צה"ל ואין בכלל ספק שהיתה כאן פגיעה חמורה בבטחון המדינה. למה? כי צה"ל אמר, וצה"ל מגן עלינו. להלן כמה ציטוטים נבחרים:
"צה"ל, העומדים בראשו, ועד אחרון החיילים מגינים על כל אזרח במדינה וגם עליך ומשפחתך. הפשעים המבוצעים יום יום כלפי עם ישראל בארץ ובחו"ל לא נלקחים על ידי שכמותך בחשבון כי דמנו הפקר" ('אויבת מתועבת', וויינט, 12/4/10) [השם נבחר ככינוי לענת קם]
"לא סולחים למוציאי דיבה רעה על מדינת ישראל !!!" קובע 'אדי שור' בראשית תגובתו; בהמשך הוא מתאר כ'טמטום' את העובדה שצה"ל "נמנע מירי על מחבלים חמושים כאשר בקרבם היו ילדים" (וויינט 12/4/10).
תגובה אחרת (שזכתה ל-27 חיזוקים!) קובעת ש"ענת לא חשפה כלום - אלא בגדה בעמה ובחייליה; כיוון שהיא שמאלנית עלובה היא ראתה את הדברים ממבט של שמאלנית עוינת עם ישראל ובזה למדינה.אין שום פושעי מלחמה בארצנו יש רק בוגדים שפלים כמו עתון הארץ וענת!! אי לכך היא ראויה לשבת בכלא להרבה שנים ולא לראות אור יום."

במלים אחרות: הכחשה מוחלטת של מטרת הפעולה, המשולבת בהצבת תוויות מהירה, אותה החלה המדינה באמצעות התווית 'ריגול חמור' וממשיכים הטוקבקיסטים באמצעות מילות-הקוד 'בוגדים שפלים', 'פשעים', 'עוינת' ו'אויבת'. [אגב: תגובות רבות גם טענו - ללא בסיס כלשהו - שהעברת המסמכים נעשתה תמורת כסף ו/או קידום, כדי להסיט עוד יותר את הדיון מהמידע שנחשף]. לאור העיוורון הזה, לא מפתיע שהעם דורש את העונש המקסימלי האפשרי - ויותר מכך:
" עונש מוות בישראל נגזר על אדם הבוגד במדינתו ומסייע לאוייב בזמן מלחמה.
היא עונה על כל הקריטריונים - אז קדימה לתלייה לא להשתפן" (עו"ד, נתניה, 8/4/10).
לדרישה הזו נוספת באופן צפוי גם הדרישה לסגור את עיתון 'הארץ' (סגירת עיתון, אני מזכיר, היא פגיעה קיצונית בחופש העיתונות, וברוב המדינות המערביות אין למדינה בכלל סמכות כזו) ואף דרישה לסינון אידיאולוגי בשורות הצבא:
"עונש מוות למען יראו וייראו.
לפעמים מפחיד לחשוב על כך שלי למשל כחייל הייתה גישה לחומר מסווג מאוד כמובן שכל מה שראיתי ושמעתי נצור בליבי ( את הרוב שכחתי) וסביר להניח שהיום כבר לא רלבנטי במילא. מה שמעניין שאם אני חושב על זה היום אף אחד לא בדק כשהתגייסתי מהן דיעותי האידיאולוגיות באותה מידה שאני ציוני יכולתי להיות אנטי ציוני ותומך נלהב בחיזבאללה. חייבים לשפר את מנגנוני הסינון שבודקים חיילים מתגייסים ." (אמיר, גבעתיים, 8/4/10)
וכרגיל (אני אוסף כאלה) גם שלילת הישראליות: " מה המשפחה הזו עושה במדינת ישראל בכלל? הם צריכים לעוף מפה" (יועז, הארץ, 24/5/10).

במלים אחרות, רוב-רובם של הטוקבקיסטים תומכים בזכותה של המדינה לדרוס את חיסיון המקור בריש גלי (בחלק מהמקומות הופיע הטיעון 'הבטחות שניתנו לפושעים מצווה להפר'), בלי קשר למידע שנחשף; כלב השמירה יכול לנבוח, אבל הם לא רוצים לשמוע. היטיב לסכם זאת מגיב בשם 'גיא' בפרשה אחרת לגמרי; בתגובה לכתבה ב-16/6 על העמדה לדין של חייל שירה בשתי פלסטיניות לא חמושות שהניפו דגל לבן, כתב גיא, "גם אם זה נכון, למה הפרסום הזה?"; תגובות דומות הופיעו בכתבה זו ובאחרות בנושאים דומים. גישת ה'גם אם זה נכון, לא צריך לפרסם את זה' שומטת לחלוטין את הקרקע מתחת לחופש העיתונות; האזרח, איש ה'רוב', בעצם מוותר במודע על שמיעת עובדות שאינן מסתדרות עם תפיסת עולמו ('הצבא המוסרי ביותר' וגו'). הוויתור המודע הזה על תפקידה של העיתונות ככלב שמירה מלווה גם ברצון אקטיבי לסתום את פיותיהם של הכלבים הנובחים חזק במיוחד (כולל קריאות לשלילת אזרחותם של גדעון לוי, מאיר שניצר ואחרים - אגע בכך שוב בדיון על מושג האזרחות, בהמשך). מכאן ועד לעריצות הרוב, הדרך אינה ארוכה.
בינתיים, תוך ניצול ציני של המושג 'בטחון המדינה', הבהיר השב"כ באורח חד-משמעי לכל חייל שנתקל במידע המפליל את קציני צה"ל בעברות על החוק (הבינלאומי, הישראלי ובכלל) שאין שום ביטחון שחיסיון המקור שלו יישמר אם יפנה לעיתונות, ושעדיף - אם חירותו יקרה לו - לשתוק. מה שהמערכת רוצה להסתיר יישאר נסתר מאזרחי ישראל, לעד.

הערות שוליים

[1]. אגב, במקרה של שחיתות אישית, הדרך להתגבר על הנטייה הזו היא ביזור: יצירת גופים נפרדים להחלטה להסתיר משהו (הצנזורה) ולבחינת ההחלטה הזו (מבקר המדינה, בתי המשפט). אבל כאשר מדובר בהטיה אידיאולוגית, קשה מאוד להתחמק משימוש בטיעון ביטחון המדינה כדי לשמר את עמדות הרוב.
[2] נטען שהצו הוצא כדי שגורמים עוינים לא ידעו שיש מסמכים סודיים בידי עיתונאי ישראלי ויחטפו אותו. אבל:
1. המסמכים שבהם מדובר בני שנתיים ויותר ולא ברור כמה הם עדיין רלוונטיים.
2. בצה"ל כבר ידעו בשלב זה אילו מסמכים דלפו (קם כבר העידה על כך) וניתן היה לדאוג לבצע שינויים בדברים הסודיים שעדיין רלוונטיים.
3. ניתן היה להרגיע את החשש הנ"ל ע"י הצבת שמירה על בלאו במקום מושבו, במחיר של הרבה פחות פגיעה בדמוקרטיה.
4. אותו שיקול בדיוק רלוונטי גם עכשיו, ובכל זאת הצו הוסר, בלאו לא נחטף והכל בסדר.
[3] אגב, הבנתי שעכשיו דורש השב"כ מבלאו להעביר אליו את כל המסמכים הסודיים שיש ברשותו, כולל כאלה שלא קיבל מענת קם אלא ממקורות אחרים. השב"כ טוען כי "המטרה היא רק לוודא שלא מסתובבים בחוץ מסמכים נוספים הגורמים נזק ביטחוני. אין לנו כוונה להתחקות אחר מקורם. ביטחון המדינה הוא שעומד לנגד עינינו", אבל לאור מסורת אי-קיום ההבטחות בפרשה הזו, אני לא מאשים את בלאו שהוא לא מאמין לאף מילה שלהם.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/6/2010 22:43, ושייך לקטגוריות אנחנו עם סגולה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רועי ב-3/7/2010 02:31

---

אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (2. חופש הביטוי של נועם וחנין)
לפרק הראשון

אחת החרויות החשובות ביותר בהגנה על הדמוקרטיה מפני סכנת עריצות הרוב היא חופש הביטוי, המאפשר למיעוט להציג את רעיונותיו בפני הציבור ולהציע אלטרנטיבות לשלטון הקיים מבלי לחשוש שהשלטון והרוב ינצלו את כוחם כדי להשתיקו. חופש הביטוי הוא אחד העקרונות הדמוקרטיים החשובים ביותר (לא בכדי הוא מוגדר בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית) וכל הגבלה שלו צריכה להישקל בכובד ראש. בפוסט זה נציג כמה מקרי מבחן בנושא.

מקרה מבחן מס' 2: בלשן על הגשר
לפני מספר שבועות מנעה ישראל את כניסתו של הבלשן הנודע נועם חומסקי, שהוזמן להרצות באוניברסיטת ביר-זית על 'הליברליזם בחברות האירופאיות המתועשות'. מי-שזה-לא-היה במשרד הפנים שהורה לעכב את הבלשן בגשר אלנבי פעל - עקרונית - מתוקף סמכותו: חומסקי אינו אזרח ישראל, וחוקי המדינה מקנים לשלטון את הזכות למנוע כניסה מאזרחים זרים [1]. אבל בהחלטה זו - וברציונל שהוצב מאחוריה - הוכיחה מדינת ישראל שכאן לא מעניקים אפילו בדל מחשבה לחשיבותו של חופש הביטוי.
מניעת הכניסה מחומסקי היא דוגמה מובהקת לעריצות הרוב: זהו שימוש בסמכות שניתנה לשלטון למטרה מסוימת (תיכף נרחיב עליה) על מנת לפגוע בחופש הביטוי של מתנגדי השלטון. שהרי הסמכות לסנן את הנכנסים למדינה נועדה להגן על שלטון החוק באמצעות חסימת הכניסה בפני מי שיש חשש ניכר שינצלו את המדינה למעשים פליליים, טרוריסטיים או בלתי חוקיים אחרים (כמו היפנים שמונעים כניסה מישראלים שבאים למכור תמונות). בין השאר, מניעת הכניסה מתבססת על החשש שעם כניסתו למדינה ייטמע הפושע-בכוח בין תושביה וייקשה על רשויות החוק לתופסו.
מיותר לציין שאף אחת מהקטגוריות האלה לא תקפה לגבי חומסקי בן ה-81, שביקר בישראל כבר פעמים רבות ואין חשש שייטמע בהמון, יבצע פשעים או יצטרף לג'יהאד האיסלמי. לא נותר אלא להסיק שמניעת כניסתו של חומסקי היא שימוש בוטה בסמכות שנועדה לסייע לאכיפת החוק שלא למטרתה המקורית, אלא כדי להגביל את חופש הביטוי של מי שדבריו אינם נראים לשלטון [2].
ובעוד ישראל הרשמית נוקטת מדיניות לא-ברורה, חצי-מתנצלת וחצי-מצטדקת, הטוקבקיסטים (נציגי 'העם') מתקשים לראות את הבעייתיות במעשה. 'אורן' כותב ב'הארץ': "חומסקי הוא אכן עריק, בוגד ואויב ... " ו'בן עודד' מוסיף בפורום גל"צ את ההסבר הבא:

"להכניס את חומסקי לנאום בעצרת של ערבים שונאי ישראל זה לאפשר הסתה. זה אסור על פי חוק. טוב עשו השלטונות שלא איפשרו לאנטישמי הזה להכנס. אגב זה שהאנטישמי הזה הוא גם יהודי הופך אותו לא רק ליותר מסוכן, אלא גם מעורר תיעוב. גם אנטישמי, גם בוגד, גועל נפש."

לרטוריקת ה'בוגד, אנטישמי, גועל נפש' אתייחס בהמשך בסדרה, אבל בינתיים אתמקד בטיעון היחיד שמופיע בתגובה הזו (וחוזר גם בתגובות אחרות). לפי טיעון זה, למשרד הפנים *היתה* סמכות למנוע מחומסקי להיכנס, כי הרצאתו היא בגדר 'הסתה' - והסתה היא עברה פלילית. למרבה הצער, איש מהמטקבקים לא השכיל לפרט *מה* בדבריו של חומסקי הוא בגדר הסתה (אני מנחש שלא היה בפניהם נוסח ההרצאה על החברות האירופאיות המתועשות), אבל לאור הציטוטים של חומסקי מהרצאות אחרות בכתבה ובתגובות, אני יכול להניח במידה רבה של ודאות שמבחינת המגיבים, 'הסתה' פירושה כל ביקורת נוקבת ובוטה על מדינת ישראל ומדיניותה - בדיוק אותו סוג של ביקורת שחופש הדיבור אמור להגן עליו. כדי לראות איך זה קרה, וכיצד הפכה תווית ה'הסתה' לכלי לסתימת פיות ולהשתקת ביקורת, צריך לבדוק מהי באמת 'הסתה' ולמה - גם בדמוקרטיה - צריך לפעמים להגביל את חופש הביטוי. אז בואו נעזוב רגע את חומסקי בגשר אלנבי, ונעשה טיול קצר בבית המשפט העליון של ארה"ב.

אש בתיאטרון והחברים של יגאל
חופש הביטוי, כאמור, הוא אחת החרויות החשובות ביותר בדמוקרטיה, ובכל זאת צריך במקרים מסוימים להגביל אותו. את הדוגמה הקלאסית למקרה כזה סיפק שופט בית המשפט העליון האמריקני, אוליבר ונדל הולמס הבן, שאמר כי 'חופש הביטוי אינו מקנה לאדם את הזכות לצעוק "שריפה!" בתיאטרון צפוף' (הכוונה למקרה שבו לא מתחוללת באמת שום שריפה, והאדם הצועק מודע לכך). במקרה כזה, קבע השופט, יש בבירור מקום לסנקציות משפטיות קשות נגד הצועק, והגנת 'חופש הביטוי' לא תעזור.
משל התיאטרון של הולמס מעניין במיוחד, מכיוון שהוא מרמז דווקא על חשיבותו של חופש הביטוי, ועל הנסיבות הקיצוניות הנדרשות כדי להשעותו. בדוגמה יש שני אלמנטים שמבהירים מדוע חופש הביטוי אינו חל: ראשית, עצם הביטוי (הקריאה 'שריפה!') עלול *בהסתברות גבוהה* לגרום ל*פגיעה פיזית* בבני אדם (ובכך פוגע בזכות יסודית יותר מחופש הביטוי - הזכות לחיים); שנית, הקריאה לא נועדה לשרת אף אחת מהמטרות שלשמם ניתן חופש הביטוי - היא אינה מציגה רעיון חדש, אינה מותחת ביקורת, אינה מעלה דרך חשיבה וכן הלאה (כלומר: דווקא משום ש*באמירה אין כל תוכן פוליטי*, היא מוגנת פחות בידי חופש הביטוי).
עבירת ה'הסתה', כפי שהיא מופיעה בחוק הישראלי (ובחוקיהן של מספר מדינות דמוקרטיות נוספות), מתרגמת את דוגמת התיאטרון לחיים האמיתיים, שבהם הדברים לא כל-כך פשוטים. תרגום הישיר של משל התיאטרון מוביל לאיסור על 'הסתה לאלימות' - דברים שעצם אמירתם עלולה להביא לפעולה אלימה. אם ראובן, למשל, עומד מול חבורת צעירים משולהבים וצועק 'אתם רואים את יוסי שהולך שם במרחק? לכו תרביצו לו מכות!' - זו הסתה לאלימות, שאינה שונה בהרבה מצעקת ה'שריפה!' מקודם.
עם זאת, בהתאם למשל התיאטרון, נדרשת זהירות רבה בזיהוי עבירת ה'הסתה' ובהגבלת חופש הביטוי בגללה. ראשית, כדי שאמירה מסוימת תיחשב כהסתה צריכה להיות הסתברות גבוהה שקהל השומעים (האמיתי, לא התיאורטי) יגיב אליה בפעולה אלימה, או לפחות לצפון בחובה לגיטימציה לאלימות מצד השומעים. האמירות 'עונש מוות למחבלים' או 'פושעי אוסלו לדין', למשל, אינן הסתה, כי הן קוראות לממשלה לבצע פעולות הנמצאות בתחום סמכותה; ואילו הקריאה 'מוות לערבים' כבר גובלת בהסתה, כי היא נותנת לשומע את התחושה שכל ערבי הוא בן-מוות ולגיטימציה לבצע את המעשה בעצמו ('גובלת' ולא חד-משמעית, כי אין כאן הוראה ישירה כמו אצל ראובן ויוסי).
שנית, משל התיאטרון מבהיר שיש להיזהר במיוחד מפני ייחוס התגית 'הסתה' לדברים שנאמרים בתוך השיח הפוליטי; 'מוות למחבלים' יכולה להיות אמירה פוליטית לגיטימית בדיון חוקתי בכנסת, אבל להתקרב מאוד להסתה אם היא נאמרת בשוק, כשמחבל כפות נתון בהישג ידם של עשרות אזרחים זועמים.
עכשיו, כשהבהרנו מה זו הסתה, אני חושב שקל לראות את הפער האדיר בין איך שהמושג נתפס בציבור לבין משמעותו המקורית. משפט כמו 'ישראל היא מדינת אפארטהייד' (חומסקי) יוגדר בידי הטוקבקיסט הממוצע (ונציגיו בכנסת) כ'הסתה פרועה', על אף שאין בו שום אלמנט של קריאה לאלימות, ולבטח לו 'סכנה ברורה ומיידית' (מונח שטבעו השופטים הולמס וברנדייס כתנאי להגבלת חופש הדיבור).
למרבה הצער, מי שאחראי לזילות הציבורית של המושג 'הסתה' - וגם לעובדה שהחוק הישראלי מרחיב את המושג מעבר למה שאני חושב לראוי במדינה דמוקרטית [3] - הוא דווקא השמאל, שנכנס להתקף פאניקה בעקבות רצח רבין. באותה תקופה חיפשו גורמים בשמאל מישהו להאשים בטרגדיה שנחתה עליהם ועל המדינה, ותייגו כ'הסתה' הרבה אמירות בוטות של אנשי ימין, שרחוקות מאוד מהגדרת ה'אש בתיאטרון' [4]. השימוש הליברלי במונח הקל מאוד על הימין לאמץ אותו ולשייך אותו לכל ביקורת בוטה על מדינת ישראל; וכשמוסיפים לזה את החיבור המחשבתי המיידי בין 'הסתה' לבין שלילת חופש הביטוי, מקבלים את אחד מעמודי התווך של הפשיזם הישראלי החדש: שלילת חופש הביטוי מכל מי שמותח ביקורת קשה על מדיניות ישראל, ובפרט - על חייליה.

מקרה מבחן מס' 3: לשוט ולספר לחבר'ה
בשבוע שעבר ירדה ח"כ חנין זועבי מהספינה שבה הגיעה לאשדוד וכינסה מסיבת עיתונאים. בהשתתפותה של זועבי במשט אדון בפוסט הבא (שיעסוק בחופש ההתאגדות), אבל כעת הייתי רוצה להתייחס לדברים שאמרה, ובייחוד - לתגובה אליהם. אחרי מסיבת העיתונאים רצתה זועבי לומר את דברה גם בכנסת, אבל חברי הכנסת מן הימין עשו כל שביכולתם כדי להפריע לה, כולל שימוש באלימות פיזית. אנסטסיה מיכאלי, הח"כית מ'ישראל ביתנו' שעלתה לבמה ותקפה את זועבי, אמרה מאוחר יותר שהיא "לא התכוונה לתקוף את ח"כ זועבי אלא רק לבדוק את המיקרופונים כדי למנוע ממנה לדבר" וזאת משום ש"אסור לתת במה לבוגדים". ב"הארץ" דרש אורי מרעננה "שתוכיח את דברי ההסתה שלה. פורסמו סרטים שסותרים את דבריה לחלוטין. אני ממליץ לה להתיישב בעזה. שם מקומה הטבעי."
במלים אחרות, האנשים האלה משוכנעים שמה שזועבי אמרה במסיבת העיתונאים (ורצתה להגיד גם בכנסת) הוא הסתה, כזו שמצדיקה לא רק הגבלה של חופש הביטוי, אלא גם סנקציות קיצוניות יותר (הדחה מהכנסת או אף שלילת אזרחות). נשאלת השאלה, מה היא אמרה שכל-כך מסוכן?
לנוחותכם, הנה לינק לסיכום דבריה של זועבי במסיבת העיתונאים. אני מאתגר את קוראי למצוא בדברים משהו שקרוב להסתה לאלימות. למעשה, בכך שהיא טוענת שחיילי צה"ל ירו ראשונים, מרמזת זועבי שאלימות לגיטימית רק במסגרת הגנה עצמית - שזה בדיוק *ההיפך* מהסתה לאלימות.
יתר על כן, אם נפעיל את המבחן השני של משל התיאטרון, נגלה שיש סיבה טובה להגן על חופש הביטוי של זועבי. שכן הדברים שהיא אומרת אינם קריאות חסרות-תוכן אלא נראטיב חלופי (שונה מהקונצנזוס) למה שאירע בלב-ים, כולל ביקורת עניינית על התנהגות השלטון. לאור התגובות מהמגזר הערבי, די ברור שזו לא 'דעת יחיד' הזויה, אלא אמירות שיש להן תמיכה גדולה בקרב האלקטורט של זועבי - כלומר בקרב אזרחים רבים במדינה; לפיכך, השתקתה של הגב' זועבי תהיה בעצם השתקה של ציבור שלם - ולכן צריך להיזהר שבעתיים בהגבלת חופש הביטוי שלה.
עם זאת, יש משהו משותף לצועק ה'שריפה' ולזועבי, וזה בדיוק מה שמרגיז את הטוקבקיסטים ואת ח"כ מיכאלי. הדמיון הזה מתבטא במלים 'שקרים' ו'שקרנית', החוזרים שוב ושוב בתגובות, ובמקרים רבים משמשים להצדקת הסנקציות (שלילת חופש הביטוי וכו') נגד גב' זועבי - ולאו דווקא טיעון ה'ההסתה לאלימות', שבו נגענו קודם. נשאלת השאלה, האם יש בסיס לקישור הזה?
לפני הכל, אציין שאני לא עוסק כאן בשאלה האם גב' זועבי אמרה את האמת לאמיתה (ודובר צה"ל משקר), או שלא היתה בעמדה לראות הכל, או שהיא משקרת ביודעין. לצורך העניין נניח את המקרה הגרוע ביותר: היא ראתה הכל ושיקרה ביודעין ובמצח נחושה במסיבת העיתונאים. האם בשל כך יש למנוע ממנה את חופש הביטוי?
התשובה, כמובן, שלילית. אם בכל פעם שפוליטיקאי נתפס בשקר היו מסלקים אותו מהכנסת, התחלופה בבית המחוקקים שלנו היתה מהירה במיוחד (בישראל, פוליטיקאי פורש או מסולק מהחיים הפוליטיים רק אם נתפס משקר לבית המשפט או לועדת חקירה; שקר במסיבת עיתונאים הוא באמת עניין פעוט). שלא לדבר על כך שמפקדים בצה"ל שיקרו לבג"ץ ואף אחד לא התפלץ (אבל על כך בפוסטים הבאים). צעקת ה'שריפה!' בתיאטרון היא אמנם שקר, אבל זו לא הסיבה שחופש הביטוי אינו מגן עליה; הסיבה היא הסכנה הברורה והמיידית לחייהם של המסכנים שכלואים בתיאטרון.
עם זאת, גם בדמוקרטיה ליברלית צריך להיות מנגנון שימנע את הפצתם של שקרים מרושעים (אחרת אנחנו נכנעים לדמגוגים); המנגנון הזה קיים, והוא נקרא 'תביעת דיבה' ומתאים היטב למקרה שלפנינו. אם מפקד השייטת ו/או החיילים מרגישים שח"כ זועבי מפיצה שקרים הפוגעים בהם, פתוחה בפניהם הדרך לתבוע אותה על הוצאת דיבה ואני מבטיח לא למצוח עליהם ביקורת. שימו לב, עם זאת, שבין תביעת דיבה לבין אותו 'סילוק מהכנסת' שכולם מדברים עליו יש פער עצום -, גם אם תורשע גב' זועבי בעבירה זו, לא ברור כלל שהדבר ייחשב לעבירה פלילית (לפי ויקי: "החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית") ולא ברור אם זו עבירה שפוסלת את מבצעה מכהונה בכנסת. במלים אחרות, גם אם מדובר כאן בשקר מכוון ופוגעני, בדמוקרטיה אין מקום להפעלת סנקציות מיידיות על חופש הביטוי. [5]
למרבה הצער, כל הניואנסים האלה - שאפשר לדון בהם שעות - הולכים לאיבוד באווירה הציבורית במדינת ישראל (או לפחות ב'מדינת הטוקבק' - ראו הסתייגות בפוסט קודם), שבה 'הסתה' היא כל ביקורת בוטה על המדינה וחופש הביטוי הוא זכות שניתן לשלול אותה בהינף קולמוס של פקיד משרד הפנים. במדינה הזו חומסקי לא ינאם, זועבי לא תשקר וגם אמנון לוי לא רשאי להעביר ביקורת (ראו למשל את תגובתה המודגשת של 'מתביישת, ת"א' [242], שגורסת כי "הגיע הזמן שתפרוש מהתקשורת. הכתבה שלך רק מחזקת את הרוב במדינה הזאת שאנשים כמוך וחברייך ממר"צ צריך לזרוק מהמדינה".)

{בפרקים הבאים: חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, ניוספיק ישראלי ועוד ועוד}



[1] העובדה שנמנעה בעצם כניסתו של חומסקי לפלסטין ולא לישראל היא תמיכה לטענה שעדיין קיים כיבוש ישראלי בשטחים, אבל זה לא רלוונטי לענייננו בשלב זה.
[2] פואנטה מצחיקה היא העובדה שחומסקי מבקר למעשה הרבה יותר את ארה"ב מאשר את ישראל (הוא רואה בישראל גרורה של ארה"ב) ולמרות זאת איש אינו אוסר עליו להרצות שם.
[3] החוק בישראל אוסר, בנוסף להסתה לאלימות, גם הסתה לגזענות, הסתה לאי-שירות בצבא והסתה לאי-תשלום מסים; למרבה המזל, בג"צ (ראו פוסט קודם) מפרש את החוק בזהירות רבה ודורש הוכחות משמעותיות לקיומה של 'הסתה' בטרם יורה להגביל את חופש הביטוי בגינה.
[4] בעיני, אגב, כמעט אף אמירה שתויגה כ'הסתה' באותה תקופה ראויה לכינוי הזה, פרט לסיפורי 'דין רודף' שמצדיקים אלימות ישירה - ואת הדעות האלה הבעתי גם אז (למרבה הצער, לא היה לי אינטרנט ראוי לשמו, ולכן אין לי איך להוכיח ותצטרכו להאמין לי).
[5] אותו חופש ביטוי, אגב, מגן גם על אמירות בוטות, פוגעניות ומכלילות כמו "ערביי ישראל הם אויבי המדינה" [ח"כ אריה אלדד, דיון בכנסת, 2/6/10] או "הלוחמים הם גיבורים אמיתיים שלצערי נהגו באיפוק רב מדי. הם השאירו רק 9 קולות צפים" [ח"כ משה מטלון, אותו דיון]. האמירה האחרונה אמנם מביעה במרומז תמיכה בהרג נוסף, אבל לא מתקרבת למבחן 'הסכנה הברורה והמיידית' עליו דיברנו לעיל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/6/2010 19:55, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-30/6/2010 10:26

---