לבש לבן
מאז אמצע דצמבר, עירנו התחפשה לשבדיה: במקום חורף של סביבות האפס, גשמים מתחלפים בשמיים כחולים ומדי פעם איזה שלג קל, נידונו למחזור אכזרי של סופות שלג ושל ימים אפורים וקרים שבהם הלבן-לבן הפך בהדרגה לבוץ חום-מגעיל וכל נסיעה באופניים היתה למסע הרפתקאות.

לפחות זה יפה:





(גדת נהר המיין, פרנקפורט, יום א')





(החצר האחורית שלנו, אתמול בבוקר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/1/2010 00:06, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/1/2010 16:31

---

לפני אותיות בום טראח
"במיטה שוכבת נורית
על ידה יושב דובון
וחתול וגם ארנבת
וכולם רוצים לישון"

(מרים ילן שטקליס, 'בובה זהבה')

"וכל הדרך,
כן כל הדרך"

(שלמה ארצי, 'כמו אז')

איך אתם הוגים את שירות השיר לעיל? בפרט, את המלים 'וכולם' בשיר הראשון, או 'וכל' בשני? כללי הניקוד של השפה העברית קובעים באופן חד וחלק שבשני המקרים אין דגש בכף - יש להגות 'וְכֻלָם' וגם 'וְכָל' (קמץ קטן). אבל אני בספק שזו תהיה ההגייה הרווחת בדיבור יומיומי, בייחוד במקרה השני. אפילו שלמה ארצי עצמו אומר 'וְכָּל' (חכו 0:26 דקות מתחילת הקטע); מה שכן, ג'וזי כץ דווקא הוגה נכון (למרות שעברית היא לא שפת האם שלה), אולי בגלל שמרים ילן-שטקליס פשוט ניקדה נכון.

אני מנסה בדרך לדבר עברית נכונה, אבל חייב להודות שאפילו אני מתקשה להגות נכון 'זהב וכסף', 'כדורסל וכדורגל', 'חתול וכלב' (כן, בכולם אין דגש בכף!). זה פשוט נשמע לא טבעי. וכדי להבין למה, יצאתי למסע אל כללי הניקוד, אותם חוקים מוזרים שדני רובס אהב להפוך לפארודיה ('לפני אותיות בום טראח לא יבוא בגד לפת בראש פילה').
האובייקט שאחריו התחקיתי במסעי היה הדגש, יצור קטן ופרדוקסלי: מצד אחד, זהו אחד הכלים המגוונים ביותר בארסנל הלשוני, וממלא לפחות שלושה תפקידים שונים (דגש קל, דגש חזק לסוגיו ומפיק); מצד שני, הדגש הוא גם אחד מסימני הניקוד הפחות-מורגשים בדיבור, כי ברוב המקרים אין הבדל בין הגרסה הדגושה של אות לגרסתה הלא-דגושה (ותיכף נראה איך הדיכוטומיה הזו באה לידי ביטוי). אם אני לא טועה, במקור היו שש אותיות שבהן שינה הדגש את ההגיה (זוהי חבורת בג"ד כפ"ת המפורסמת, שבאורח לא מקרי כלל מקבלת דגש קל בראש מילה); אבל העברית איבדה קצת מעושרה, וכיום נותרו רק ב', כ' ופ'.
הנקודה המעניינת לגבי השלישייה הזו היא שמבחינת כללי השפה, מדובר בכל מקרה על אותה אות, שלפעמים מקבלת דגש ולפעמים לא (במלים אחרות, הגרסה הלא-דגושה היא הגרסה ה'טהורה' של האות); ואילו מבחינת דובר העברית הממוצע, מדובר למעשה בשתי אותיות שונות ('בֵּית' ו'בֵית'; בין השאר בגלל שבאנגלית, למשל, אלה אכן שתי אותיות שונות) ואם כבר, הגרסה הדגושה היא האבטיפוס והלא-דגושה היא יוצא-הדופן (משתי סיבות: כי הגרסה הדגושה נפוצה יותר, וכי שם האות, כמו שנלמד בבית הספר, הוא בגרסה הדגושה - פֵּא, למשל). התחושה הזו, שהצורה הדגושה היא 'סטנדרטית', עשויה להיראות מוזרה בהתחשב בכך שבעברית נהוג להוסיף הרבה מאוד 'תחיליות' למלים (אותיות שימוש, חיבור, יידוע וכו'), ואמורים להיות מקרים רבים מאוד שבהם ייתקל דובר העברית במילה שהאות הראשונה שלה הופכת מדגושה ללא-דגושה מכיוון שכבר אינה 'בתחילת המילה'.
אלא שכאן נכנס למשחק התפקיד הכפול של הדגש. במילה 'הכפול', למשל, האות כ' כבר אינה מנוקדת בדגש קל - כי אינה בראש המילה - אבל היא מנוקדת בדגש חזק, בגלל הא הידיעה שלפניה. במילה 'מִבַּיִת', האות ב' כבר לא בדגש קל - אבל יש דגש חזק, בגלל האות נ' שנפלה (צריך היה להיות 'מן בית'). אותו דבר קורה עם 'שֶׁפִּלֵּג' (ש' השימוש מחליפה את המילה 'אשר' ולכן דגש חזק משלים) ועם 'בַּכִּסֵא' ('בַּ' הוא בעצם ב' השימוש + ה' הידיעה, ויש דגש חזק בגלל ה-ה'). הלשונאים מבינים שכל אלה אינם אלא מקרים פרטיים, שבהם האות מקבלת דגש חזק מכל מיני סיבות, ושיש מקרים אחרים (אחרי ו' החיבור או אותיות השימוש בכ"ל ללא יידוע) שבהן האות אינה דגושה ('אז בְּבֵית הספר', 'לכֻלנו כתר על הראש') - אבל הדובר הילידי הממוצע, שמסיק את כללי השפה מהניסיון, יראה את ההגייה הדגושה ככלל הברזל, ואת הלא-דגושה - כיוצא דופן.
את העניין מסבכת עוד קבוצת אותיות עם שם חמסבא"י, הלוא היא חבורת בומ"ף. הבומ"פים שייכים בכלל לסוג אחר של כללים, שנועדו לסייע להגייה, ובמקרה זה להקל על ההגייה של ו' החיבור לפני עיצורים מסוימים, בכך שהוגים אותה כמו שהיא נהגיית לפני שווא - בשורוק (וּמתי, וּבננה, וּפילים). [בהערת אגב כדאי לציין שגם ההגיה הזו כבר ממש לא טבעית, ואפילו מי שעברית נכונה בפיהם שוגים בה שובו ושוב]. מה שמעניין לגבי אותיות בומ"ף הוא ששתיים מהן שייכות גם למועדון בג"ד כפ"ת הישן והטוב, ולמעשה מהוות שתיים משלוש האותיות שהגייתן משתנה בתוספת דגש. יחד עם העובדה ש-ו' החיבור משנה את ניקודה באותה צורה גם לפני שווא, נוצר תיאום כמעט-מושלם בין המקרים שבהם ו' החיבור מנוקדת בשורוק לבין 'השמטת' הדגש (אני כותב 'השמטה' במרכאות, כי יש כאן השמטה רק למראית-עין, מנקודת מבטו של הלומד-משמיעה, ולא מבחינת כללי השפה), ועלול להתגבש מעין 'כלל אצבע' הקושר את האות הלא-דגושה ל-ו' החיבור המנוקדת בשורוק (חתולים וּכלבים, אבות וּבנים, לשוננו וּפינו ועוד). 'כלל' שגוי זה הוא לדעתי הסיבה שאפילו דוברי עברית טובה מתקשים לזכור שבאות כ' *לא* בא דגש אחרי ו' החיבור, גם אם היא לא מנוקדת בשווא - ולכן אומרים 'וכָּל הדרך', 'וכּבש את בירות' ועוד (או מתקנים תיקון-יתר ואומרים 'חתול וּכֶלב', גם את זה שמעתי).

כל זה, אגב, נוגע לאנשים שמדברים עברית נכונה בדרך כלל; בשפה הישראלית היומיומית אף אחד לא מתייחס לאותיות בומ"ף, והחבר'ה של בג"ד כפ"ת מקבלים דגש מתי שהם רוצים. זה קורה 'בְּכָּל מקום', 'ברחוב וְבְּבֵּית-הספר', בּפּינת רחוב (אפילו רונה קינן נפלה בפח!), בין 'חתולים וְכְּלבים' ועוד ועוד. יחסית לתהליך הזה, המקרה הפרטי של 'המשטרה וְכֹחוֹת הביטחון' (נסו להגות את זה!) הוא באמת בגדר לא-כְלוּם.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/1/2010 20:38, ושייך לקטגוריות דגש קל שבקלים, סטיות אישיות, דברים שמצאתי ביוטיוב
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נ*גה ב-2/2/2010 11:44

---

חופש וטריטוריה
'להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון ירושלים'

נדמה שזהו אחד מקווי המחשבה הנפוצים ביותר: כדי להיות 'עם חופשי', כזה שאינו נכנע לשליטים מבחוץ ולא ניתן להטמיע אותו בעמים אחרים, צריך 'ארצנו' - ארץ של העם, או במלים אחרות, טריטוריה. הפרדוקס הוא שהמאבק המתמיד לשימור הטריטוריה ולהרחבתה (שהרי אם טריטוריה נותנת חופש, יותר טריטוריה נותן יותר חופש) כרוך בהשתעבדות לחובת ההגנה על מה ששלך - גיוס כללי, עם-צבא, פטריוטיזם. הטריטוריה, שבמקור נועדה לאפשר את החופש, הופכת מאמצעי למטרה, ותמורת המטרה הזו נפגע אותו חופש שעבורו ביקשנו לנו טריטוריה מלכתחילה.
הפרדוקס מתעורר לא רק ברמה של מדינות ועמים, אלא גם ברמה האישית. בעולם של היום, החופש לטייל וליהנות מהחיים כרוך במידה רבה בצבירת כסף ו/או רכוש; אבל כמו שאמרו כבר חכמים בעבר, 'מרבה נכסים - מרבה דאגה', ואותה רדיפה מתמדת אחר הכסף מגבילה את החופש שלנו, משעבדת אותנו לעבודה, מכריחה אותנו לספור ולמדוד כל חוויה ב'כמה היא מכניסה' או 'כמה היא עולה'. אנחנו נעשים טריטוריאליים בנוגע לרכוש שלנו, והטריטוריה הזאת מגבילה את היכולת שלנו לשוטט במחוזות אחרים. לפעמים נראה אפילו שהחופש נמצא בהישג יד, רק אם נוותר על הטריטוריה הזו - הנזיר מוכר את הפרארי, בוגר הקולג' בסרט Into the Wild עוזב את ביתו ושורף את כספו כדי לצאת למסע באלסקה.
וברמה האישית עוד יותר, הרצון לחופש והשמירה על טריטוריה נפגשים בצורה הכי ברורה במערכות יחסים זוגיות. הרצון לשמור על בן/בת הזוג כטריטוריה בלעדית שלך מתנגש ברצון לאפשר לו/לה כמה שיותר חופש אישי. אם נצמדים, שומרים על טריטוריה ומגנים על כל צעד, הזוגיות הופכת לכלא; אם מוותרים ומאפשרים חופש, מסתכנים באובדן הטריטוריה, המקום הבטוח שמאפשר לאדם להיות חופשי במקום שמוגן ומכיל אותו עד הסוף.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/1/2010 17:53, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
29 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-14/1/2010 07:01

---