Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << נובמבר 2007 >> 
א ב ג ד ה ו ש
        1 2 3
4 5 6 7 8 9 10
11 12 13 14 15 16 17
18 19 20 21 22 23 24
25 26 27 28 29 30  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

11/2007

על ה'כשלון' בדו"ח הקריאה הבינלאומי
בפרק הקודם (גללו למטה) סיפרתי איך ב-Ynet לקחו דו"ח שבעיקרון מצביע על כשל בחינוך במגזר הערבי והפכו אותו לדו"ח על כישלון מתמשך בחינוך בכלל. כזכור, בגוף הידיעה צוין שהמגזר היהודי, לו נלקח לבדו, היה מגיע למקום ה-11 (למעשה התשיעי, ראו שם), ורק התוצאות הנמוכות של המגזר הערבי גררו אותו למקום נמוך יחסית.

אבל גם אחרי שהבנתי את כל זה, התוצאות עדיין הציקו לי. איך ייתכן שהמגזר הערבי - בקושי 20% מאזרחי ישראל - גרם לכזה שינוי במיקום? מה מתחבא מאחורי הנתונים? אז שינסתי מותניים והורדתי למחשב את הדו"ח המלא של PIRLS, הגוף שיצר את המבחן. מסתבר שבניגוד לצה"ל, להם אין בעיה לפרסם נתונים מסודרים.
חיפוש מהיר הביא אותי אל הטבלה הראשית, טבלת הציונים של המדינות (והמחוזות) שהשתתפו. לעיני קפצה מיד עובדה מעניינת: אף כי ישראל מדורגת במקום ה-31 מתוך 45, הציון הממוצע של תלמידי ישראל *גבוה* במקצת מהממוצע המשוקלל של כל המדינות (512 לעומת 500). לסטטיסטיקאים שבינינו ברור מיד שמדובר בהתפלגות א-סימטרית, שבה החציון גבוה מהממוצע; את שאר הקוראים, לעומת זאת, איבדתי בדרך.

כדי שכולם יהיו אתי, אנסח עכשיו הסבר קצר; מי שמכיר כבר את המושגים מוזמן לעבור פסקה קדימה.
אז ככה: ממוצע וחציון הן שתי דרכים לדעת מה 'האמצע' של קבוצה מסוימת של תוצאות. החציון הוא התוצאה שמעליה נמצאות בדיוק חצי מהתוצאות ומתחתיה בדיוק חצי; הממוצע הוא סכום התוצאות מחולק במספר המשתתפים. למרות ששניהם מהווים הערכה ל'אמצע', הם יכולים להיות מאוד שונים: למשל, אם לפנינו 6 שחקני כדורסל בגובה 1.95-2.05 וארבעה גמדים בגובה 1.00-1.20, ממוצע הגובה יהיה בסביבות 1.65, אבל החציון יהיה בערך 1.95 (בסביבות הגובה של שחקן הכדורסל הנמוך ביותר). במקרה כזה, אגב, ייתכן בהחלט מצב שהמיקום בטבלה לא אומר הרבה על הגובה: הכדורסלן הנמוך ביותר (נקרא לו מוטי סל) ידורג במקום השישי והגמד הגבוה ביותר (נקרא לו טובטוב) ידורג במקום השביעי - ממש צמודים, למרות שביניהם מפרידים 75 ס"מ.
מצב דומה קרה במבחן הבינלאומי המדובר. 45 המשתתפים כוללים קבוצה גדולה של מדינות מערביות או אירופיות, שזכו לציונים די קרובים זה לזה, ועוד כמה מדינות 'מתפתחות' (ביניהן איראו, אינדונזיה ומרוקו) שבהן הציונים נמוכים בהרבה. כדי להמחיש: המדינה במקום הראשון, רוסיה, זכתה ב-565 נקודות, רק 53 נקודות יותר מישראל; המדינה האחרונה בדירוג, דרום אפריקה, השיגה 302 נקודות - 210 נקודות פחות מישראל. ישראל, אגב, אפילו לא ממוקמת אחרונה בגוש 'המדינות המוצלחות' - הקפיצה הגדולה מתרחשת בין רומניה במקום ה-36 למקדוניה במקום ה-38. סמוך לישראל, עם ציונים שאין הבדל סטטיסטי בינם לציון הישראלי, ממוקמות איסלנד, פולין וספרד - לא חברה רעה במיוחד.
הצפיפות הזו בצמרת (לעומת פערי הענק מול המדינות בתחתית) לא רק מבהירה שה'מיקום' במבחן הזה לא ממש רלוונטי, אלא גם מסבירה את ההבדל האדיר בין המיקום של ישראל למיקום של 'המגזר היהודי' בנפרד. שהרי אם הטבלה צפופה כל-כך, הבדל די זעום בנקודות יכול לייצר הבדל אדיר במיקום (לחובבי כדורגל - דמיינו מצב שבו לקבוצה במקום השישי יש רק שתי נקודות פחות מאשר למובילה). עכשיו שהבנתי איך זה קרה, חיפשתי בדו"ח את הנתונים המדויקים על פילוג לפי מגזרים בישראל. וכאן ציפתה לי ההפתעה השנייה.
מאחר שלא רציתי לקרוא 430 עמ', עברתי על תוכן העניינים בחיפוש אחרי פרק שבו עשויים הנתונים האלה להופיע, ולא מצאתי; נראה שהפילוג היחיד לאזורים במחקר היה של קנדה ובלגיה. אחר-כך התחלתי לחפש לפי מילות מפתח, ולאחר זמן קצר התברר לי כמעט בוודאות ש*הנתון הזה כלל אינון מופיע בדו"ח* (אלא אם מישהו הצליח לנסח אותו בטקסט או בטבלה מבלי להשתמש באף אחת מהמלים Jew, Jewish, Hebrew או Arab, Arabic. אני בספק). בהמשך חקרתי גם את המסמכים הנלווים והעליתי חרס בידי (חרס יפה מהתקופה הרומית המאוחרת, אבל בכל זאת, חרס).
אז מאיפה לקח כתב Ynet את הנתון המרתק הזה? מאחר שהוא מתאים לתוצאות (תיכף אסביר איך בדקתי זאת), נראה שההסבר הפשוט ביותר הוא שמי שהעביר לכתב את הידיעה (כנראה איש משרד החינוך) החזיר בידו גרסה מפורטת יותר של הדו"ח, ובה פילוח של תוצאות המבחן לפי מגזרים. גם כאן, אם כך, מדובר בהפצת נתונים מגמתית - אולי של מישהו שקיווה לצמצם קצת את התהודה השלילית של הדו"ח (והצליח - הרי בזכות הנתון הזה התחלתי את חקירתי).

בלי הנתון המדויק, נותר רק להסיק מה שאפשר מהמידע שבידינו. שכן בגלל הצפיפות בטבלה אפשר לדעת בצורה כמעט מדויקת איזה ציון נדרש כדי להיות במקום ה-11 בטבלה; לפי הנתון הזה, על הציון הממוצע של המגזר היהודי להיות בדיוק 549 נקודות, 37 נקודות יותר מהציון הממוצע הכולל של ישראל; ומכאן (בהתחשב בכך שבתי הספר הערביים היו 26% מהנבחנים, נתון שמופיע במקום אחר בדו"ח), נקבל שהציון הממוצע בבתי הספר הערביים היה נמוך ב- 101 נקודות מהציון הכללי בישראל, כלומר עמד על 411 נק'. ואכן, הציון הזה שם את המגזר הערבי הישראלי במקום ה-40 בדיוק - ממש כפי שנכתב ב-Ynet (מה שמאשר את התוצאות).

האם עלינו להזדעק, אם כך, על מצב החינוך במגזר הערבי? במקום מסוים, כן. כשהערבים במדינת ישראל ה'מערבית' וה'מודרנית' מקבלים ציונים נמוכים יותר בקריאה מאשר אלה שבאיראן, אולי יש מקום לדאגה. עם זאת, יש לזכור את ההבדל העצום בין הערבית המדוברת לכתובה. לדוברי ערבית, לימוד הקריאה הוא למעשה לימוד של שפה חדשה יחד עם לימוד הקריאה; מבחינה זו כדאי לציין שהערבים אזרחי ישראל זכו במבחן לציון טוב יותר מכל המדינות דוברות הערבית שנבחנו (קטאר, כווייות, ומרוקו), ובהפרש גדול (60 נקודות על קטאר). באיראן, אגב, נבחנו בפרסית.

במלים אחרות: לא כישלון ולא נעליים. תוצאות המבחן קובעות למעשה ש:
1. המגזר היהודי בישראל מתמודד היטב בליגה המערבית (ולמעשה מקדים מדינות כמו גרמניה, אנגליה, צרפת וארה"ב)
2. בעולם המערבי הציונים בסה"כ די קרובים זה לזה, והפערים קטנים;
3. רמת הקריאה של הערבים אזרחי ישראל רחוקה עדיין מהמקובל בעולם המערבי, אבל טובה משמעותית מאשר של אחיהם במדינות ערב (וקטאר, כווייות ומרוקו נחשבות בד"כ בין המובילות במדינות ערב).

סה"כ חדשות די טובות, רק שמישהו ב-Ynet החליט לעשות מהם סנסציה. "שוב ישראל בתחתי הרשימה". עאלק.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/11/2007 21:56, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אקטואליה
תגיות בטכנורטי: ,

27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-4/12/2007 16:00


משקרים לכם בפנים



There are three kinds of lies: lies,
damn lies and statistics




האמרה המצוטטת לעיל, ומיוחסת למארק טוויין, היא אמירה חשובה
שרבים מתעלמים ממנה: נתונים סטטיסטיים, כאלה שמוגשים לנו חדשות לבקרים, קלים מאוד למניפולציות שגורמות לדברים להיראות כמו שמגישי הנתונים רוצים שהם יראו, גם אם בפועל המצב שונה לגמרי. להלן שתי דוגמאות אקטואליות:

הראשונה היא
הודעת צה"ל על גידול דרמטי במספר המשתמטים משירות. אחוז המשתמטים, כך קובעת הכותרת, טיפס מ-21% אצל ילידי 1981 ל-28% אצל ילידי 1989, המתגייסים השנה. זהו אחוז מאוד גדול ומרשים, עד שפורטים אותו לפרוטות; אז מתברר שהמספר הזה כולל 11.2% ש'תורתם אמנותם', 7.3% מקבלי פטור רפואי, 4% שבחו"ל, 3% שאינם מגויסים על רק פלילי ו-2% שאינם מגויסים בשל נכות או כי נפטרו (באמת נורא. לא יכלו לקום מהקבר ולהתגייס?). רק 5%, קובעים אנשי Ynet, הם "משתמטים במובן הרגיל של המילה". נשאלת השאלה, מה הוא המובן הרגיל של 'משתמטים', ומה יש בקבוצה הזו שלא נכנס בשאר הקטגוריות? העניין נעשה תמוה עוד יותר כשמחברים את המספרים ומקבלים שבחיבור כל הקבוצות יש דווקא 32% לא-מתגייסים, ולא 28% כפי שנכתב בכתבה. האם מישהו שם לא יודע לחבר?
את הפתרון, אגב, סיפקה אותה ידיעה באתר אחר, שם נכתב הנתון הנכון לגבי הקבוצה האחרונה - 0.5%. טעות או הטעיה מכוונת? לא נדע. בכל מקרה, אם מסתכלים על הנתונים אפשר להבין שה'משתמטים' עליהם מדברים כל הזמן הם אותם 0.5% - ואולי עוד כמה ממקבלי הפטור הרפואי, הכולל את הפטורים הנפשיים. מה שאומר, שרוב מוחלט מבני ה-18 שיכולים להתגייס ולא מתגייסים עושים זאת מטעמי דת - אבל זו כותרת שבצה"ל לא רצו להדגיש, כנראה.
נקודה מעניינת לא פחות היא עניין הגידול במספר ה'משתמטים'. לאור העובדה שהיה גידול ניכר במספר הפונים ל'תורתם אמנותם' בשנים האחרונות, האם ייתכן שזו הסיבה העיקרית לגידול במספר הלא-מתגייסים, ולא איזה גל עכור של 'משתמטים'? הכתבה לא מקלה על המעוניינים לגלות את המקור לאותו גידול דרמטי: בעוד שהנתונים על אחוז הלא-מתגייסים הכללי נתונים לפי שנתוני לידה (1989, 1985, 1981), הרי שהנתון על השינויים ב'תורתם
אמנותם מבוסס על שנת הגיוס , ומשום מה עוסק בשנת 1991 - לפני 16 שנה ולא לפני שמונה שנים כמו הנתונים הכלליים.
אבל עדיין אפשר ללמוד מזה משהו: מהנתונים אנו מקבלים שהעלייה בשיעור 'תורתם אמנותם' (מ-4.9 ל-11.2) והעלייה בשיעור הפטורים הרפואיים (מ-4.3 ל-7.3) מסתכמים יחד לעלייה של 9.3% בשיעור הלא-מתגייסים; ואם נניח ששאר הנתונים קבועים (מה שנראה סביר) נקבל שכנראה מאז 1991 יש עלייה של 9.3% בשיעור הלא-מתגייסים, מתוכה 7% בשמונה השנים האחרונות - הגיוני. ואם זה המצב, הנה המסקנה העולה מהדו"ח: *לפחות* 70% מהעלייה במספר הלא-מתגייסים מוסברת ע"י הסדר 'תורתם אמנותם'; פטורים רפואיים (שייתכן וחלקם פיקטיביים) מסבירים פחות משליש מהעלייה הזו. אבל זה לא מפריע, כמובן, לתקוף 'משתמטים' ולהציג 'נתונים מדאיגים'.

מהביטחון לחינוך, ולידיעה שהתפרסמה היום, שוב ב-Ynet. הפעם מזדעקות הכותרות על כך ש
מחקרבינלאומי מיקם את תלמידי ישראל במקום ה-31 בקריאה. "שוב ישראל בתחתית הרשימה" נזעקו לציין שם, ופירטו: "מתוך 45 מדינות ומחוזות דורגה ישראל במקום ה-31". כמו-כן מציינת הכתבה שבדירוג בין מדינות בלבד היתה ישראל במקום ה-27 מתוך 40.

נשאלת השאלה, מה זה 'מדינות ומחוזות'? התשובה (תחילה מהכתבה ואח"כ מהמחקר עצמו) הוא שהמחקר בדק בנפרד חמישה מחוזות של קנדה, וכן חילק משום מה בין בלגיה הצרפתית לבלגיה הפלמית; מאחר שקנדה היא מהמדינות המובילות בעולם (ובמחקר זה) בחינוך, חלוקת קנדה הורידה אוטומטית את הדירוג של ישראל, כך שהדירוג שיש להתייחס אליו ברצינות הוא זה שבין המדינות - 27 מ-40 - ולא זה שבמחקר הכללי. אלא שזה פחות סנסציוני, לפחות לפי כתבי Ynet.
גם מקום 27 מ-40 זה לא הכי נעים, הרי זה בחצי התחתון של הטבלה. אבל נשאלת השאלה - יחסית למי? 45 מדינות הן ודאי לא כלל המדינות בעולם, ואפשר לתהות עד כמה המדגם מייצג; מקום 27 ברשימה של מדינות שרובן מערביות (וזה המצב בדו"ח הזה) הוא פחות נורא ממקום ברשימה אקראית של מדינות העולם.
אבל בלי קשר להשוואה ממתין לנו בכתבה עוד נתון מרתק, לפיו אם היו מתחשבים רק במערכת החינוך במגזר היהודי, ישראל היתה מדורגת במקום ה-11 (ואילו הציון של בתי-הספר הערביים מדרג אותם במקום ה-40). בכתבה לא מספרים אם הדירוגים האלה הם בטבלת המדינות בלבד או ה'מדינות+מחוזות',אבל נראה סביר להניח שהשני נכון (כי יש רק 40 מדינות ועד כמה שהחינוך במגזר הערבי כושל, לא סביר שהוא ממוקם אחרון, אחרי איראן ומרוקו). בכתבה מופיעות גם המובילות ברשימה, מתוכן שלושה מחוזות של קנדה; פירוש הדבר שבדירוג לפי מדינות בלבד, המגזר היהודי בישראל היה מגיע למקום התשיעי, מעל מדינות כמו גרמניה, ארה"ב ואנגליה.במלים אחרות, המבחן כלל אינו עדות לבעיה בחינוך באופן כללי בישראל, אלא לבעיה קשה בחינוך במגזר הערבי - עניין שכלל אינו מוזכר בכתבה!

כדאי גם לשים לב לכך שלמרות הטון הרומז ל'הידרדרות החינוך בישראל', המבחן הבינלאומי מעיד למעשה על *התקדמות* קלה מאז 2001 - עלייה של מקום אחד, מהמקום ה-21 ל-20, בקרב המדינות שהשתתפו במבחן בשתי שנים אלה. כמובן, ב-
Ynet עסוקים בלסייג את התוצאה החיובית הזו ("שיפור קל מאוד", "28 מדינות בלבד" - כאילו שזה משנה).
המממ.... הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך מאוד ואני לא בטוח עד כמה זה מעניין אנשים; אני חושב שאעצור כאן, ובפוסט הבא אספר מה גיליתי כאשר הורדתי מהאינטנרנט את הדו"ח הגולמי של המבחן הבינלאומי המדווח. צפויות הפתעות.


נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/11/2007 21:21, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/11/2007 21:55


מרק פטריות (אסנת)
ידידה יקרה מת"א באה לעיר ואנחנו הזמנו אותה, איך לא, לארוחת ערב בביתנו. יש לציין שמזג האוויר השבוע גרוע במיוחד, קר, גשום וחשוך. אמרתי לה שמרק טוב זה מה שמציל אותי בסוף היום כשאני חוזרת הביתה. היא משכה בכתפיה באדישות ואמרה שהמרק היחיד שהיא אוהבת זה מרק פטריות, וששאר המרקים ממש לא מעניינים אותה.
אוקיי, התגייסתי למשימה! טוב שידעתי מראש את תנאי המרק, כי אם הייתי מגישה לה בארוחת הערב איזה מרק מושקע והיא היתה אוכלת מתוך נימוס ויורקת למפית, זה היה יכול להיות מאד לא נעים...
בסופר גיליתי בהתרחשות קוסמוסית נדירה, מבצע מיוחד על פטריות שמפיניון!! קניתי קילו. כן, קילו. מה ששמעתם. חוץ מזה, מה שצריך פה עוד זה בצל אחד גדול, חצי ראש שום (למאמינים אדוקים), קופסה אחת של חלב קוקוס (תישארו איתי), כמה שלוקים של יין לבן, כוס מרק עוף, מלח, פלפל, אגוז מוסקט טחון וקצת קוריאנדר (למי שאין לא חובה).
איך עשיתי?
טיגנתי בצל ושום עד שהזהיבו, החלשתי את האש והוספתי את הפטריות, קצוצות לגודל בינוני, בשלוש נגלות, כשכל פעם אני מערבבת טוב טוב את הפטריות בסיר, סוגרת אותו וממתינה שנפח הפטריות ירד. בסופו של תהליך, הפטריות כולן מכווצות היטב ומתבשלות במיץ של עצמן. הבאתי לרתיחה עדינה. הוספתי מרק עוף ויין ובישלתי בסיר סגור 5 דקות. הוספתי את התבלינים. רצוי להוסיף מלח ופלפל כך שיהיה קצת חריף ומלוח כי אח"כ חלב הקוקוס סותר וסופח ומעדן את הטעם מאד. את קופסת חלב הקוקוס ניערתי היטב לפני פתיחתה ואז הוספתי את כל תכולתה למרק, ערבבתי טוב, ולאחר 3-4 דקות חימום הורדתי מהאש. בדיוק כמו שמנת, לחלב הקוקוס אסור לרתוח כי הוא נהרס. המרק עוד לא מוכן! כרגע יש לו טעם של מרק פטריות מלוח עם קרם קוקוס... הורדתי אותו מהאש והעמדתי אותו לנוח 10-15 דקות בצד. כל שאר התהליך זה כבר כימיה מסובכת ואני לא מתערבת כשהתבלינים מנהלים שיחות שלום בסיר. אני רק יודעת שהטעם אגדי. עד כאן. נסו ותהנו!

*הערות לגבי חלב הקוקוס: יש אינסוף סוגים וחברות שמפיקים אותו ומוכרים בקופסאות שימורים. אם יש לכם אפשרות להשוות, בחרו בזה שיש בו הכי פחות מרכיבים מכולם, אידאלי יהיה זה שיש בו *רק* חלב קוקוס... היתרונות לחלב הקוקוס על השמנת הם אינסופיים. הוא בד"כ בעל אחוזי שומן פחות גבוהים, השומן הוא צמחי לכן אין בו כולסטרול, הוא מתקתק יותר משמנת ובכלל בכלל לא כבד כמו שמנת. אני אישית אחרי מרק שמנתי לא יכולה לקום מהשולחן, אבל מרק מקרם קוקוס הוא קליל ומעודן.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/11/2007 15:20, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, עונות השנה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיכליקה ב-29/11/2007 15:33


This crazy little thing that is not love
אהבה זה לא מספיק. אז מה עוד?

מה זאת אהבה בכלל?
לפני ששואלים מה זה הדבר הזה שאינו אהבה שצריך גם אותו למערכת יחסים טובה, צריך להבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'אהבה'. זאת בגלל שיש מי שיקרא לדבר הזה 'התאהבות' ולמה שאני מתאר פה 'אהבה', או שיראה את שניהם כחלק ממכלול שרק לא הוא יקרא 'אהבה'.
כשאני מדבר על 'אהבה', אני מדבר על האהבה הרומנטית, המטופשת, המאושרת. אני מדבר על צירופי המקרים, החיוכים, השלמות המשפטים, ההקבלות, הסטיות הקטנות המשותפות, המלים שממציאים ביחד, ההיסחפויות. אני מדבר על מה שאנשים מרירים חושבים שהוא המצאה של קומדיות רומנטיות וסרטי דיסני, ובאמת הרבה הרבה פחות נפוץ ממה שמוכרים לנו, אבל בהחלט-בהחלט קיים.
אני לא קורא לזה 'התאהבות', פשוט בגלל שבשם הזה יש איזושהי הנחה מובלעת שזה לא שורד, כלומר שיש מגבלת זמן על המצב הזה. שזה בסך הכל מאפייו רגשי/כימי של תחילת מערכת יחסים. אבל זה לא, לפחות איך שאני רואה את הדברים; כמובן, בחיים היומיומיים לא כל יום הוא זהב וורדים, אבל היכולת להיסחף שוב עם אותו אדם, להיכנס למקומות הפרטיים והמאושרים והמתעלים רק-של-שנינו, לשיחות נפש של כל הלילה ובכלל - זה בעיני חלק חשוב, שחייב לשרוד גם כשמערכת היחסים מתארכת (לפחות בחברה של היום, ועוד אחזור לזה).

אבל זה לא מספיק.
למעשה, זה לא סתם לא מספיק: בקשר שנמשך זמן רב, האהבה הרומנטית היא כמו מלח ופלפל: משפרת מאוד את טעמו של התבשיל, ולפעמים הופכת אותו מבלתי אכיל לטעים עד מאוד - אבל לבדה, לא תספק אף אדם רעב. בגלל ה'רומנטיות' שלה, האהבה הזו מחפשת דרמות, היסחפויות ורגשות גדולים מהחיים, ומתקשה לטפל ביומיום, במערבלי הבטון, במכתבים מהבנק. והגרוע מכל - היא מתבבסת על כך שבני הזוג נמצאים בשיאם, במקום שבו הם חמודים, מתוקים, מושכים ומרשימים. לא סתם בקומדיות רומנטיות כולם יפים.
הדבר החמקמק השני הוא מה ש לי כתבה - היכולת של בן הזוג 'להיות שם', כל הזמן, לאורך זמן. אני חושב שאני רוצה לקרוא לדבר הזה 'בית'. "
הבית זה מקום/ שאם אתה חייב לשוב אליו/ תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" כתב נתן יונתן ושרה רונית אופיר. למובן הזה של בית אני מתכוון. זה המקום שבו לא צריך להיות יפה, חכם או בעל חוש הומור. זה המקום שבו בן הזוג מוכן לעשות מקום ולתת לאדם אחר להיכנס לו לחלל, ובכל זאת שתישאר תחושה כזו, שתמיד פתוחה הדלת לקראתך.
מעצם ההגדרה, די ברור למה, בניגוד לאהבה הרומנטית, זה לא משהו שיכול לקרות תוך שבועיים, אפילו לא תוך חצי שנה. אחרי שבועיים אפשר להרגיש 'בבית' עם מישהו - אבל מי יודע אם הוא לא בסה"כ מזייף שבועיים, אם זו באמת האישיות שלו או שהוא פשוט נורא מתאמץ. אפילו רוצח סדרתי יכול להיות נחמד לזמן קצת. רק אחרי זמן רב מאוד מאוד בא האמון הבסיסי הזה, התחושה שאותו אדם נמצא בעצם בצד שלך, לא משנה מה יקרה. זה הבית.
ה'בית' הוא מי שירים אותך בנפילה, או שתתמוך בך ותעזור לך ללכת - לאן שלא תלך. בניגוד לאהבה הרומנטית, שכמעט לגמרי מחייבת את שני השותפים להיות אחד, ורוד ומטופש, הבית נותן מרחב. כמה מרחב שאתה צריך. זה כמובן לא פשוט, ודורש הקרבה של דברים אחרים כדי להיות 'בית' לאדם האחר. אבל מה שמקבלים הוא גם נפלא: מקום בטוח, קן, מקום להתחיל ממנו הכל.

הבית והתשוקה
זה כמובן לא אני המצאתי. החוכמה הוותיקה של הזוגיות המסורתית, זו שמזלזלת באהבה הרומנטית ורואה בה גחמה, כבר מדברת מאות שנים על הבית, על האמון (ועל האמונה). אלא שבמקרים רבים מדי נשאר רק האלמנט הזה, הבסיס של התבשיל, ותבליני האהבה פורחים להם. הבית הוא בסיס לאדם להתפתח בעולם, והאדם יכול להתפתח להרבה כיוונים, אבל אם הבית הופך רק לתחנת מעבר שבה מניחים את הראש בין ההתרגשויות, איפה כאן הקשר? אם בקשר הזוגי אין תבלינים, הרי שאין תשוקה, ואנחנו נותרים עם בית בטוח, מוגן - ומוזנח. מקום נוח לפרוח ממנו ולשוב רק כשחייבים.
וזה גם לא דרך לחיות בזוגיות, בטח לא בחברה המודרנית-מערבית-ליברלית-חילונית שיש בה כל-כך הרבה אפשרויות בחוץ, שיש בה כזו האלהה של האהבה הרומנטית והחלשה של המחויבות החיצונית לאי-שבירת קשר הזוגיות. כי כמה זמן יכול אדם לחיות בבית, מוגן ככל שיהיה, בלי תבלינים? בשלב מסוים הקשר לא שורד, או שהתשוקה מוצאת נתיבים אחרים ומהקשר נותר רק שקר. בקיצור, אולי אהבה זה לא מספיק, אבל בלי אהבה (והיסחפויות זוגיות) הבית בסופו של דבר מתפורר.

ובכל זאת, אסור לתת למיתוס האהבה הרומנטית המאושרת והסיפוק הקפיטליסטי לערער את החשיבות הזו של מקום ה'בית' בזוגיות, של המקום בו מקבלים ותומכים, של המקום שלא סופרים בו דקות של סבלנות. זה אפילו חזק יותר מ- i love you just the way you are , שעלול להיות לא נעים כשאחד מבני הזוג עובר שינוי והשני מעדיף את איך שזה היה פעם (למרות שזה שיר נפלא, והנה יוטיוב שלו עם בילי ג'ואל).







נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/11/2007 17:40, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, מעברים 10-20-30, דברים שמצאתי ביוטיוב
31 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-27/11/2007 20:49



הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  

החודש הקודם (10/2007)  החודש הבא (12/2007)  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד