הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
3/2008
המציאות קיימת והעולם שותק
לפעמים אני חושב לעצמי, שמתוך כל העולמות החלופיים שסביבי - שירים, סיפורים, סרטים, סדרות טלוויזיה, חלומות, בלוגים של אחרים, היסטוריה אלטרנטיבית ומה לא - מתוך כולם, דווקא המציאות המציאותית, זו שאני חי בה, היא אחת המציקות ביותר, ולו הייתי שליט המציאויות הייתי מקציב לה הרבה פחות זמן. זה לא שאין במציאות הזאת דברים טובים - אבל היא פחות קוהרנטיות מרוב סדרות הטלוויזיה, פחות צבעונית מרוב החלומות ופחות מרגשת הרבה דברים (בהם משחק קריקט בין שתי נמלים).
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/3/2008 23:18 , ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של bimb ב-5/4/2008 03:14
שכרון חברתי/ בורגנות אמנותית
מסיבה מוצלחת אצל סבסטיאן, ידידינו הפסנתרן הג'ינג'י, עברה עלינו שלשום בערב, ובמהלכה הורחב משמעותי קאדר האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בעיר. הייתי אמנם הלא-מוזיקאי היחיד בהרכב שכלל שני פסנתרנים, שתי צ'לניות, חצוצרן, טרומבוניסט וזמרת (פרס מיוחד למי שימצא יצירה שנכתבה להרכב כזה) אבל זה לא הפריע לאף אחד, ופרט לכמה הערות על זמרת ג'אז שקולה בקע מהמערכת לא נרשם עיסוק מוגבר במוסיקה במהלך הערב. מה שכן נרשם הוא בלבול לשוני משעשע, כי החצוצרן, סיימון שמו, הגיע רק לפי חצי שנה מאוסטרליה והגרמנית שלו בסיסית ביותר; כתוצאה התנהל הערב בשילוב של גרמנית ואנגלית, לפעמים בשתיהן במקביל (בעיקר אחרי הבירה השנייה שלי). מבחינה קולינרית, המנה העיקרית היתה מאכל זארלנדי אופייני בעל השם המרתק 'גהייראדה' (נישואין), המורכב מתפוחי אדמה, כופתאות גבינה, שפק, בצל מטוגן והרבה הרבה חמאה. לטענת סבסטיאן, זהו מאכל מקומי מסורתי שלא מגישים באף מסעדה כי הוא נחשב פשוט מדי, לכל משפחה יש מתכון משלה ומתנהלים ויכוחים תמידיים על שאלות כמו 'עם תפוחי אדמה או בלתי תפוחי אדמה' וכיו"ב. בכל מקרה, הרעיון הבסיסי הוא שתפוחי האדמה מתחתנים עם כופתאות הגבינה, והרוטב מעל מברך על האיחוד. כמנה ראשונה הכינו שניים מהגברים במטבח קציצות בשר במגוון צורות, ואלה הוגשו עם חרדל אקסטרה-חריף בשם "נקמת השטן" שסבסטיאן בדיוק קיבל במתנה (ודווקא לא היה נורא חריף, אבל איפשר לי לספר את סיפורו של ידיד שנגס בטעות בגוש וואסאבי בחושבו שזה אבוקדו). יחד עם האוכל (וכן לפניו, אחריו ומכל צדדיו) היתה בירה, דווקא די איכותית (סיימתי שני בקבוקים, דבר די נדיר אצלי) ולקינוח - וויסקי סקוטי איכותי שסבסטיאן קיבל כמתנה לסיום התואר. בעקבות מדריך סקוטלנד שסיימתי את תרגומו לא מזמן, נדהמתי לגלות שאני לא רק מזהה את המקום בו יוצר הוויסקי, אלא גם יודע להגות אותו בסקוטית. בין לבין, סיימון התגלה כחובב נלהב של מונטי פיית'ון והעברנו דאחקות ממערכונים נבחרים, כולל אלתורים שהיו מצחיקים באותו זמן (ראו מצד שמאל); סבסטיאן השמיע שיר מצחיק להפליא בשם Nelly the Elephant (ששמו שובש מיד ל'אלי ד'ה נלפאנט'); כולם האזינו בחדווה למתכון שלנו ללבבות עוף בריבת בצל (פרט לדניאל הפסנתרן, שרעיון הלבבות עושה לו בחילה); וסוזנה הצ'לנית החביבה הסבירה לנו את ההבדל בין künstlich (מלאכותי, פלסטיקי) לבין künstlerisch (אמנותי), מה שהוביל לדיון הזוי על בשר טחון מפלסטיק ועל מוראות השפה הגרמנית. מה שכן, יותר מדי אלכוהול באמצע השבוע זה לא בריא לסדר היום; למחרת קמנו בתשע אבל לא ממש התעוררנו עד אחרי עשר. היום היה קצר ממילא, כי בערב קבענו עם ידידינו א' וי' (הישראלים-רוסים) לנסוע לתערוכה בלוכסמבורג, שם מציג אמן רוסי מקומי שמשמש כמעין מורה/מדריך ל-י', שבעצמה מציירת ציורים מרתקים (פשששש, איזה משפט ארוך, בגרמנית הוא היה בטח יותר ארוך). א' שכר רכב קטן ל-24 שעות, הוציא מפות מהאינטרנט והתייצב קצת לפני חמש מול ביתינו; התפקיד שלי היה להבין את ההוראות הגוגליות ולהתאים אותן למבוך השלטים באוטוסטרדות של לוכסמבורג, כי התערוכה לא היתה בעיר לוכסמבורג, אלא בטירה נאה בכפר ההררי בורגלינסטר (הלינק הוא לוויקיפדיה בלוכסמבורגית, שפה שנשמעת כמו משהו בין גרמנית להולנדית ונאלצנו להתמודד אתה במהלך הערב). הטירה עצמה מרשימה, אבל הגענו אליה עם השקיעה ולא הספקנו להתרשם יותר; התערוכה... הממם. הצייר הרוסי 'שלנו', נקרא לו בוריס לצורך העניין, הציג בתערוכה יחד עם עוד שני אמנים מקומיים (כלומר, צרפתים או גרמנים או לוכסמבורגיים, לא נורא הבנו), שהציורים שלהם היו משעממים עד מעצבנים. אחד צייר כל מיני דוגמאות שנראו כמו אריחי אמבטיה מסוגננים ומוגדלים לגודל של ציור שלם; השני צייר מאוד אבסטרקטי, ואולי בשתי תמונות הצלחתי להבין משהו בבלגן. הציורים של בוריס, לעומת זאת, היו הרבה יותר מעניינים, ומכמה מהם ממש התרשמתי; לדעתי האישית ניכרת השפעה מובהקת של מרק שאגאל בציוריו, בעיקר בציור אחד בשם 'כל הקדושים', והצלחתי ליהנות מהם. מצד שני, קשה לומר שנהניתי מהחברה. התערוכה מיצתה בערך את כל הדברים הרעים שאומרים על אמנות מודרנית והבורגני המצוי. הקהל היה מבוגר, מעונב ברובו ו'מכובד', עם נטייה להצביע על התמונות הפשוטות ביותר ולנהל עליהם דיונים פסאודו-איטלקטואליים (ובסוף להתכנס ליד שולחנות הנשנושים עם כוס זקט). מחירי התמונות (שפורטו בקטלוג התערוכה) היו בשמיים - מ-350 יורו לתמונה קטנטונת עד יותר מ-2500 לתמונות הגדולות - אבל נראה שלקונים לא איכפת מאיכות היצירה אלא משם האמן (האבסטרקטואיד, אלפונס משהו, כנראה ידוע יותר ולכן גם מוכר יותר, וחמש תמונות שלו זכו עוד לפני שיצאנו לנקודה האדומה המסמנת מכירה). אבל מה שהגדיש את הסאה היה פרשת הבד הריק. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בפואייה של התערוכה היה בד ריק, שעמד גאה על כן ציור ליד אחד החלונות. מאחורי הבד, כך ראיתי, היו פזורים מכחולים ושפופרות צבע, כאילו מישהו תיכף עומד להתחיל עליו ציור. בהתחלה חשבתי שזה חלק מהתערוכה, אבל היצירה לא התאימה לסגנון של אף אחד מהציירים, ולא היה לידה מספר כלשהו. אחר כך חשבתי שהבד שם כדי לאפשר לקהל - מבקרי התערוכה - להגיב ביצירה על היצירות שצפו וכך להשתתף במעשה האמנות. זה היה רעיון נהדר, אבל הוא נראה לי הרבה יותר מדי חתרני יחסית לאופי המעונב של התערוכה כולה. התעלומה נפתרה קצת מאוחר יותר, אחרי נאום ארוך ומשמים בשלוש שפות מטעם מארגנת התערוכה; היא הזמינה את שלושת האמנים המשתתפים לצייר משהו על הדף הלבן. כך, הסבירה, תיווצר יצירה משותפת ברוח התערוכה, וזו תוצג כשתושלם ותימכר לצד שאר היצירות. בקיצור, לא הקהל יוצר אלא 'האמנים'. גברת מנהלת הזמינה כל אמן בתורו להטביע את חותמו על הבד. היה בזה משהו מגוחך, כשאמן א' ניגש אל הכן, עושה כמה קשקושים על המכחול וזוכה לתשואות רמות (ואחריו אמן ב' ואמן ג'). בנקודה הזו שחררה המארגנת את הקהל, אבל רבים נותרו עדיין להתבונן ב'יצירה' (אחד הדברים המכוערים ביותר שראיתי מימי) ואני די בטוח ששמעתי גם שתי נשים עסוקות בניתוח תנועות המכחול בתפלצת הזו. להזמין את הקהל להצטרף, כך נראה, לא עלה על דעתם של המארגנים; הרי הקהל הרחב 'יהרוס' את מה שעשו 'האמנים'. התקשיתי מאוד לשאת את הסנוביזם הזה, וממש קרצו לי הצבעים והמכחולים שנותרו בצד; אבל לא רציתי להביך את ידידינו או לגרום תקרית בינלאומית. המאבק הפנימי נפתר בפשרה: טבעתי בגניבה את אצבעי בצבע הכחול, ובמסווה של התבוננות לעומק בציור סמוך (פס כחול על רקע בז', מצוין למטבחים) הטבעתי זרת כחולה על ה'יצירה'. איש לא שם לב. אם ימכרו את הציור הזה באלף יורו, הם חייבים לי חמישה סנט. בדרך חזרה עוד הצלחנו לטעות ולתעות, ולנסוע לזארברוקן דרך טריר (דרך קצת יותר ארוכה) אבל לפחות העברנו את הזמן במשחקי נסיעה מתוחכמים, כאלה שאסנת למדה מסבסטיאן בנסיעה בת שמונה שעות לגרליץ באמצע החורף. ההשפעה המצטברת היתה שהבוקר קמנו שוב טרוטי עיניים; מזל שיש סופשבוע מעבר לפינה. שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/3/2008 09:34 , ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אמנות
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/4/2008 18:19
עריסת חתול
לצפייה האינטנסיבית במערבון-החלל עם הזונה 'זבוב האש' (או במלים אחרות, בסדרה הנהדרת 'Firefly' של ג'וס ווידון) היתה תופעת לוואי בלתי צפויה - שיר הנושא של הסדרה גרם לשיר אחר לגמרי להתחיל להזדמזם לנו בראש ולא לצאת. אוקיי, דבר דבר. ראשית כל, הנה הנושא של פיירפליי, עם כותרות הפתיחה של הסדרה בביצוע היוצר עצמו:
אלא שהפולק-רוק-עם-מלים-מסובכות הזה הקפיץ לנו דווקא עוד פולק-רוק-עם-מלים-מסובכות, שיש לו דמיון מסוים בצליל. לשיר קוראים Cat's in a cradle ואף כי היכרני אותו בביצוע הרוקי של Ugly Kid Joe, מסתבר שהמקור הוא בכלל של זמר פולק בשם הארי צ'אפין, שביצע אותו בשנות ה-70 (ומת ב-1981), והוא הרבה יותר מקסים.
היתרון בגרסה הזו הוא שאפשר להבין את המלים, ומסתבר שכמו בכל פולק-רוק-עם-מלים-מסובכות (פרעמ"מ) גם כאן המלים עצובות עד אימה - שירו של אב שאף פעם לא מוצא זמן לבלות עם הילד שלו, עד שכבר מאוחר יותר, ואז לבן אין זמן לבלות איתו. מוסר השכל - אם יש לכם ילדים, בלו איתם כמה שיותר. נראה שהמלים של 'בלדת סרניטי' כבר יותר אופטימיות.
אבל אם כבר אנחנו במלים, אלה המוכרות ביותר מהשיר הם דווקא לא הבלדה העצובה, אלא רשימת המכולת של ביטויים לא קשורים בפזמון, ובראשם אותו חתול בעריסה, הרומז כמובן למשחק הילדים Cat's cradle, או 'סבתא סורגת'. המשחק, כך מתברר מוכר במגוון יוצא דופן של תרבויות, ולכן מעריכים שהוא אחד המשחקים העתיקים ביותר הידועים לאדם. הוא לא מתאים במיוחד לשיר - אני לא חושב שמדובר בדרך שבה הרבה אבות יבלו את הזמן עם בניהם; אבל נראה שהעריסה והחתול הם פשוט קאץ'-פרייז שימושי לדחוף לשיר כדי שזה ישמע מעניין אבל מוכר. אותם חבר'ה משחקים, למשל, תפקיד גם בשיר הבא של Cutting Crew, שהיה נכנס יופי לספיישל האייטיז שלי:
מה עושה החתול בעריסה בבלדת אהבה רוקיסטית? מי יודע. אבל הנה אתגר: האם אתם מכירים עוד שירים שבהם הופיע הביטוי הזה (או משחקי ילדים אחרים?) או לפחות מכירים איזה שיר טוב שיגרש לנו מהראש את החתול, העריסה, והשמיים שאיש לא ייקח ממני?
לילה טוב.
(ולידיעת החמסינאים: גם היום ירד אצלנו שלג, שאפילו נערם לפרקים בחצר האחורית. אסנת יצאה לקניות באמצע אחת מסערות השלג ודיווחה ששלג זה דבר קפוא, בעיקר כשהוא נושב לך לפנים. תשקיף לשבוע הבא: התחממות אדירה! 15 מעלות!] שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/3/2008 23:53 , ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אופטימי, האייטיז, עונות השנה
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/4/2008 09:16
לראות קולנוע בגרמניה (2)
אנחנו כעיקרון חובבי קולנוע, וכשגרנו בתל אביב, עם ארבע בתי קולנוע במרחק הליכה, היינו רואים סרטים בתדירות די גבוהה. אלא שכל הסיפור השתנה כשעברנו לכאן: בגרמניה מדובבים כמעט את כל הסרטים לגרמנית, ובזארברוקן - בהיותה עיר קטנה יחסית - אין אפילו קולנוע אחד שמקרין סרטים בשפת המקור. וכך, בבת אחת, הצטמצם המבחר הקולנועי שלנו לסרט אחד בשבוע שמקרין ב'סינה-סטאר' בשפת המקור ("מסגרת מיוחדת!" מצהירות המודעות) בשעות די לא נוחות; ולסרט אחד בחודש שמקרינים ב'פילמהאוס', קולנוע קטן וסינמטקי באופיו, במסגרת שיתוף פעולה עם עמותת הידידות גרמניה-ארה"ב. את שתי האפשרויות דגמנו פעם-פעמיים-שלוש, אך המבחר הדל הוציא את הרוח ממפרשינו, וכך עברנו לקולנוע הקרוב ביותר, על הספה בבית. עם הזמן ועם השיפור ברמת הגרמנית בפינו, היתה לי תחושה שנשרוד סרט בגרמנית; אבל כחובב קולנוע הרעיון של סרט מדובב נשמע לי כמו חילול הקודש, כך שהגענו למבוי סתום. עד שלפני כשבועיים סיפרו לנו ידידינו הישראלי-רוסים א' וי' שהם הלכו לסרט גרמני חדש, יחד עם החברים מקורס הגרמנית של י', ונהנו מאוד. ואם הם, שגרים כאן פחות משנה, נהנו מסרט בגרמנית, אנחנו על אחת כמה וכמה, לא? שאלנו איך קוראים לסרט, והתשובה היתה Die Welle. זה עשה לי גירוד די רציני בראש, שהרי Welle בגרמנית פירושו גל, ואם כך Die Welle הוא The Wave, או בעברית-של-שיעורי-חברה 'הנחשול', סרט טלוויזיה אמריקני שנוטה לככב בפעילויות בתנועה, על מורה המלמד את תלמידיו מהו פאשיזם באמצעות הדגמה חיה. אחרי כמה ימים התברר שהגירוד לא היה סתם: מהערת אגב ב'סינסמקופ' של יאיר רווה גיליתי שבימים אלה יוצא לאקרנים סרט גרמני חדש המבוסס על 'הנחשול' וזוכה לביקורות נלהבות ולמספר רב של צופים. בקיצור, זה זה. מכאן השארתי לאסנת את הארגונים, והיא כהרגלה לקחה פיקוד והזמינה את ליליאנה ואנדריאס לבוא אתנו לסרט בשבת בערב. לארבעתנו הצטרפו עוד זוג חברים של לילי ואנדי, שאת שניהם כבר פגשנו איכשהו כשיצאנו לרקוד סלסה - סוזנה הבלונדה הממושקפת, ואנדריאס שלצורך ההימנעות מבלבול ייקרא מעתה 'אנדריאס הקטן'. לרוע המזל, אנרגיות הארגון של אסנת נגמרו בשלב שבו היא היתה אמורה להתקשר למשרד התיאום בשמיים, וכך מצאנו את עצמנו הולכים לסרט במעלה וחצי מעל האפס ובגשם טורדני עד מעצבן, שגרם לכל אחד מהזוגות להתכנס בעצמו ובמעיליו (פרט לאנדריאס הקטן; להם היתה מטריה). בדרך הבנתי שלפנינו שני Firsts: פעם ראשונה שאנחנו רואים בקולנוע סרט בגרמנית ללא תרגום; ופעם ראשונה שאנו הולכים לקולנוע הספציפי, המכונה Cinema Zwo, וקורא לעצמו 'קולנוע ארט-האוס'. אבל לא היה מה לדאוג: הקולנוע היה כמעט מושלם. הכרטיס אמנם לא זול (6 יורו באמצע השבוע ו-6.50 בסופ"ש) אבל יש הנחה לסטודנטים. במזנון מוכרים לא רק פופקורן וקולה אלא גם מגוון של משקאות אלכוהוליים, שאפשר לקחת לתוך הקולנוע ולהניח במקום מוסדר לשם כך (חלקנו בינינו בירה). והאולם .... אח, מסך כזה גדול לא ראיתי מאז האולם הגדול ב'רב-חן', ושם היו הרבה יותר כסאות. בין האולם לשורה הראשונה היתה אפילו במה רחבה (מה שהעלה לי מחשבה אחת ויחידה - איזה מקום מושלם ל'מופע הקולנוע של רוקי') והכיסאות היו מרווחים ונוחים. וכששאלתי את אנדריאס הקטן בחשש אם תהיה 'פאוזה', הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. בגרמניה אין הפסקות בסרטים, פרט לכאלה שממש ארוכים, הוא הסביר. הפתעה אחרת חיכתה לנו כשנגסנו בפופקורן: הוא היה... אמ... מתוק. ליליאנה הסבירה שככה זה תמיד ושהפופקורן כאן עוד נחשב מתון - במקומות אחרים מקבלים סוכריות פופקורן של ממש. האמת שאחרי שהתרגלנו זה היה דווקא די טעים. הפרסומות, לעומת זאת, הפתיעו לטובה, או יותר נכון הפתיעו באי-קיומן - רק פרסומת אחת לחברת אופל ולפניה שני טריילרים לסרטים אמריקאים מדובבים לגרמנית: 'קדימה, תריץ אחורה' נקרא כאן abgedreht, מילה שמשמעותה 'מכובה' או 'כזה ששינו את כיוונו' (וכנראה משחק מלים על המילה Drehbuch - תסריט) ו'לארס והבחורה האמיתית' שנראה בהחלט חביב. מה שכן, איכות ההקרנה והסאונד היתה בהחלט מספקת גם בטריילרים, ואף אחד לא הגביר את הקול בפרסומות. בקיצור, נראה שמצאנו את הקולנוע שלנו. והסרט? לא רע בכלל. התסריט לא סטה כמעט מהמקור האמריקני, אבל הליהוק היה מצוין והצילום בהחלט הוסיף ממד של אימה לסיפור. היו בהחלט דיאלוגים שלמים בגרמנית שפספסנו - אנשים מדברים מהר בסרטים ולא חוזרים על עצמם כמבקשים Wie, bitte? - אבל את הקו הכללי הבנו , וגם לא מעט מהשיחות, מהדרמות הקטנות ואפילו הבדיחות. נראה שעם מספיק ריכוז והכנה אנחנו יכולים לעבור בשלום גם סרט בגרמנית, מה שאומר שאולי כדאי לעשות זאת שוב. מתישהו.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/3/2008 20:48 , ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, הגרמנים האלו...
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של evnanjmjyil ב-17/2/2013 10:33
הדף הבא דפים: 1 2 3 4
החודש הקודם (2/2008) החודש הבא (4/2008)
|