אנד מיסטר קשטן טו
איך אתם מסתדרים עם השכנים?
לא, זו לא מטאפורה פוליטית, אלא שאלה פשוטה. אני, למשל, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה ('סיינפלד', 'פלורנטין', 'שמש') מעולם לא יצרתי קשר של ממש עם השכנים שגרים בבית ליד או אפילו באותו הבניין. למעשה, ברוב הדירות שבהן גרתי לא ידעתי אפילו איך קוראים לרוב השכנים; איכשהו זה אף פעם לא נראה מעניין מספיק (מצד שני, אף אחד לא בא לברך אותי ב'ברוך הבא לבניין' עם עוגיות ופרחים כמו בטלוויזיה). בדירה האחרונה שלנו בארץ נודבתי מיידית לוועד הבית, ולכן היכרתי את יותר מתמיד את השכנים - לפחות ברמת השמות, הפנים והרגלי התשלום - אבל עדיין לא יצרתי אתם כל קשר ראוי לציון (אחד שאל ממני פעם-פעמיים דיסקים והשאיל כמה חזרה. יוזמה שלו).
כל הסיפור הסתבך כשאני ואסנת הפכנו לעסקת חבילה, וכשהיא הלכה והתקדמה בתחום המוזיקה. כזמרת, היא היתה חייבת החל משלב מסוים להתאמן ולהתחמם בבית, ליד הפסנתר, מה שאוטומטית גורר איזושהי הפרעה לשכנים. וכך, מיחסים קורקטיים הפכו הדברים לפעמים למתוחים יותר, בעיקר עם השכנים הקרובים מבחינה פיזית. ובעוד שבארץ כל שנדרש בעצם הוא לשמור על שעות המנוחה המוגדרות כדי שאף אחד לא יקרא למשטרה, פה זה (מסתבר) מורכב יותר.
אתמול היינו בשיחה עם בעלי הבית, שבה התברר לנו שלשכנים מלמעלה ומלמטה 'מפריע מאוד' לא רק האימונים של אסנת אלא גם הרעש הכללי שלנו. הכל, כנראה, יחסי: במרכז תל אביב היינו בין האנשים השקטים ביותר בבניין (פרט לאימוני הזמרה) ולא מאלה שמתלוננים על כך שהטלוויזיה אצלם פתוחה בקולי-קולות; אבל בשכונה שלווה ואמידה בגרמניה, רמת השקט הנדרשת (כך מתברר) גבוהה בהרבה. הבדלי המנטליות ניכרים גם בתגובת השכנים: בארץ, למשלף היתה לנו שכנה שבאופן כללי חשבה שאנחנו שקטים ובסדר גמור, אבל כשפעם אחת הפרענו לה באחת בלילה הזמינה משטרה להזהיר; לעומת זאת כאן, מסתבר שאנשים החזיקו בבטן זמן רב תחושות קשות של אי-נוחות, ולא באו אפילו להגיד לנו שזה מפריע להם. ומאחר שאנחנו גם לא כל-כך מכירים את השכנים, נראה שהתחושות האלה רק גדלו והתחדדו.
לפרשייה הזו נראה שיש סוף טוב, או לפחות סביר - הגענו להסדר של שעות אימון ושעות שקטות, ולסיפור יצטרף כנראה גם שטיח כדי לשפר את הבידוד האקוסטי בחדר עם הפסנתר - אבל היא שוב הציגה בפני את העובדה שבדרך כלל אין לי באמת עניין להכיר את השכנים; הפעם האחרונה ששכנה שלי הפכה לידידה אמיתית היתה בכיתה א'. מה אפשר לעשות שהשכנים ברשת, או לפחות בעיר, מעניינים ומספקים יותר? כנראה כלום, אבל נראה שבכל זאת כדאי לתקשר אתם בצורה בסיסית - פשוט כדי לא להיות הקוץ שמפריע.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2008 09:08, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
48 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/5/2008 07:57

---

פסח הגיע אביב בא
כן, בסדר הזה, ולא בישראל או בשיר המפורסם. בבוקר ליל הסדר עוד היה קריר ומטפטף, אבל ככל שחול המועד התקדם התברר שהפעם זה רציני, שיחד עם הירוק-הירוק הזה באים גם נצנוצי שמש, היכולת לצאת מהבית בלי שכבות על גבי שכבות, ואפילו מצבים כמו להסתובב בחוץ עם חולצה בלבד (ארוכה אמנם) בלי לקפוא. האביב הגיע לאירופה, כפי שמעידים אלפי העצים הירוקים-בהירים בכל פינה והעובדה שבגלידריה החביבה עלינו פתחו את החצר האחורית, ולרגל העניין חוזר הבלוג מהכפור, משיל מעליו את תמונת השלג החורפית ומחליף אותה בתמונה כללית של העיר, כולל פרצי ירוק מפתיעים, שצולמה מההר המיוער מעל ביתנו הקטון.
באותה זמן בשנה שעברה כבר החלה ליפול עלי דגטלת האביב - מחלה קשה המציפה את ההארד דיסק ואת הבלוג בתמונות בכמויות מסחריות. חזרתה צפויה גם אם לא מובטחת, אבל אם יתממש מזג האוויר שהובטח ליום א' - 19 מעלות ומעונן חלקית - כבר מתוכנן טיול אופניים, כדי לראות כמה יצאנו מהכושר במהלך תנומת החורף. הדבר היחיד שמעיב על כל העניין הוא איזה גודש כללי באזור האף-אוזן-גרון (שכנראה נותר מהחורף או הובא מהארץ בידי האורחים הצעירים, שבינתיים כבר נסעו והותירו בור געגועים) והצורך לצלול לא אל תוך היער אלא למדריכים המיתרגמים במחשב (כיום בנגקוק), במטרה להשלים פרנסה אחרי החצי-חופשה (וזה לא קל, כפי שמעידה גם לי חביבתי.

ולקראת סוף-השבוע אצלכם, רשימת קריאה 'ספרותית' במיוחד:
* שני מאמרים של אמיר אור, החושפים את מקורותיו הקדומים של חג הפסח. לא מה שחשבתם.

* שיר מרשים של שחר מריו מרדכי שמפנה זרקור מרתק לנקודות מעניינות בשפה העברית.

* מאמר 'כבד' יותר (אבל יפה לא פחות) של פאר פרידמן על ספרות, חמלה ובכלל.

* ולסיום, בנימה קלילה יותר (אם אפשר לקרוא למשהו שנוגע בבקט 'קליל יותר') - מפגש בין צ'רלי רוז, מראיין אמריקני, למחזה 'מחכים לגודו' - 'מאש אפ' שיצר אנדרו פיליפון ג'וניור והגיע לידיעתי דרך הבלוג של תומר ליכטש (שעוסק הרבה בענייני 'מאש-אפים' ואינטרנט). בעיני הקטע נעשה מייגע אחרי נקודה מסוימת, אבל עד אז הוא משעשע למדי.

פסח נעים, והיזהרו מהתלקחות ספונטנית!

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/4/2008 09:23, ושייך לקטגוריות עונות השנה, רשימת קריאה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיטל ב-28/4/2008 21:56

---

פסח שמח וקשה
מה אני אגיד לכם, אין שום דבר קל בחוויה של ארוח סדר.
אמנם הנוכחים מנו רק שבעה מבוגרים, שני ילדים ותינוק, מה שבעדות מסוימות עלול להיחשב 'מצומצם', אבל הארגונים, הסידורים, השלמת הסדר עצמו (כולל כיסוי אחוז ניכר מאוד מההגדה) והניקיון שלאחריו סחטו אותי במידה כזו שעדיין לא ממש התאוששתי.
נראה שכרגיל, 'לסדר חוקים משלו', שזה אומר שאיכשהו מרגישים מחויבים להכין כמויות עצומות ובלתי סבירות של אוכל - כאילו כל דכפין באמת ייתי וייכול, וכל דצריך ימצא את עצמו פתאום דווקא בק"ק זארברוקן, כשכל שאיפתו היא מנה מהעוף או מהאורז.
כל מי שתכנן פעם ארוחה גדולה יודע שאלה נוטות להפעיל לחץ על המטבח ועל המארחים באופן שגדל אקספוננציאלית עם מספר האנשים. הלחץ הזה גורם לכך שגם בתים מצוידים מגלים קושי להסתדר בנקודות מסוימות: לפעמים, כך מתגלה, פשוט אין מקום במטבח להניח את כל הדברים שאמורים להיות מונחים עליו. צווארי הבקבוק מתגלים כבר בשלב ההכנה - המקום על הכיריים, הבעלות על התנור - ונגררים לסדר עצמו, שם מתברר שהרעיון הפשוט-עד-אימה לבצע שימוש חוזר לצלחות המנה הראשונה כדי להגיש עליהן את הקינוח דורש מהמארחים משאבי זמן שאיש לא תכנן אותם. תוסיפו לזה שני ילדים שסידורי השינה שלהם בימים האחרונים הופרעו במידה שלא תחזור על עצמה עד שיתחילו לבלות בדיסקוטקים (או להישאר עד הבוקר במסיבות ל"ג בעומר); תינוק שמרוצה כל-כך מכל ההילולה עד ששינה זה הדבר האחרון שעולה במוחו הקטן; וחתול מבוהל שכל חייו לא ראה כל-כך הרבה אנשים במקום אחד, בטח לא בדירה הקטנה שהוא מרשה לנו לחלוק בה בימים כתיקונם.
ועוד לא דיברנו על ה'אחרי': אחרי שבע מנות ראשונות/סלטים, מרק עם קניידלעך, שתי עיקריות בשריות (+תוספת) ושלושה קינוחים היפר-קלוריים באדיבות א' האופה, אחרי הצורך לחלץ את מיקומו של האפיקומן מהילד החצי-מנומנם שגנב אותו, אחרי שוויתרנו על לשפוך חמתנו על הגויים מחשש שהשכן מלמטה ישוב לשפוך חמתו על דלתנו ואחרי שהאורחים ניסוי באלגנטיות להימנע מקבלת מנות הביתה ונעלמו במדרגות - אחרי כל הבלגן הזה, שמשום מה מתעקשים לקרוא לו 'סדר', הגיע הזמן לסדר האמיתי. וכאן שום נחשף במערומיו הבית הגרמני הזוגי: המדיח, שבימים כתיקונם הולך לישון חצי-רעב, מילא את כרסו פעמיים וחצי בחלק ניכר מהכלים, ואיכשהו השתלט על המצב; אבל המקרר הגרמני, קופסא קטנה ומכובדת שבכמה בתים בארץ לא היו מקבלים אפילו בתור מגירת ירקות, הרים ידיים כבר בשלב האריזה הראשון והפנה אותנו אחר כבוד למזווה (חדר קטן, צמוד למטבח, שבו משאירים חלון פתוח ואז הטמפרטורה נשארת דומה לזו השוררת בחוץ כ-5-10 מעלות במהלך הלילה).
לאחר שעה של תכנון קואליציוני קפדני שלחנו לגלות בפריזר את העוף, הפטריות הממולאות, הדג והפחזניות-מקמח-מצה-עם-קרם-שוקולד-נהדר-בפנים-וציפוי-שוקולד-מלמעלה (או במילותיה של אסנת 'אסון'); את הוולדורף והאורז הנחנו במזווה וליווינו בתפילות; שלושה סלטים שלחנו אחר כבוד עם האורחים אל המקרר בצימר; את המרק, שהיה חם מכדי לשלוח לשום מקום, השארנו על הכיריים בהנחה שישרוד את הלילה; ואת שאר המנות דחסנו יחד בשלושת מדפי המקרר, שם הן בילו את הלילה בסיפור בדיחות שואה. המהלך דרש כושר המצאה לא קטן, שכן מספר המנות שנותרו היה גדול משמעותית ממספר אמצעי האחסון שברשותנו. במסגרת המבצע גילינו שהנילון הנצמד הוא סוג של תמונת ראי לבני ישראל במצרים, או לפחות לחששות של המצרים כלפיהם: בני ישראל היו אמנם שקטים כציפור ועשו קולות של שטיח כנעני בארץ גושן, אבל המצרים חשדו שבמקרה של מלחמה יחליפו אלה את עורם ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"); הנילון הנצמד, לעומת זאת, הוא ביומיום מבכירי אויבינו, אבל דווקא במלחמה גורלית זו נתגלה כשותף פעיל במערכה - לצדנו.
בכל אופן, איפשהו באזור שתיים בלילה הסתיים גם הסדר שאחרי הסדר, אבל התאוששות מלאה נרשמה בערך רק עכשיו, עם כוס קפה, ואחרי עוד יום עם כל המשפחה המבקרת בגן הצרפתי-גרמני (פארק נפלא באזור שבו נלחמו זו בזו שנים צרפת וגרמניה). ושבאמת לא יישמע שאני מתלונן: אלו היו ימים מספקים, מרגשים, מלאי חוויות - אבל גם מתישים ללא גבולות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2008 21:20, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונצ'ו ב-29/4/2008 10:59

---

מעבדות לחירות
טוב, לא בדיוק, ולמעשה מבחינה בלוגית אולי להיפך - מכתיבה רבה לשתיקה רבתי. וכל זאת מכיוון שלכבוד הפסח שוב יש אצלנו ביקור של קרובינו מישראל, הפעם אחותה של אסנת ומשפחתה (מה שאומר שני ילדים קטנים ותינוק, פלוס עוד אח). השעה הפסיכית שבה אני כותב את הפוסט הזה נובעת מהעובדה שנסענו לקבל את פניהם בדירת הנופש שבה יבלו את השבוע הקרוב, והכל התאחר עד אימה בגלל המוני גימ"ל ישראל שבחרו גם הם לצאת לחו"ל באותו יום. וזו גם הסיבה שסביר שלא יהיה לי הרבה זמן לכתוב פוסטים כלשהם בימים הקרובים.
אבל בכל זאת יש כאן איזו יציאה מעבודה - השגרה הקבועה של עבודת התרגום ללונלי פלנט - לסוג של חירות - שבוע שבו תכננתי מראש כמעט ולא לעבוד כדי לבלות, לארגן, לסדר, להכין ולארח עם המשפחה (ובייחוד עם האחיינים המתוקים בני השש-וקצת). ובשינוי הזה יש גם סוג של יציאה לחירות, של שחרור, של חריגה מהשגרה.

פסח שמח ונפלא לכולם!

{שגיאות ההגהה בגרסה המקורית נובעות מעייפות, ותוקנו בבוקר}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/4/2008 04:06, ושייך לקטגוריות אסנת
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/4/2008 21:21

---