איתות בערפל
דורה מספרת בכתבה ב-ynet על xkcd - קומיקס פשטני להפליא שהפך להצלחה עולמית ויש לו מעריצים נלהבים. רוב הקטעים בו לא מצחיקים במיוחד (והרבה מהם דורשים הרבה יותר מדי ידע במתמטיקה ובמחשבים) אבל יש גם כמה נוגעים ללב ממש, שלא צריך אפילו שלוש יחידות במתמטיקה בשביל להבין, להזדהות ולאהוב. והכל בלי ציורים מורכבים ובלי יותר מדי 'תחכום'. משהו בסגנון אמריקן ספלנדור לגיקים.
מהראיון בכתבה, היוצר מזכיר מאוד כמה חברים שהיו לי לפני שנים, כשהיינו לומדים בעל פה שירים של מונטי פייטון וטום לרר וממציאים בדיחות מילוליות מורכבות שכמעט אף אחד לא הבין בשמיעה ראשונה. סוג של ציניות קלילה ריחף מעל המפגשים האלה, משהו שהסווה את תחושת הזרות הנואשת שכל אחד זיהה אצל האחרים.
ולמרות שהלכתי משם רחוק, במקום הזה יש לי עדיין תחושת בית מסוימת, תחושה של ביטחון.

עולם הבלוגים גם הוא שפה, אבל שפה אחרת. היה לי קשה מאוד לכתוב את הקטע הזה, הוא דרש תרגום בין מקומות זרים זה לזה במוח שלי. כמו סוגים של כתיבה שרבים ביניהם ולא ניתן להכליא ביניהם. קצת כמו כפיות ומזלגות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/5/2008 01:14, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, מטאבלוגיקה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/6/2008 14:06

---

רשימת קריאה (מקושרת)
איכשהו הצטברו כמה דברים שכדאי לקרוא, עם קו מקשר דק. כך דורה כותבת על היוזמה העסקית החדשה שגילו ב'דה מרקר' (צריך לקרוא עד הסוף כדי להאמין); אליענה כותבת תגובה שנונה למאמר מטופש עד מאוד של יאיר דקל, שהחליט משום מה שנשים שמנות מזיעות יותר ושזו הזדמנות מצוינת להשתלח בהן. זוועה.
בהזדמנות זו יש לציין שאותו מאמר לוקה גם בהטעיה מטופשת במיוחד, מהסוג שכבר התרעתי עליה כאן - זה שישראל במקום ה-50 מתוך 200 מדינות העולם בנתוני ההשמנה זה מיקום מצוין, כי מדינות המערב, שבהן רמת החיים גבוהה והתחיל מגמת השמנה, הן בסה"כ 30-40 מדינות, ואילו במדינות המתפחות ובמדינות העולם השלישי אין ממש בעיה כזו (להיפך).
בגרמניה, אגב, מצאו פתרון לא רע לבעיית השמנת היתר: כולם, אבל כולם, מתעסקים בפעילות גופנית, פלוס מינוס כל הזמן. השבילים מלאים הולכי רגל, סקטים, ג'וגרים וכמובן - רוכבי אופניים. בישראל, לעומת זאת, ממשיכים להקשות על רוכבי האופניים, ועכשיו מנסים לחייב אותם לא רק לחבוש קסדה אלא גם ללבוש אפוד בכל פעם שהם יוצאים לדיווש קל. אפוד כזה, אגב, עשוי להיות ציוד סביר בקיץ האירופי הקריר, אבל בישראל הוא הופך כל רוכב פוטנציאלי למלכודת זיעה (כדי שלמר דקת תהיה סיבה לקטר עליו).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/5/2008 00:53, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, רשימת קריאה
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/5/2008 09:41

---

זו עם הסרט האדום על הצוואר
אחרי שזכיתי לכבוד אפלטוני (שזה בטח יותר טוב מאהבה אפלטונית), קלטתי שבמקרה דווקא הפוסטים האחרונים עוסקים בכל מיני מיני עניינים ושירים וטריילרים, אבל לאו דווקא משופעים בתובנות על גרמניה ובכלל. ובמקרה, בדיוק כדי להשלים את החסר, הזדמנה לנו אתמול בערב מסיבה גדולה - אולי הגדולה ביותר שהיינו בה מאז המעבר - אצל ידידנו הפסנתרן הגי'נג'י סבסטיאן. אם נדייק, זו בעצם היתה המסיבה הראשונה שלנו פה פרט לשני סילבסטרים (שבהם העיקר היה הזיקוקים) ולכמה מסיבות יום הולדת שהיו בעצם ארוחות ערב מורחבות. וגם בזה אין הרבה חדש, כי גם בשנים האחרונות שלנו בתל אביב לא היינו הולכים הרבה למסיבות; החל מנקודה מסוימת (אני חושב שזה היה בסביבות החתונה, אולי קצת לפני) התרבות של 'חיים ממסיבה למסיבה' התרחקה מאתנו, החבר'ה שהיו מגובשים להפליא התפרקו, ומי שנשארו העדיפו מפגשים קטנים ואינטימיים בהרכב של 2-3 זוגות פלוס איזה גלגל חמישי או שביעי, ולא מסיבות המוניות, פרועות יותר או פחות.
[כל זה מעלה כמובן את השאלה, 'למה?', וזו באמת שאלה מעניינת, אבל אם אתחיל להתחבט בה לא אגיע לסבסטיאן וחבל. אז אולי נשאיר את זה כשאלה פתוחה לתגובות - למה אנשים בגיל מסוים מפסיקים ללכת למסיבות?]

בכל אופן, סבסטיאן הוא עדיין מהסוג שהולך למסיבות, וכמעט כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מתעקש לספר חוויות ולהראות קליפים ממסיבות פרועות שנכח בהם בפרייבורג ובכלל. והוא זה שהחליט - לפני כחודש - שהגיע הזמן לעשות מסיבה כזו אצלו. ההזמנה נשלחה כמובן באימייל (מה היינו עושים בלעדיו? אה, שולחים בדואר. עשינו את זה פעם) ואליה צורף קטע מוזיקלי שאמור היה לייצג את אופייה של המסיבה ואף העניק לה את שמה - Die mit dem roten Halsband (זו עם סרט-הצוואר האדום). מדובר בקטע אהוב על סבסטיאן בגלל המופרכות המושלמת שלו - מעין פרומו פארודי בסגנון ערוץ הקניות על סרטי פורנו משנות ה-70. ראו כאן (לא לילדים!). במסגרת הנושא, נדרשו כל המוזמנים לבוא עם משהו אדום על הצוואר - צעיף, מחרוזת, סרט או מה לא. הזוג הישראלי הנוסף, שקיבלו גם הם את ההזמנה, מכירים פחות את סבסטיאן ולכן ברגע הראשון נחרדו מהאפשרות שמזמינים אותם לאורגיה המונית. הרגענו אותם (שהרי מדובר בכל זאת בגרמנית) אבל בהחלט היינו במתח לראות מה מסתתר מאחורי ההזמנה. בנוסף, תהינו איך תיראה מסיבה גרמנית ומה מייחד אותה לעומת מה שאנחנו מכירים מהארץ.

כדי להתאים את עצמנו לכל אפשרות, הלכנו על חגורות-צוואר קינקיות שקנינו בזול בחנות בפסז', התלבשנו בהתאם (שחור-לבן-אדום) והבאנו קורנפלקס עם שוקולד על כל צרה שלא תבוא. פחות מדקה מכניסתנו לדירה, מיד הזדקר לעין מאפיין גרמני מס' 1, ובידי הימנית הופיע יש מאין בקבוק בירה. בהמשך הערב נצפה במסיבה אותו קסם אופייני שחווינו לראשונה בפאב בפראג - מספיק היה להזכיר את המילה 'בירה' או להחזיק את היד פרושה קדימה, ועוד בקבוק הופיע, פתוח ומוכן לשתייה. כולם שתו, פרט לבחורה אחת שטענה שהיא נוהגת, ואני חשבתי שזה בהחלט מפשט את העניינים: בעוד שבארץ קונים כל מיני טקילה, וודקה וויסקי ושאר מיני אלכוהול, כאן כל מה שצריך הוא לדאוג לכמה ארגזים של בירה. הבחירה היחידה היתה בין הסוגים (שלושה).
עם הבירה ביד חציתי את חדר האוכל והצטרפתי לכולם במרפסת. מאפיין גרמני מס' 2: משום מה, בעל הבית חשב שערב סגרירי בטמפרטורה של 16 מעלות הוא הזמן האידיאלי למסיבת-קיץ במרפסת הפתוחה. לא נותר לנו אלא להישאר עם הז'קטים ו/או להתחמק כמה שיותר פנימה, לחדר המחומם בו היה ערוך המזנון. המזנון, אגב, היה מאפיין גרמני מס' 3, אותו ניתן לתמצת במשפט 'אוכל הוא בסך הכל תוספת לבירה'. בעוד שבארץ תמיד אפשר לדעת כמה המארחים עשירים/בשלנים ע"י בחינת החטיפים (נתחי סושי או ביסלי? בגטים עם סלמון או ערגליות?), אצל סבסטיאן כיכבו נקניקיות קטנות, נתחי גבינת אמנטל על קסמים בצורת דגלים קטנים, מלפפונים חמוצים ומקלות גריסיני - שומני ומלוח, מה שהולך הכי טוב עם אלכוהול. בגזרת המתוקים היה פופקורן (מאפיין גרמני מס' 4, שכבר עמדנו עליו כשיצאנו לקולנוע: הפופקורן תמיד מתוק).
ומה לגבי המסיבה הפרועה שהובטחה? אה... בערך. את גווארדיית ההשתוללות הוביל מקס, מתופף פרוע וידידו הטוב ביותר של סבסטיאן, שהתחבר באורח מושלם להומור הנונסנס שלי ולאנרגיה הבלתי נדלית של האופה (ידידנו הישראלי). וכך התעסקנו ארוכות בסכנות הנשקפות לעולם מצריכה מוגברת של מים; ניהלנו קרב אגרוף תוך שימוש בבקבוקי בירה ככפפות; הקמנו דת חדשה, הסוגדת ל'זו עם הסרט האדום על הצוואר'; ובשיא המסיבה, אחרי שהסתבר שמוסיקה אמריקנית היא המכנה המשותף הטוב ביותר לישראלים ולגרמנים, לימדנו את כל החבר'ה לצעוק 'אבטיח בשקל' בקטעי השיא של killing in the name of (לא לרגישים לווליום!) - מסורת ותיקה מהחורבה שהרוקיסט המקומי גילה בה עניין רב.
אבל למרות כל זאת, היו במסיבה הרבה יותר מדי רגעים מתים, שבהם כולם עמדו עם בירה ביד במרפסת, פטפטו וחיכו שמשהו יקרה. כפי שאסנת אמרה, מזלם שבאנו ועשינו להם שמח. במסיבות שלנו (אלה שהיינו הוגים, מתכננים ומארגנים בקפידה לפני שנים) זה לא היה קורה. לפחות ניצלנו את ההזדמנות ללמד את סבסטיאן להגיד בעברית "שעות אני מחפש פה את הים. לא יכלו לשים שלט קטן: ים?" תודו שזה קריטי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/5/2008 23:06, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-27/5/2008 21:00

---

הכל דבש?
חזרתי היום לעבודה, מגיה את החומר של בנגקוק, וברקע שמתי גלגל"צ, ונפלתי על המצעד השבועי. השיר הראשון היה 'הכל דבש' של ארי גורלי ורעות יהודאי, אותו שמעתי לראשונה לפני כמה חודשים. אז, בשמיעה ראשונה, שמתי לב לשיר משתי סיבות. הראשונה והדבילית היתה שאת ארי גורלי פגשתי לפני שנים (הוא ליווה כמלחין על אירוע הסיום של כיתת השירה של הליקון). השנייה והחשובה יותר היו המלים, שלא שמרו במאה אחוז על הקונבציה הגלגל"צית המקובלת, אלא עסקו בזוג שמגיע למקום הנורא שבו חייהם המשותפים הם למעשה שקר, הכחשה מוחלטת של הרגשות הקשים המפעפעים מתחת לפני השטח: "דבש, הכל דבש/כל יום אני משקר את עצמי מחדש".
היום, במצעד, אחרי הרבה זמן שלא הקשבתי לגלגל"צ (יש איזשהו גבול לכמות תשדירי השירות נגד תאונות דרכים שאדם יכול לשמוע), גיליתי שהשיר בילה שמונה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד, ונחשב ללהיט הגדול ביותר של השנה עד כה. תגובתי המיידית (אחרי 'שיחק אותה, ארי גורלי') היתה הפתעה לא קטנה; הכיצד הפך שיר כל-כך בעייתי מבחינת המלים, שיר שחותר תחת השקר שאנחנו מספרים לעצמנו, לקונצנזוס שכזה?
האזנה נוספת, באמצעות יוטיוב, גילתה את הסוד. 'הכל דבש' הוא אחד מאותן תופעות נפלאות העוסקות יותר מכל בעצמן. בדיוק כמו הזוג הדובר, גם השיר הוא שקר אחד גדול. המלים הבעייתיות מוחבאות מתחת לפורמט הכי שמאלצי שקיים - דואט מרגש בין גבר לאישה; הן מוסתרות במנגינה מלטפת, עדינה, דבשית ממש; והמלים הכי זכירות - שם השיר ומה שמתחרז אתו - משדרות אופטימיות המסתירה את האמירה. כך יכול מר ישראלי לפזם את השיר לעצמו, מבלי משים: "דבש, הכל דבש, לה לה לה לה לה מחדש", ולהתעלם לגמרי מהשקר הגלום בכך. קריאת המלים העלתה שהסיטואציה לגבי משקרים בני הזוג לגמרי לא ברורה ומובהקת, וממילא שני הבתים הראשונים נעלמים מאוד מהר באבק ומשאירים רק מנגינה נעימה והמון דבש. וכך, שמונה שבועות, ומדינת גלגל"צ ממשיכה לשקר את עצמה מחדש.

ואגב, מה זה בכלל הביטוי הזה, 'הכל דבש'? למיטב ידיעתי דבש הוא חומר מתוק אמנם, אבל דביק עד אימה, משתק, מטביע. וזה דווקא נראה מתאים לשקר החונק של הזוגיות המתוארת בשיר (או אם נדייק - לא מתוארת אלא רק נרמזת). הכל דבש פירושו שאין לאן לזוז, שהחיבוק קרוב מדי לחניקה, שכל מה שאיננו דבש טבע כבר מזמן בתוך העיסה. ואפילו היכולת להודות בכך, לדעת ש"כל אני משקרת אותי מחדש", טובעת בים של ליטופים, בים של שקרים (וזה מזכיר גם את עברי לידר, שבאלבומו הראשון ליטף ושיקר, גם אם בצורה פחות דביקה מהדבשאים שלנו).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/5/2008 01:54, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, קוהרנטיות זה פאסה
37 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-30/5/2008 02:51

---