יום המנוחה
יום ראשון בבוקר. אנחנו מתכננים כבר בעשר וחצי לצאת מהבית לטיול אופניים. לשם כך יצאתי עכשיו החוצה, לקנות באגט טרי.
השלווה ברחובות ביום א' בבוקר מדהימה. הרחוב הדי-ראשי ליד ביתנו ריק כמעט ממכוניות, והציפורים נשמעות חזק יותר מתמיד. היא מזכירה לי - מיד - את תל אביב בשבת בבוקר, זו שכל מי שגר בעיר מכיר, ומי שלא, מפסיד. שלוות השבת של תל אביב זכורה לי כאחת החוויות המקסימות של העיר.
יש נקודה קבועה בדיונים על דתיים למיניהם על חוקי שמירת השבת, כשהם מסבירים שחוק השבת הוא חוק סוציאלי, שנועד לאפשר לנו יום אחד בשבוע שבו נחים מהכל, נרגעים, נכנסים לאותה שלווה. הם מפחידים אותנו, שברגע שתתאפשר פתיחת בתי-עסק מסוגים מסוימים בשבתות, השלווה הזו תתנדף ותתאדה לפתע.ולפעמים, כשהייתי מבין כמה מקומות כן פתוחים בת"א בשבת, למרות המעבר על החוק והקנסות, תהיתי האם הם צודקים, והאם יותר חופש פירושו לוותר על השלווה.
והנה אנחנו שוב כאן. זארברוקן היא לא תל אביב: העיר קטנה יותר והרבה פחות קוסמופוליטית. אין כאן חוקים נגד פתיחת בתי עסק פרטיים ביום א' (מוסדות המדינה ומסגרות הלימוד פתוחות חמישה ימים, ב'-ו'), ולמרות זאת, כמעט הכל סגור. אם נגמר החלב ביום א' בבוקר, צריך לחכות עד יום שני. והשלווה מדהימה.
מצד שני, יש תחבורה ציבורית ביום א', מה שמאפשר גם למי שאין לו רכב - מסיבות כספיות או אקולוגיות - לנצל את יום המנוחה לטיולים ולביקורים. תדירות האוטובוסים והרכבות כמובן מצומצמת יותר (כי יש פחות ביקוש), אבל היום למשל אנחנו מתכננים לנסוע ברכבת לתחילת הטיול שלנו ומשם להמשיך באופניים. בישראל זה הרבה פחות אפשרי.
נראה שגם בלי חוק, סוף השבוע מתארגן כזמן של שלווה ופנאי. אנשים רוצים לנוח, לא לעבוד כל הזמן. וכך, מה שפועל הם השירותים הקשורים לפעילות-פנאי: תחבורה ציבורית, גינות-הבירה לאורך הנהר, מסעדות במקומות תיירותיים ומרכזיים, וכמובן - המאפיות, שפתוחות ביום א' בבוקר, כי אין שום סיבה להסתפק ביום המנוחה בלחם מאתמול.
הבדל נוסף, אגב, קשור ללוח השנה: הנוצרים סופרים את היום מחצות עד חצות ולא משקיעה עד שקיעה, ולכן יום לפני יום המנוחה - בשבת אחה"צ - מקומות רבים פתוחים כרגיל (פרט לחנויות קטנות, שנסגרות שעה-שעתיים מוקדם מהרגיל); ומצד שני, אין דבר כזה 'מוצאי שבת' - רק מסעדות ומקומות בילוי נפתחים ביום א' בערב, ואילו לסופרמרקטים ולחנויות צריך לחכות עד יום ב'.
אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבלי חוק, ובלי קנסות וחרמות, הקהילה יוצרת לעצמה את השלווה של יום המנוחה, ומאפשרת לכל אחד לבלות אותו כראות עיניו. אין מה לפחד.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/6/2008 10:04, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., בשבילנו זו אירופה אירופה, אופטימי
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-2/7/2008 09:38

---

גרמני, דבר עברית!
אחד הדברים הכי כיפיים מאז שהתחלנו ללמוד גרמנית הוא לזהות מלים וביטויים בעברית שבאו מגרמנית או זהים בתוכן למלים ולביטויים בגרמנית. אלה מתחלקים, באופן כללי, לשלושה סוגים:

1. מלים וביטויים בגרמנית שמופיעים בערך כמו שהם בעברית, בדרך כלל במילות סלנג. כך, כשאנחנו *מקטרים* שעושים לנו *קונצים* עם ה*שאלטר*, שותים שני *שלוקים* לפני שה*שיבר* ילך *קאפוט*, ובאותו *שוונג* דופקים *דיבל* ב*שפיץ* של הנעל - כל המלים המסומנות הן בעצם מלים פשוטות בגרמנית, שחדרו לסלנג דרך היידיש או דרך שפתם של בעלי המקצוע היֶקים. את אלה זיהינו די מהר, והם אפילו סייעו לנו לזכור את משמעותן של כמה מלים גרמניות בסיסיות.

2.ביטויים בגרמנית שנראים דומים מאוד לעברית, אבל זה לא מפתיע - כי גם באנגלית יש ביטוי דומה. לקבוצה הזו שייכים, למשל, Schmetterlinge im Bauch (פרפרים בבטן), או es liegt mir auf der Zunge (זה עומד לי על קצה הלשון). זה רק מראה את קיומה של שפה עולמית, ודימויים קבועים, וקשה לדעת מי לקח ממי.

3. ביטויים בגרמנית שדומים או זהים לביטויים בעברית, בלי שיהיה ביטוי דומה באנגלית. זו הקבוצה הכי משעשעת, שכן היא עדות אמיתית להשפעה של הגרמנית על מערך החשיבה בעברית - אולי דרך היידיש, או דרך רעיונותיו של בן יהודה. לקבוצה הזו שייכים למשל krankenkasse (קופת חולים), essecke (פינת אוכל), Schnee von gestern ('שלג מאתמול' - דומה מאוד ל'שלג דאשתקד'), וגם הביטויים השגורים Wenn schon, denn schon (אם כבר, אז כבר) ו-Ende gut, alles gut (סוף טוב, הכל טוב). בכל אחד מהמקרים, תרגום ישיר לאנגלית היה הופך את הביטויים לבליל חסר מובן (if already, then already?).

---

ובינתיים באליפות אירופה:
* פורים באלפים. הגרמנים התחפשו לטורקים והשיגו ניצחון בדקה האחרונה; הספרדים התחפשו לרוסים, רצו מהר והיו בכל פינה למגרש. אנחנו ליווינו את שני חצאי-הגמר במחווה לנבחרת איטליה שהודחה - פיצה תוצרת בית.
* הלו, זה רדיו? שקופית ה'סליחה, תקלה' בטלוויזיה הגרמנית די הצחיקה אותי, אבל למזלה של רשת השידור (שהיתה אחרת מותקפת על ידי עשרות גרמנים וטורקים זועמים), נשמע תוך שתי דקות קולו של השדר, שהעביר את המשחק כמו ברדיו, בתיאור מדויק של מה שקורה. נחמיה בן אברהם, מאחוריך.
* אז עם מי אתם בגמר? שתי הקבוצות משחקות טוב, ולמרות שהגרמנית שלי טובה מהספרדית, אני לא בטוח שאני דווקא לטובת הקבוצה הביתית. העיקר ששתי הקבוצות המעניינות ביותר בטורניר ישמרו על רקורד השערים שלהם. ושהגשם לא יעשה שוב שמות בווינה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/6/2008 09:55, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, אליפות אירופה 08
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של zysglmltrr ב-17/2/2013 10:14

---

סאנקט ברנר
פעם היו מתייחסים לכל מה שקשור למחשבים בחרדת קודש. אני זוכר עוד את התקופה (שנות השמונים המוקדמות) שבה כדי להפעיל כל תוכנה שהיא היה צריך לטעון אותה מטייפ קסטות, שהשמיע יבבות של שועל מעונה, ולהחזיק אצבעות בתקווה שהתהליך יצליח ועל המסך יופיע ה-OK המיוחל. או הרבה מאוחר יותר, כשבכל התחברות לאינטרנט היה המודם משמיע צפצופים של חייזר במלכודת וכולם היו עוצרים את נשימתם. פעם, כשמחשבים היו מתקלקלים המון, פתאום ובלי סיבה נראית לעין, היו כללים מוסדרים לגיבוי: פעם בכמה זמן צריך להוריד הכל על דיסקטים. את הדברים החשובים ביותר עדיף גם לשמור בהארד קופי. או לכתוב על פתק.
הצירוף הזה, 'חרדת קודש', מכיל שני אלמנטים השלובים זה בזה, ומזינים זה את זה. החרדה - האימה שמטיל מכשיר מורכב ולא מוכר שמתנהג באופן בלתי צפוי שעלול להשפיע על גורלנו - גורמת ליצירת טקסים קבועים סביבו, לבניית כל מיני כלים שיצמצמו את הפגיעה, להרחקת גורמים מפריעים (כמו מים, קפה, בירה, אבק) מסביבתו. במלים אחרות - להתייחסות למחשב כגורם קדוש, שיש לטפל בתקשורת עמו בזהירות, ולנקוט כלפיו כל מיני התנהגויות שאנחנו אולי לא מבינים את ההיגיון מאחוריהן אבל עוקבים אחריהן לפרטים בכל זאת. נעשה ונשמע. אפילו נוצר מעמד של 'כוהנים', כאלה שמתמחים בתקשורת עם היישות הקדושה ויודעים להגיד לנו מה עשינו לא נכון ואיזו מנחה עשויה לפייס את האל הכועס.
כי הקודש - כמו שכתבתי פעם - מחזק בתורו את החרדה. הוצאתו של המחשב מעולם הרציונליה והכנסתו (לפחות גורמים מסוימים בו) למתחם האמונה הובילה (לפחות אצלי) לחרדה התמידית שמא עשיתי משהו לא נכון, הזנחתי את הטיפול בווירוסים, התקנתי משהו אסור על הרג'יסטרי, ניקיתי לא נכון את ההארד דיסק. ומתוך חרדת הקודש מתפתחת הוודאות שכל טעות כזו תוביל לעונש - מתישהו, אם לא עכשיו אז בזמן המתאים מבחינת היישות האלוהית.
אני מדבר על כל הקומפלקס הזה בזמן עבר, כי עם הזמן קרו כמה דברים שהחלישו אותו. ראשית, המחשבים נעשו יותר מהירים ואמינים, וכבר לא צריך לעשות טוטו כדי לנחש אם יצליחו במשימות הכי פשוטות. שנית, ציבור גדול יותר ויותר התחיל להשתמש במחשבים, מה שגרם לפישוט משמעותי של הממשקים וגם יצר מצב שבו אני אחד מ'היחסית מבינים' בתחום. במסגרת המטאפורה, אפשר לומר שסיימתי תואר בסמינר תיאולוגי, ויש לי הרבה יותר דרכים לנהל תקשורת ולהבין את דרכיה הנסתרות של האלוהות. כתוצאה, החרדה נחלשה מאוד, ואיתה גם הסייגים והגיבויים: כשהמחשב הפסיק להיות מקום קדוש, הרשיתי לעצמי להעביר אליו חלקים ניכרים מהחיים שלי - העבודה, הכתיבה, התקשורת עם אנשים ועוד. החול כבש את המחשב, והפחית את חרדת הקודש.
אבל לא בכל מקום. חרדת הקודש פשוט הצטמצמה לאזורים שבהם המחשב המשיך להתנהג כמו אל נקמות בלתי צפוי. למשל, בעניין הצורב.
צריבה (באנגלית burning ובגרמנית brennen) היא אולי הפעולה הפיזית ביותר שהמחשב עושה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ. לפני שנים, כשהתחלתי לצרוב דיסקים, גיליתי שכאן הטוטו עובד היטב: לפעמים, במיטב המסורת הוותיקה, המחשב מפסיק באמצע הצריבה, פולט באכזריות את הדיסק החוצה ומוציא הודעת שגיאה לא מובנת בעליל. מיד נכנסו לפעולה מנגנוני החרדה וטקסי הקידוש: אחרי התייעצות בכהן המשפחתי, נקבע שבעת הצריבה יש להימנע מכל פעולה אחרת במחשב ('לא לזוז לא לנשום'), לצרוב במהירות נמוכה יותר מהמקסימלית, לנקות את המדיה מסימני אבק ולהחזיק אצבעות חזק חזק (תוספת של המאמינים הבורים). וכך עבדה חלקת הקודש הקטנה כמה שנים.
אלא שלא לעולם חוסן. אחרי שעברנו לכאן והתחלתי להשתמש בצורב על בסיס יומיומי, גם הוא איבד עם הזמן את קדושתו. טיפין טיפין גיליתי שאפשר לשחרר את האצבעות, לצרוב קצת יותר מהר, ואפילו (רחמנא ליצלן) להפעיל במקביל אפליקציות שלא דורשות יותר מדי זיכרון. אולי היה זה שיפור באיכות הצורבים או בכמות הזיכרון במחשב; אינני יודע. אבל איכשהו נדמה היה שהקדוש ירד מגדולתו.
לפני כחודש השתנתה התמונה. צריבה יומיומית נכשלה לפתע. בהיותי אמון על כתבי הקודש, ביצעתי את הפעולות הנדרשות: צרבתי לאט יותר, התרחקתי מהמחשב, לא נשמתי. השגיאה חזרה על עצמה. החלפתי מדיה, הקטנתי את מהירות הצריבה, עברתי לסימולציה והמשכתי לא לנשום. הטעות הופיעה שוב, בשלב אחר של הצריבה ועם הודעה קריפטית אחרת. החרדה עלתה על גדותיה (ללא ספק, גם בשל המחסור בחמצן).
במצוקתי חיפשתי את הכהן המשפחתי, אבל הוא לא היה אונליין. גם בכתבי הקודש האינטרנטיים לא נמצאה תשובה. חרדת הקודש התגברה והתחדדה, ומיד התחלתי לפשפש במעשי, לבדוק מה התקנתי לאחרונה, לנסות לראות אם היו סימנים מקדימים ולקשר את האסון לאותות ומופתים שונים. למזלי חזר הכהן לג'מיל ומסר את עצתו: "החליפו מדיה, נסו לצרוב סי די ולא דויד, ואם זה לא הולך - כנראה שהלך הצורב".
כמאמינים נאמנים פעלנו כעצת הרב ואף הוספנו עליה משלנו. קנינו מדיה, קנינו דיסק ניקוי, ניסינו לצרוב דברים אחרים, במהירויות אחרות, בסגנונות שונים. לשווא. צורבים מתים בקול דממה דקה. לפחות התעודדנו לשמוע שזה טבעי; שנתיים וחצי הם זמן חיים סביר לצורב עסוק, כמו ששלנו היה. הפתרון גם הקל על חרדת הקודש: זה סך הכל משהו טבעי, בלאי של רכיב חשמלי, לא החלטה מגבוה או התעללות לא מוסברת של אל המחשב בנתיניו הרכים.
על הליך הקנייה (אי-ביי) והמשלוח (די.אייץ'.אל.) הייתי יכול לכתוב סאגה שלמה; די לומר שהם היו מלאים התערבויות מעצבנות של חוקי מרפי ולכן מתחו את זמן ההמתנה כמו מסטיק. אבל דווקא כשהקופסא החדשה כבר נחתה בביתנו, הגיעה החרדה שלי למקסימום. כי החלפת הצורב הישן בחדש כללה פעולה שמבחינתי מוגבלת לכהנים בלבד - פירוק המחשב וחיטוט בקרביו.
כאן באה לידי ביטוי חרדת הקודש הישנה, ה'אל תחקור במופלא ממך', כשהיא מוכפלת עשרות מונים דווקא בעקבות ההסתמכות היומיומית על המחשב, דווקא בגלל שמרוב ביטחון וימי חול הזנחתי את מלאכת הגיבוי הקדושה, והעמסתי יותר ויותר דברים-שאין-להם-תחליף על האל שבתוך המכונה. ועכשיו לכבות אותו, לפתוח את קרביו, לגעת באצבעותי המשומנות בחוטים האוצרים בקרבם את כל הידע? לאוזני החרדות זה נשמע כמו חילול של קודש הקודשים.
לרוע המזל, האח הכהן גר כיום מעבר לאוקיינוס, ולא צפוי לבקר בקרוב. קול הרציונליות ניצח, ונקבע זמן לטקס. לפני השעה היעודה ביצעתי את כל ההכנות, גיביתי את המסמכים החשובים אצל ג'מיל ובדיסק המפתח, אמרתי שלוש פעמים 'הייל אינטל' וקראתי מחדש את הפרק המתאים ב'הלכות פתיחת מחשב'. או-אז, בנשימה עצורה, ביצעתי את השלבים שזכרתי במעורפל מפעולותיו של הכהן: כיבוי. הוצאת כל החוטים (החשמל ראשון). הוצאת המחשב למרכז החדר. ניקיון האזור (אם כבר אז כבר). פירוק שני ברגים קטנים מכל צד (לא לאבד! הוסיפו אינסוף לרמת החרדה). משיכת הכיסוי מעל קודש הקודשים (והתעטשות בגלל כל האבק שהצטבר שם). ניקוי האבק (במטלית יבשה, ללא מים לא-קדושים). פירוק ארבעה ברגים ושני חוטים המחזיקים את הצורב הגוסס. הכנסת החדש. ושוב לאחור, בסימטריה מוחלטת: החזרת הברגים, החוטים, הכיסוי, הברגים-של-הכיסוי. חיבור החוטים (לא לטעות ביניהם. החשמל אחרון). הדלקה.

חרדת הקודש נמשכה עוד דקות ארוכות, ונרגעה רק בשלבים. נראה שמנחתנו ריצתה את אל הנקמות: הוא העלה את החלונות בקצב הרגיל, טען את התוכנות, זיהה את הצורב החדש. לפחות לא הרענו, פרימום נון נוצ'רה. ואז: הבדיקה גדושת המתח של הצריבה עצמה. כל הטקסים, כל הוויה דולורוזה שעברנו, מוליכים לנקודה הזו. הדיסק. התוכנה. האצבעות הקפוצות. והנה מתחילה הצריבה עצמה. לאט לאט, כמו חול על האצבעות. צופה, מצפה, חרד מטעות. בכל שלב נמלטת אנחת רווחה קטנה. הנה הבשר הופך ללחם, הדם ליין, הצריבה הושלמה בהצלחה. עכשיו לוודא את החומר הכתוב. וידוא כמו וידוי, כל הלחצים עולים על פני השטח. אבל הנה, זה זה. הצרוב. עכשיו יש לנו אלפיים שנה ליהנות ממנו, לעשות ממנו סרטים, לקרוא על שמו כנסיות. מנחתנו נתקבלה, אפשר לחזור לשגרה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/6/2008 10:34, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/6/2008 22:28

---

חמה בעמקים (פוסט תמונות)
אחרי סדרה ארוכה של ימי א' שבהם לא הצלחנו לנצל את הקיץ מכל מיני סיבות שונות ומגוונות (כגון חזרות של אסנת, הזמנות לאירועים או סתם גשם), הסתמן סוף סוף יום א' מתאים לטיול. בתחזית השתמשו אמנם במילה schwuel, שפירושה 'חם ולח', אבל כמה כבר נורא יכול להיות בגרמניה בקיץ? לא התייאשנו, לקחנו את עצמנו, אופנינו וכריכינו ויצאנו לקרוע את העמק.
איזה עמק? נו טוב, לא קשה למצוא בסביבה עמקים. אבל אחרי שחרשנו את עמק הזאאר לשני הכיוונים, קצת השתעממנו, ולכן ניצלנו את העובדה שעל הרכבת הקלה המקומית (זאארבאן) אפשר לקחת אופניים בקלות וללא תוספת תשלום, ואת המדריך לטיולי אופניים באזור, שקיבלנו בדואר חינם אחרי שהזמנו באינטרנט, והחלטנו לנסוע עד סארגמינס שבצרפת ולעלות משם בעמק הנהר בליס (Blies), לאורך גבול צרפת גרמניה.
ההתחלה היתה קשה (כמו כל ההתחלות). 28 מעלות בצל זה אולי מזג אוויר מקובל בישראל, אבל אנחנו כבר לא רגילים אליו (במיוחד כשבתחנת הזארבאן אין צל). סארגמינס, מסתבר, היא גם קצת עיר, ולכן נאלצנו לרכב קצת בתוך העיר לפני שהתחיל הנוף. אבל כשהוא התחיל, הוא לא רצה להפסיק.



לא, אלה לא האופניים של אסנת, אלא סוג של פסל סביבתי...

הפתעה הבאה חיכתה לנו אחרי עוד כמה כפרים קטנים, ואחרי שחצינו חזרה את הגבול מצרפת לגרמניה, אבל לפניה (כדי לבנות מתח) נרשמו כמה עליות מרשימות(הקשה מביניהן היתה במעלה פראונברג, הר הנשים) וירידות מלהיבות (יו-הו!). אז, בדיוק ביציאה מכפר קטן, ראינו כמה זוגות אופניים חונים לצד הדרך, ואת בעלי האופניים (גרמנים מבוגרים חביבים) עומדים מתחת לעץ וקוטפים דובדבנים (העצים שנמצאים מחוץ לתחום הכפר לא שייכים רשמית לאף אחד). אחרי שהתפטמנו באדום המתוק, אחד מהם הציע לצלם אותנו:



כן, הנקודות האדומות הן דובדבנים

ניצלנו את ההזדמנות לפיקניק ספונטני (לא בדיוק. הכנו סנדביצ'ים ושמיכה מראש) כדי לאזור כוחות להמשך הדרך. החלטנו לדווש עד בליסברוק (16 ק"מ בסך הכל) כדי שיישאר לנו כוח לדרך חזרה; השביל כמובן ממשיך עוד מאות קילומטרים ברחבי גרמניה. בבליסברוק, חצינו את הגשר שהעניק את שמו לעיירה, ותפסנו הצצה מרהיבה לנהר הבליס שלאורכו רכבנו כל הדרך.




בנקודת אמצע הדרך עשינו הפסקה גדולה. אחרי הכל, לרכוב בשמש, בחום ובעליות זה דורש לא מעט אנרגיה. הספסל היחיד שמצאנו היה בשמש, אבל למזלנו היא התחבאה בדיוק מאחורי ענן (לא מקרה נפוץ בקיץ ישראלי למשל) ואפשרה לנו לנשנש עוד כריכים ופירות ולרדת על בקבוק הפינו נואר מאלזאס שהבאנו איתנו בדיוק למטרה זו. אחרי מנוחה ארוכה ופנטזיות על נדל"ן באזור אמרנו שלום לבליסברוק ויצאנו לדרך... ואז בדיוק קרה משהו שהקיץ הישראלי לא מכיר בקיומו: עננים שחורים הסתירו את השמש ועל השביל החל מטפטף גשם קל. כמו בהזמנה - משהו לקרר את הגוף המתאמץ.
הגשם לא נמשך זמן רב, ותוך דקות החלו גם העננים להיעלם. בשלב זה דיוושנו באיטיות רצופת-עצירות, הן בגלל העייפות והן בגלל שבקבוק פינו נואר לא הולך ברגל (וגם באופניים הוא לא כזה יציב). בזכות הנסיעה האיטית גילינו משהו שפספסנו בדרך לשם. שימו לב:



שולחן הפיקניק הזה, הוא בצרפת או בגרמניה?

החניות הרבות איפשרו גם לדָגטֶלֶת שלי להשתולל, אבל יש בזה גם יתרונות: בזכות המצלמה הזמינה הצלחתי לתפוס בדיוק את השמש יוצאת ומאירה את חלקת גן-עדן הזו:




המשך הטיול כלל הפסקות מרובות, חזרה על עקבותי פעם אחת כדי למצוא משקפי שמש שנפלו, עוד עץ דובדבנים, כמה עזים שאסור להאכיל, גילוי פארק מים בסארגמינס ומרוץ נגד הזמן בתחנת הרכבת כשהתברר שהמכונה לא מקבלת שטרות. אה, כמובן, וההזדמנות הראשונה שלי בגרמניה לעשות משהו שהייתי עושה הרבה בארץ: מקלחת קרה.

---

 ובינתיים באליפות אירופה:
* הרוסים הפכו רשמית לנבחרת האהודה עלינו כשלימדו את ההולנדים פרק בהילכות כדורגל הולנדי. ארשאבין לשלטון.
* 120 דקות של משחק מתסכל-עד-אימה (משהו כמו לראות את הבריון השכונתי מרביץ לילד הזריז כשהמורים לא מסתכלים) הסתיימו לפחות בסוכריה של שמחה לאיד: לראות את האיטלקים מפסידים במשחק של עצמם. קנאברו יכול להגיד שלוש פעמים שקשה להפסיד בפנדלים, אבל את הסימפטיה שלי הוא לא יקבל.
* למזלנו, הקלנו על התסכול בצלי בקר נפלא שאלתרנו לארוחת הערב.
* בניצחונות של הגרמנים, הרוסים והטורקים היו צפירות בחוץ עד אמצע הלילה. אתמול כלום. כנראה שאין הרבה ספרדים בזארברוקן.



                 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/6/2008 09:09, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/6/2008 11:47

---