מה למדתי בגן - ההמשך

ההיעלמות
בהפסקה זעקה נפשי לקפה, ומאחר שהמכונה שבקה, ירדתי במהרה במעלית וחציתי שני כבישים אל המאפייה ובית-הקפה הקטן שמול בית הספר. שם קניתי לי קפה גדול וחזרתי מהורהר לכיוון בית הספר (אני יודע שהייתי מהורהר כי הצעיף שלי נשמט והחל מטאטא את המדרכה. ואני יודע שהצעיף נשמט וטיאטא את המדרכה כי חברי לקורס אנוש וסוליימן צעקו לי את זה ממרפסת הקומה החמישית). בכל מקרה, כשהגעתי למעלית מצאתי בה את שאדי, שבדיוק הגיע, כהרגלו בקודש, לאמצע ההפסקה הראשונה.
"אין לך מה לעלות," אמרתי לו בדיוק כשנסגרה דלת המעלית, "אין מים ואין קפה."
"באמת?" שאל.
"כן," עניתי בפשטות. "קפה קאפוט."
שאדי הרהר בעניין כשנכנס לכיתה, ודקות אחר-כך ראיתי אותו משוחח עם אלנה ברוסית. נראה שכשמוחמד לא בסביבה הוא מעדיף לתרגל את הרוסית ולא את הגרמנית, ואלנה דבקה בשפת אמה. עוד דקה-שתיים חלפו, והשניים עברו על פני במהירות בדרך לדלת המובילה למעלית. ונעלמו.
הם לא חזרו גם כשההפסקה נגמרה, ופראו פרוצט הובילה את סאם לכיתה וביקשה לקבוע איתנו את סדר הבחינה שתיערך ביום שלישי - מי בא מתי. לצורך כך היא ממש רצתה שכל התלמידים יהיו נוכחים, וכך הופנתה תשומת הלב של כל הנוכחים לכך ששאדי ואלנה נגוזו בעשן, והותירו מאחוריהם רק את התיק שחור-זהב של אלנה ואת המחברת שלה. גוקאן, שנשלח לקומה העליונה לבדוק עם השניים שכחו את עצמם במרפסת העישון, העלה חרס בידו, ואני כבר תהיתי האם מדובר בהיעלמות כפולה שתמצא מחר את דרכה אל דפי ה'בילד' (או אולי בסקנדל סקס שימצא את דרכו לשם באותה מהירות).
לבסוף ויתרה המורה והותירה את התעלומה לא פתורה, מה שיצר בעיה קלה: משום מה, למרות שימי הרפרטים חולקו באופן די שוויוני, כולם איכשהו היו בטוחים שהם עושים את הרפרט רק בדונרסטאג, כלומר למחרת. היחיד שהיה אמור עוד בבירור להרצות היום היה שאדי, והוא כזכור לא נמצא.

צ'אולין חוזרת לבית הספר
ברגע שהתברר המצב לאשורו, ידעתי מה עלי לעשות. אני אמנם באמת הייתי רשום עוד מראש ביום חמישי, אבל את הרפרט הכנתי כבר בסופ"ש והוא היה מוכן ומודפס אתי, עמוד וחצי באריאל 12 על 'הספרות הגרמנית בין מלחמות העולם'. הצבעתי בהיסוס, הסברתי את המצב והתנדבתי לעבור על פני סאם איי-אם ולעמוד פנים אל נייר מול הכיתה.
על רמת הידע הספרותית של הכיתה כבר עמדתי באותה סצינה עם גתה, ולכן לא ציפיתי להרבה התלהבות, וכשאף אחד לא ידע מיהו ברטולד ברכט אפילו לא הנדתי עפעף. קצת יותר תמיהה, עם זאת, נרשמה גם אצלי וגם אצל המנהלת כשאיש לא זיהה את סופר הילדים אריך קסטנר (שבתקופה הנדונה עוד היה משורר למבוגרים). נראה שהוא באמת היה מפורסם רק בעולם הגרמני ובישראל.
מה שכן, ברגע של הברקה שלפתי מהתיק את 'הכיתה המעופפת' של קסטנר, שאני קורא במקביל, והעברתי בכיתה, לפחות שידעו על מה מדובר. התוצאה המפתיעה ביותר היתה שיחה משועשעת שהיתה לי עם צ'אולין, שהסתכלה בהתלהבות על הציור בכריכה (שני נערים נלחמים זה בזה תוך שאחרים צופים בהם, בנוף מושלג) ואז הפליגה בזכרונות מימי התיכון שלה, כששני נערים היו מזנקים למרכז הרחבה ומכים זה את זה נמרצות בעוד היא וחברותיה צופות מהצד בחשש. היא נשמעה ממש כנערה משולהבת, ואני תהיתי מה היה תפקידם של אותם פרצי אלימות בהתבגרותה של נערתנו, אבל שמרתי את מחשבותי לעצמי.

חפיף
ההפסקה הבאה היתה גם הזמן שבו הופיעו הנעלמים - שאדי ואלנה - ולא הבינו על מה כל המהומה. "לא היה פה קפה, אז הלכנו לשתות קפה," אמר שאדי בטבעיות, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. חפיף אחי, למה להיות קשים?
חפיף, האמת, זו המילה שמאפיינת את כל ההתנהלות של שאדי בקורס. בניגוד לכל מיני מבריזנים שגם לא לומדים גרמנית, שאדי ניחן בחוש לשפות ובקליטה מהירה, והוא מצליח להתקדם יפה גם בזמן המועט שהוא בוחר לבלות אתנו, וגם אם הוא בקושי פותח ספר/מחברת/אינטרנט. וכך גם נראה הרפרט שלו, אותו חווינו אחרי ההפסקה.
הנושא שבחר שאדי מהרשימה הרשמית היה 'יחסים בין-תרבותיים בגרמניה'. הוא היה יכול, כמו רוב הכיתה, לחפור באינטרנט ולמצוא כל מיני דברים חכמים ומלאים מילים של 20 אותיות על הנושא; במקום זאת, הוא נעמד מול הכיתה ללא דף כלשהו וחלק אתנו בגרמנית פשוטה ותקשורתית תערובת של עובדות טריביאליות ומחשבותיו הפרטיות בנושא. כך למדנו למשל שבגרמניה חשוב לדייק לפגישות (נושא שחזר על עצמו אי-אלו פעמים בשיעורים שלנו ממילא), ושהסיבה לכך (אליבא דשאדי) היא החורף - בגלל שעות האור המעטות, חשוב לגרמנים לא להפסיד אף רגע בהמתנה למאחרים. או שבפגישה אישית אמנם נהוג להביא מתנה קטנה, אבל לא רצוי לעשות זאת כשהולכים לפגישה עם פקיד רשמי. אבל ההברקה הגדולה באמת היתה הסיבה שבגללה עדיף שהמהגרים ילמדו את התרבות הגרמנית ולא הגרמנים את תרבותם של הזרים: בגלל שיש רק גרמניה אחת והרבה מדינות שונות, ואי-אפשר לצפות מהגרמנים שילמדו את התרבות הסינית, הקולומביאנית, התאילנדית וכן הלאה - יותר מדי. מה שנאמר, היגיון של שאדי משחת.

[בפרק הבא: סיום נאות לסאגת הרפרטים - עם יפהפייה בלונדינית, מרוץ נגד הזמן והדילמה הגדולה של ההורים הגרמנים]
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/2/2008 21:15, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של פצפונת ב-2/3/2008 19:31

---

מה למדתי בגן, פרק 15 - הרפרטים א'
פרק מיוחד, לכבוד הסוויפס, הבליפס והקריפס.

אוריינטציה: מה זה רפרט
במסגרת פרקי ה'אוריינטציה-אינטגרציה', או במלים אחרות 'בואו נספר לכם קצת איפה נחתתם', נדרש כל אחד מתלמידי הכיתה להכין בבית רפרט, שזה בסך הכל שם יפה להרצאה בת חמש דקות, בגרמנית, על נושא מסוים שקשור להיסטוריה, לתרבות או לממשל של גרמניה. הרפרט הוא הבחינה על חלק זה של הקורס, וכדי שכולם יעברו אותה בשלום, עשינו ביומיים וחצי האחרונים הכנה - טבילת אש מול הכיתה, איש איש ורפרטו. כדי שכולנו נרחיב את ידיעותנו שימשה פראו פרוצט כאסיסטנטית לעת מצוא, רשמה על הלוח מלים חשובות מתוך הרפרטים והרחיבה (פעמים רבות, כמעט עד לאינסוף) בנושאים שונים. הרפרטים, בהיותם (עקרונית) עבודה עצמית ביתית שיש להגיד מול הכיתה בגרמנית, חושפים כמובן את התלמידים/דמויות בשעתם הקשה והיפה ביותר, ואנו נקדיש להם כמה פרקים שנצטרך.

הפנסיונר של אלנה
אלנה לא הפתיעה; כבר כשראיתי אותה בהפסקה יושבת עם דף מודפס ומנסה לשנן, היתה לי תחושה שמחקר עצמאי לא היה כאן. בהפסקה שאלתי אותה בעדינות אם בעלה עזר לה, והיא ענתה בטבעיות, "מה פתאום עזר, הוא כתב כל מילה". מדובר באותו בעל בלתי-נראה שגם מבשל לה כשהיא חוזרת מהקורס וקנה לה לוולנטיין מעין חליפת טרנינג אופנתית (מכנסיים חומים ועליונית ורודה, שנאמר "ורוד הוא הוורוד החדש"). הוא גם כבר שנים רבות בגרמניה, אז עמוד מודפס בגרמנית זה ממש לא בעיה בשבילו.
מה שכן, היו כנראה גם אימוני קריאה בקהילה הרוסית, כי אלנה צלחה את הקריאה מהדף בצורה סבירה, ובלי הרבה עצירות. לא הפריעה לכך העובדה שלמנהלת יש כמויות אנרגיה ואופטימיות שהיו גורמות אפילו לאביב גפן לרקוד הורה. מה שכן, הרפרט של אלנה עסק במערכת הפנסיה בגרמניה (בגרמנית 'רנטה', וזה מסביר למה ברומנים ישראליים ישנים כולם מקבלים רנטה מגרמניה. תמיד תהיתי בעניין הזה), נושא שכנראה מעסיק את בעלה של אלנה, אבל כל הוורוד שבעולם לא יצליח להפוך למעניין במיוחד.


המצב אנוש?
יום רביעי, היום השני של הרפרטים, התחיל הפוך ונמשך הפוך יותר. עוד ברוזנשטראסה, בדרך ללימודים, נאלצתי לעקוף בולדוזר ענק של העירייה שחפר לעומק המדרכה, וכשהגעתי ללימודים הסביר לי פתק קטן על הדלת שבגלל מר בולדוזר לא יהיו היום מים בבניין בשעות 10:00-14:00. אבל זו היתה רק ההתחלה. מסתבר שבלי קשר למשבר המים החליטה גם מכונת הקפה הנאמנה לפצוח בשביתה כללית (ובכך הצטרפה למכונת הקולה ששובתת בערך מהיום הראשון של הקורס). מסיבות לא ברורות היתה פראו פרוצט גם היחידה בבית הספר פרט למזכירה, ולכן נאלצה לדחות שוב ושוב את תחילת השיעור - כדי להזמין טכנאי למכונת הקפה, כדי לעזור למוחמד בבעיה דחופה עם משרד העבודה או כדי לברר מתי בדיוק יתחיל משבר המים כדי לדאוג לנו להפסקה בזמן. המחסור בכוח אדם אילץ את מורתנו גם להביא אתה לחדר הכיתה את כלבה הגדול סאם, שהלך אחריה והתיישב מתחת לשולחנה. כלבים בכיתה זה אולי לא טוב, אבל סאם החביב התברר ככלב מחונך ביותר, ופרט לכמה שיטוטים קלים בין רפרט לרפרט הוא שמר על שקט מופתי (מה שקשה לומר על רוב התלמידים). בקיצור, מהומה, או כמו שאומרים בצה"לית אס"ק (אווירת סוף קורס).
בתוך כל ההמולה הזו, טוב שיש על מי לסמוך; ובמקרה הזה מדובר באנוש, או בקיצור אנושאראבאן, האיראני היחידי בכיתה וטיפוס מאוד לא קומוניקטיבי, שעד כה ניהלתי אתו בדיוק שיחה אחת (בה התוודה שביקר בתל אביב בצעירותו). אנוש נעמד מול הכיתה אך סירב להיפטר מהמעיל אותו הוא לובש תמיד, בשיעורים ובהפסקות; וכשהמורה הביטה בדפים שבידו ושאלה כמה כתב, ענה ללא שום חיוך 'עשרה דפים', והחל לקרוא.
הוא דיבר על בניית חומת ברלין, אבל קשה לומר שעקבתי אחרי הרפרט. מחשבותיי נדדו לתהייה "מי כותב עשרה עמודים לרפרט של חמש דקות". לפי הרמה הגבוהה של הגרמנית במסמך, ומתוך איך שאורגן וסודר, היתה לי תחושה חזקה שאנוש העתיק את החומר - פיסות פיסות או במכה אחת - ממקור כלשהו, אבל הבנתי שזה לא משנה. הרי העיקר הוא התהליך, הסדר, ה'כל אחד חייב רפרט' - ואם אנוש העתיק לניירותיו את וויקיפדיה הגרמנית, גם טוב. הפרסי עשה סדר בבלגן, ועד שהגיעה ההפסקה-שלפני-עשר כבר היו כולם מפויסים, ואפילו המחסור במוצרי יסוד - מים וקפה - לא הפיל את רוחנו.

[הישארו עמנו להמשך סאגת הרפרטים, כולל העלמויות מסתוריות, מכות בבית הספר והשפעת מזג האוויר על האופי הגרמני]


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/2/2008 00:37, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/2/2008 20:46

---

מלב"ה 14
יש אינטרנט. אין תירוצים.

בלונדינית בסיכון
קראתי איפשהו שמפיקי אנג'ל תירצו את הוספת הרמוני לצוות הקבוע בעונה חמש במלים 'אחרי הכל, היינו צריכים בלונדינית'. וזה כנראה נכון: סטריאוטיפ הבלונדינית כנראה יעלם מהעולם רק כשהשמש תבלע את כדור הארץ ותתנפח לענק אדום (או בלונדיני). וכך גם אצלנו: אלנה אולי לא בלונדינית במקור, אבל יש לה את כל הסממנים הקלאסיים של הסטריאוטיפ: חצאיות קצרצרות, מעילים ורודים, בעל בלתי-נראה ואוצר מלים מינימלי. היא מהסוג שנדמה שכל רגע יגהר לעברן מפיק הוליוודי שמן וילחש 'בואי בואי, אני אעשה ממך כוכבת". במקומו, מריירים על אלנה רוב נציגי המזרח התיכון בקורס, גברים עמוסי טסטוסטורון שמרשים לעצמם לפלרטט עם הבלונדה למרות שיש להם אישה וילד בבית, ושהם גם לא יודעים גרמנית.
כל התקשורת הזו מתנהלת בחשאיות יחסית, שמקשה על הבלש-המספר לגלות את האמת. מה עלי לעשות, למשל, עם פיסת המשפט שאמרה אלנה למוחמד, רגע לפני שנכנסתי לפינת הקפה - "אתה חושב שזה בסדר שאתה מתקשר אלי כשבעלי לא בבית"?.ואיך מסתדרת בפאזל העובדה שגילתה אלנה בשיחת בנות עם רובי - שהיא יצאה עם בעלה רק שלושה שבועות לפני שהם התחתנו? האם יש להסיק מכך סופית שאלנה התחתנה בשביל הדרכון הגרמני, ושאין לה סיפוק אמיתי בבית?
אולי מי שעלה באופן הכי מובהק על הדיסוננס הזה שאלנה מפיצה סביבה הוא איסלאם, הכדורגלן הכורדי שאוהב לעבוד בשחור. בגרמנית רצוצת-הרחוב המאפיינת אותו ציין בפני, כשראה את אחת התלבושות האופייניות, שזה Gefährlich, דהיינו 'מסוכן'. ציינתי בפניו שהבחורה נשואה, והוא אמר שדווקא מהסיבה הזו זה מסוכן. ואז עבר לדבר עם אלנה ברוסית. מוכשר הבחור.

רובי לשלטון
לאט לאט ומבלי משים מתקרב הקורס לסיומו, וזה אומר שני דברים: הראשון, שנראה הרבה יותר את פראו פרוצט המנהלת ונשמע אותה מספרת על ההיסטוריה והממשל של גרמניה; והשני, שהולכת ומתקרבת מסיבת הסיום.
מצד אחד, מסתבר שבגרמניה כולם מדברים על אי-היציבות השלטונית שעלולה להיווצר עכשיו כשמסתבר שמפלגת השמאל החדשה של אוסקר לפונטיין (אגב - יליד הזארלנד וגיבור מקומי) עברה את אחוז החסימה (5%, לא פחות) בבחירות בהמבורג וסוחפת את גרמניה למערכת של חמש מפלגות במקום הארבע שהיו עד כה. הפרשנים (והמנהלת) מדברים על הקושי בהקמת קואליציה, עכשיו כשיש כל-כך הרבה אפשרויות, ועל אפשרות לסחטנות מצד המפלגות הקטנות. נקל להבין את הבעת האימה בפניה של המורה כשסיפרתי שבישראל יש בפרלמנט תשע-עשר מפלגות (אבל טרזה גנבה את ההצגה כשציינה שבאיטליה יש יותר).
מצד שני, לפחות בפוליטיקה הפנימית של הקורס יש סדר מובהק - רובי, הקולומביאנית השחורה מחוף האוקיינוס השקט, לקחה על עצמה את ניהול ההכנות למסיבת הסיום, ואף אחד לא מערער על מעמדה. היא אוספת את הכסף למתנה למורה יסמין, ויחד עם אקואה (מחוף השנהב) וסולימן (השמוק-מייסטר) הם גם עלו על מתנה ייחודית: ארנק עור פשוט שסולימן ישבץ בו את ראשי התיבות של שמה של המורה. במקביל מינתה רובי את עבדכם הנאמן לעבור בין כולם ולברר איזה מין אוכל/שתייה/כלים חדפעמיים מביא כל אחד. יש מי שמתכנן להפתיע (כמו סולימן או בופה, שפשוט אמרו 'מנה עיקרית') ויש מי שהולך על בטוח (מוחמד עושה טאבולה וצ'אולין מכינה אורז עם ירקות). אני רק מקווה שאליזבת הפולנית באמת מבינה את הביטוי einmalgeschirr (כלים חד-פעמיים) ולא סתם הנהנה מתוך נימוס פולני. זה ממש לא כיף להיתקע עם המון אוכל ובלי כלים. מצד שלישי, שאדי הבטיח כנאפה, ובשביל זה - מי צריך כלים?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/2/2008 23:31, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מה למדתי בגן היום
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-28/2/2008 15:35

---

מה למדתי בגן, פרק 13 (ותוספות)
אני תוהה אם בסוף נגלה שאנחנו בעצם על אי בודד, וכל החיים האלה אינם אלא שקר מתוק. כי סאגת האינטרנט הולכת ונראית יותר ויותר כמו סוג של ניסוי פסיכולוגי מתוחכם כדי לגרום לנו להבין את התלות שפיתחנו ולשוב אל הטבע ואל ישו. או משהו כזה. אחרי שחגגתי ביום ו' כשהאינטרנט חזר לפתע בלי סיבה נראית לעין, הוא נגוז שוב בשבת בבוקר, אחרי קצת יותר מ-12 שעות, ובמרכז התמיכה הטכנית חזרו על המנטרות 'תקלה במערכת המרכזית', 'הקולגות שלנו עובדים כל הזמן לתקן' ו'אין לנו מושג עד מתי זה יימשך'. בינתיים אנחנו שבים לאינטרנט המקרטע, או מנסים להתנתק ממנו ולהתמקד בהנאות לא-אינטרנטיות - למשל השמש שיצאה היום ואפשרה לנו לעשות טיול חמים בחוץ. מצד שני, יש מחויבות לעם ולעולם, ולכן הנה גם פרק נוסף בסדרה הלא-נגמרת (או יותר נכון: נגמרת בעוד שבועיים).

המחליף
בשבוע שעבר נכנס לכיתה, בפעם הראשונה, מורה ממין זכר. השתשלות העניינים שהביאה לכך היתה משונה למדי. כעיקרון יש בבית הספר שתי מורות, אחת בכל כיתה, ומורה שלישית, פראו פטו, שהיתה באה פעם בשבוע לכל אחת מהקבוצות. אלא שפרט לפעם אחת לא ראיתי את פראו פטו - כבר בשבוע השני לקורס הודיעו שהיא לא תבוא השבוע, אבל אז החליפה אותה המנהלת; שבוע אחר כך התברר שפראו פטו לא תבוא יותר, אבל אף אחד לא שאל שאלות. אולי היא הלכה בדרכו של קונסטנטין.
המחליף היה גבר רחב-כתפיים, לבן-שיער ובעל קול רועם, שמיד כתב את שמו על הלוח - Herr Weishaar - ושאל את התלמידים אם הם מבינים את המלים. אז Haar זה שיער, ברור, וגם לגבי המילה הראשונה היה לכיתה די ברור שמדובר ב-Weiss, לבן. אלא שהמורה מיהר לתקן את כולנו ולהפנות את תשומת לבנו שיש שם רק s אחת, ולכן מדובר ב-Weis שפירושו חכם (כמו Wize באנגלית). לי ההתעקשות הזו נראתה קצת מיותרת, שכן די ברור לי שאי-שם בעבר החליט אחד מאבותיו של הר ווייזהאאר להשמיט את ה-s כדי להיפטר מהתדמית ה'זקנה'. קשה לי פשוט לראות איך אחרת יתפתח שם משפחה שפירושו המילולי הוא 'מר שיער-חכם'.
הנטייה האגוצנטרית-קלות הזו התבטאה גם אחר-כך במהלך השיעור. מר ווייזהאאר אוהב מאוד לדבר, על כל נושא שבעולם, והוא עושה זאת באופן די משכנע. הוא גם מחליף נושאים באורח היסטרי, ובאופן מעצבן נוטה לקטוע גם את התלמידים ולהיכנס למונולוג משל עצמו, עם כל מיני מלים חדשות שהוא כותב על הלוח. כשאני, למשל, סיפרתי איך אני ניגש למחשב לבדוק אימייל על הבוקר (במסגרת תרגיל על השימוש שלנו במדיה) הוא הצליח להגיע מכך לסיפורים על אנשים שהולכים בשנתם, איך אומרים את זה בגרמנית, מה מקום המילה וכדומה. התכונה הזו דווקא חיבבה אותו על הכיתה, שאהבה להקשיב לסיפורים ולבדיחות במקום ללמוד, אבל לי הוא עלה על העצבים (ולכך נוסף גם הקול הרועם, שמנע ממני להתעלם ממנו לגמרי).
מעצבנות לא פחות היו הדעות שהביע. נראה היה שהוא מרסן את עצמו, אולי לבקשת המנהלת, אבל פה ושם הספיק לספר לנו כמה היום אנשים לא מתיישבים במקום אחד ומנהלים מערכות יחסים לכל החיים, אלא עוברים כל כמה שנים לפרק אחר, במקום אחר, עם בן זוג אחר. או להזכיר איך היום אנשים רק יושבים מול הטלוויזיה ולא עושים ספורט, מה שעושה אותם שמנים וחולים. לא הצלחתי להבין למה הוא זורק מדי פעם - בין הבדיחות והנחמדות - את ההערות האלה, עד שבחצי משפט לפני ההפסקה הוא סיפר שהוא בדרך כלל עובד ב-diakonische kirche, כלומר מלמד גרמנית בבית הספר של הכנסייה. אם יש משהו שאני אוהב פחות ממטיף דתי, זה מטיף דתי שמתחזה לאדם פתוח שמבין את הכל ובסך הכל מנסה ללמד גרמנית (ומי שראה/רואה את העונה השלישית של 'העשב של השכן' יודע למה אני מתכוון). מר ווייזהאאר, אגב, גאה מאוד בקבוצה שלו שם, ולפחות חמש פעמים הזכיר עד כמה הם נחושים בדעתם ללמוד, תוך השוואה לקבוצה העייפה-עד-עצלה שלנו. אבל הירידות שלו על הקבוצה כנראה עברו להם מעל הראש, כי מוחמד יצא מגדרו לספר למנהלת כמה נהנה, ורובי כבר כמעט ארגנה עצומה להביא אותו ללמד אותנו עוד. אני, בדעת מיעוט, מעדיף את הייאוש המשועשע של אמיני.

תרבות העלבון
סיפרתי כבר על אקואה, שאין שום טעם שתיבחן אבל מתעקשת ועל אלנה, שלא מבינה למה המורה לא מאפשרת לה להשתמש כל הזמן במילון וחושבת שיש לה משהו נגדה. אבל פרדוקס ה'למה דווקא אני' הגיע לשיאו השבוע, כשהתחלנו לעשות סימולציית-בחינה. היינו אמורים לעשות במשך חצי שעה תרגיל של קריאה והבנת הנקרא, בזמן אמיתי כמו בבחינה. המורה נתנה את ההוראות ואז בקשה מכולם לכבות טלפונים סלולריים. מוחמד כמובן פטפט עם אלנה באותה רגע ולא שמע, ולכן פנתה אליו אישית המורה ובקשה ממנו לסגור את הפה ולכבות את הטלפון. יש לציין כרקע שלא עובר יום (כשמוחמד נמצא) בלי שהצלצול שלו מפריע בשיעור (הוא כמובן יוצא למסדרון לדבר).
תגובתו של מוחמד היתה מדהימה. היה רגע של שקט, שבמהלכו התחלתי להתרכז בתרגיל, אבל אז קם הבחור ממקומו ומבלי להתחשב באף אחד אחר פצח במונולוג כעוס בקול רם ובגרמנית רצוצה, על איך שלכולם יש טלפונים סלולריים, אז למה המורה מבקשת דווקא ממנו לכבות. הוא לא נתן למורה להסביר את הסיטואציה, רק נכנס יותר ויותר לעמדת הקורבן המסכן, ולבסוף פשוט אסף את הדברים שלו והלך.
אני תוהה אם זה מנגנון הגנה, מנטליות תוקפנית או סתם קצר בתקשורת.

היסטוריה של אילמות
אחד הדברים שעניינו אותי בקורס מתחילתו היה ה-Orientierung שהובטח - 30 שעות על גרמניה, ההיסטוריה שלה וחוקיה, כדי שנהיה (בעתיד) אזרחים טובים יותר. אין לי מושג למה חשבתי שלחובב היסטוריה כמוני זו תהיה חגיגה.
בינתיים השיעורים האלה, אותם מעבירה פראו פרוצט המנהלת, לא מוסיפים לי הרבה מידע, אבל הם לפחות משעשעים. השבוע, למשל, בתור מבוא להיסטוריה של גרמניה, ביקשה המורה מכל אחד לספר מה הם האירועים העיקריים בהיסטוריה של מדינתו, אלה שלומדים עליהם בבית הספר. ניסוח השאלה גרם לחלק מהאנשים לספר כל מיני דברים לא קשורים על בתי-הספר במולדתם, ולאחרים להישאר אילמים לחלוטין - או שלא הבינו את השאלה, או שהבריזו בקביעות משיעורי ההיסטוריה בבית הספר. טרזה האיטלקיה אמרה משהו על מוסוליני ועל העיר בה נולדה בסרדיניה - אני חשבתי שהיא אמרה שמוצאו של מוסוליני משם, אך חיפוש מהיר בוויקיפדיה הראה שהכוונה היתה שמוסוליני הוא שהורה על הקמת העיר. רובי הזכיר את קולומובוס שגילה את אמריקה (ועל שמו נקראצ קולומביה) וצ'אולין גילתה שבסין נחלקת ההיסטוריה ל'עתיקה' ו'מודרנית', ולומדים כל חלק בנפרד.
די מהר הבינה פראו פרוצט שבלי עזרה לא תצליח להוציא כלום מתלמידיה, ולכן ניסתה לזרוק לכל אחד שמות חשובים מההיסטוריה של מדינתו (התהליך חשף קצת בורות מצידה כשניסתה לכפות את גנדי על קארונה מסרי לנקה). אני, כמובן, הצטרפתי לחגיגה, וכך עזרתי לצ'אולין לספר על מרד הבוקסרים (נושא שעסקתי בו לא מעט במהלך התרגום של מדריך סין; למי שהולך לאיבוד וראה באפי - זה היה ב-1900, כשספייק הרג את הקוטלת הסינית), לאלכסיי לדון באימפריה של קתרינה הגדולה ולרובי לגולל את מלחמות האזרחים בקולומביה (עוד מדינה שתרגמתי מדריך טיולים אליה בשנה האחרונה). שני האחרונים היו שאדי (הפלסטיני-ירדני) ואני, שסיפרנו יחד את סיפורם העצוב של הישראלים והפלסטינים (ושאדי הוסיף שהוא לא מבין למה קוראים לזה מלחמת-דת. הרי דת זה משהו שבין אדם לאלוהיו).
בהמשך נכנסנו ממש להיסטוריה גרמנית, אבל היא היתה משוטחת כמו לאפה עיראקית: 1917 - סוף מלחמת העולם הראשונה; שנות ה-20 - פריחה אמנותית בברלין; סוף שנות ה-20 - משבר כלכלי; 1933 - היטלר עולה לשלטון. אני מניח שצריך לגדול בקצה השני של העולם (או לסבול מאוריינטציה אנטי-היסטורית מובהקת, כמו אלנה) כדי שמשהו כזה יהיה 'ללמוד'. מצד שני, לפחות בדפים שקיבלנו יש יותר פירוט על תקופת מלחמת העולם ואחריה, אז אולי יהיה יותר מעניין (או שלפחות תהיה עוד הזדמנות לדבר גרמנית).

[בפרקים הבאים: עוד על חיי האהבה של אלנה]

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/2/2008 13:01, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מה למדתי בגן היום
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-27/2/2008 15:35

---