הנה משהו מדליק, ואחריו כמה מלים משלי.

 

 

(ויה יאיר רווה).

 

מה קורה כאן? רווה כתב על כך שהאטת השיר ושינוי סגנון השירה - מהסגנון המזרחי לזה של לאונרד כהן - היא זו שמשפיעה על השיפוט שלנו בנוגע לשיר. אבל אני חשבתי על משהו אחר, והוא המלים.

לאונרד כהן נחשב כותב אינטליגנטי, שבוחר חומרים מעניינים ומעבד אותם לטקסטים מורכבים יחסית למוסיקה פופולרית. אפילו התעסקתי בכך בבלוג השני שלי, שם דיברתי על שיר של לורקה שעבר את העיבוד הכהני. המוסיקה המזרחית, לעומת זאת, לא ידועה בטקסטים חכמים במיוחד (או לפחות כך הסטריאוטיפ). לכן אפשר היה לצפות שבמהלך המקפיץ את 'רקדי' מהמזרח למערב ידאג עידן אלתרמן גם להעלות את המשלב המילולי - לא דבר מסובך במיוחד כשמתרגמים משפה לשפה ולמעשה תרגיל שאני וידידים מאוד אוהבים לעשות (החל מתרגום של טורי איימוס כך שתישמע כמו יואל הופמן, דרך עיבוד של מוצרט למחזמר שכונתי ועד 'תרגומים' של 'יונתן' מאת וולך להיבליש תל-אביבית ולפרוזה עממית - שלושת האחרים חבויים אי שם בדפי הבלוג הזה ומקבילו). אבל המלים המקוריות, המוקרנות בקליפ לצד השירה, מעידות שלא כך הדבר - למעשה, אלתרמן *הוריד* את המשלב של השיר המקורי בכמה מקומות, והשתמש באנגלית דיבורית יותר מזו של ישי לוי ('how beautiful' במקום 'מה יפו' וכן הלאה).

מה אפשר להסיק מכך? ראשית (ופחות מעניין), שהסטיגמה הקובעת ששירים מזרחיים משתמשים בשפה קלוקלת אינה בהכרח נכונה; אבל יותר מעניין לשים לב שאם מתרכזים בשיר, המלים *באמת* לא מגיעות לרמה המקובלת אצל ליאונרד כהן - וזה מעלה את האפשרות העצובה ש'שירים של ליאונרד כהן' מזוהים ככאלה לא בגלל איזו מורכבות טקסטואלית אלא בגלל אלמנטים חיצוניים קלים לחיקוי. במלים אחרות, שמה שאנחנו בסופו של דבר זוכרים זה לא את הטקסט המורכב אלא את הפזמון הפשוט והסוחף - Dance me to the end of love או Everybody knows או  משהו דומה - ואלה לא באמת שונים במהותם מ-So dance/and lift your hand up/ you're in the rhythm/you're in the rhythm.

 

 

(ובהזמנות זו: יש גם פוסט קודם שמשום מה ישרא לא התריע על קיומו וכשגיליתי זאת לא היה לי כוח לשלוח הודעה מנג'סת למנויים. בתקווה שהפעם המערכת האוטומטית תפעל באופן... אה... אוטומטי)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/3/2011 21:55, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אמנות
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גורו יאיא ב-29/3/2011 13:06

---

הרהרת

בימים האחרונים אני קצת בהתפספסויות: דברים שקורים בדיוק אחרי שהיו צריכים לקרות, שנמצאים בדיוק אחרי שכבר נקטת את הפעולה השגויה, שקורים רגע אחד מאוחר או מוקדם מדי. אלאניס כבר היתה עושה מזה שיר.

 

**

התזזיתיות שלי, הנטייה לעודף-פעילות, גורמת לדילמה מורכבת, שאפשר לקרוא לה דילמת ההתעמקות.

זה מתחיל מהשיטוט הקבוע באתרים הקבועים, סתם עם הקפה, לפני תחילת העבודה. ואז פתאום צץ דבר מעניין (למשל הפוסט הזה). ואני מתעניין. ומתחיל לקרוא. ומחשבות מתחילות לרוץ בראש, ויש כבר תגובה מנוסחת, אולי אפילו פוסט-תגובה. ואז - אוי! - כבר מאוחר. צריך לחזור לעבודה.

מצד אחד, המוח טרוד במה שקראתי, רוצה להתייחס, להגיב.

מצד שני, איך באמת אפשר להגיב מהמותן? זה נושא מסובך. צריך לקרוא את הפוסט, את כל התגובות (חלקן ארוכות ומסובכות יותר מהפוסט עצמו) ולשהקיע בניסוח תגובה. טוב. אחר כך.

אבל אחר כך לא בא, כי אחר כך זה רק אחרי העבודה והמחויבות, ואחרי העבודה והמחויבות למי יש כוח לפוסטים על סוציולוגיה? אפילו למשימות פשוטות יותר, שמחכות כבר כמה ימים לתורן, אין לי ראש עכשיו.

אז מעבירים את הזמן, משוטטים, מצ'וטטים.

 

**

מפתיע עד כמה דבר כל-כך חדש יכול להיות כל-כך חסר: אני מדריך טיולים בקושי שבועיים, ועכשיו כשעברו חמישה ימים בלי טיול פתאום אני מרגיש שאני שוקע יותר בתוך מעגל-הקסמים של המחשב ושודדי הזמן (ראו לעיל), ולא מוצא ממנו יציאה. מצד שני, מחר צפוי לי טיול ביום קצת פחות שמשי ממה שהיה לי עד עכשיו - האם אני צפוי להתאכזב?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2011 20:56, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ב-7/5/2011 17:08

---

עיר בשמש

בשבוע הראשון התחלתי לעשות משהו שתכננתי לעשות בברלין כבר מהקיץ שעבר - הדרכת טיולים. אני עובד בחברה שעושה טיולים מודרכים של 4-5 שעות בברלין ובסביבה, בעברית. מסתבר שיש לזה הרבה ביקוש: מספר התיירים הישראלים בברלין הוא משהו די אסטרונומי, ורבים מהם מעדיפים שמישהו יראה להם את העיר, ואם אפשר, בשפתם.

העבודה מאומצת מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית מדובר על הצלה של ממש. היציאה מהבית גורמת לי להרגיש פחות סטטי; ההליכה ממקום למקום ממוססת את האדרנלין שהיה עלול אחרת להפוך לחרדה; המפגש עם אנשים כל הזמן מפיג את הבדידות; והרצון לדעת - שנפתח בעקבות הרצון להיות מדריך טוב - גורם לי להרגיש שסוף-סוף אני באמת גר בברלין, ולא רק ממקם בה מיטה, מחשב וחיבור לאינטרנט.

מה שמשפר את המצב הוא שיפור קטן אך ניכר במזג האוויר.התיירים שאני מדריך, אלה שבאים מהארץ, אמנם מקוננים נואשות על הקור; אבל מבחינתי זה חד משמעי - 5 מעלות מעל האפס, שמיים כחולים ושמש הם מזג אוויר אידיאלי לטיול. וזה בדיוק מה ששורר פה בימים האחרונים. היום, למשל, השמש היתה כ"כ חזקה עד שכל הזהב בעיר נצץ ללא הפסק: אלזה המוזהבת בראש עמוד הניצחון, השפיצים של הקתדרלה, הזהב בשגרירות הרוסית ובראש בראשונה - בית הכנסת החדש, שנראה כמו מסגד מורי ומבריק כמו מוצרט בגיל שש.

כמובן, תרופת הפלא הזו נמוגה קצת, באופן טבעי, כאשר השמש שוקעת ואתה ההתרגשות. אז מרגישים את השרירים הלאים ושוב מעיבים החיים במלוא מובנם, על החשבונות, טיפולי השיניים והבלגנים הביורוקרטיים הכרוכים בהם. אבל גם זה פתיר, ולו בגלל שזו בדיוק התקופה שבה הימים הולכים ומתארכים בקצב מהיר, וכל יום מלחכת השמש עוד ארבע דקות תמימות ממלכת השחור.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/3/2011 19:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מריאם ב-15/3/2011 22:47

---