כאוס

אוקיי. אז אין מה לצפות לשליטה.

אולי לא איזון, אבל לפחות בלגן - זה המסר של הימים האחרונים. לצד מכות, יש גם הקלות בלתי צפויות; לצד רעידות אדמה, יש גם מהפכות אופטימיות.

האם אפשר לחוות מספיק כדי להתחיל לקבל את הכל בשוויון נפש?

ומהו שוויון נפש, האם זה אומר שהנפש שווה משהו?

 

הכאוס אומר שחיים, נקודה.

שמסגרות שנקבעו אינן מסמרות, שאפשר לפצל חיבורים, לחבר פיצולים, להשתמש בכלים בדרך שלא ציפית, לעשות את הדברים אחרת הפעם.

משהו צריך להקריב, אבל לא חייבים לדמוע עליו: שילך.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/2/2011 19:30, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גופי ב-3/3/2011 01:56

---

לבן אפור

חרדה היא סוג של טפטוף ברקע, מערכת של אשמות ורחמים שלא בא לי לפתוח.

למרבה הצער זה צובע הכל. כמובן, רק בצבע עדין. כל הגוונים האחרים נראים: יש צחוק, יש אופטימיות, יש מקומות שבהן הגוף משתלהב והאדרנלין לוקח קדימה, יש פרויקטים, יש יצירה.

ובכל זאת, נימה אפורה ורוטטת נמתחת על הכל, משנה את הצבעים, מרפה את הידיים.

שואל ה'אני': אני יכול?

וכך, גם האתגרים של פעם והתקוות לעתיד נמהלים במחשבות על קריסתם, שהרי אין מושלם. אין סיפורי הצלחה הוליוודיים. כל דבר הוא מאבק, ולבסוף סוג של התמסמסות.

מזג האוויר הוא מטאפורה טובה למצב: השמיים לבנים-אפורים, בצבע אחד. כמו אותה שמיכה שנמתחת על הכל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/2/2011 11:17, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, פסימי
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-20/2/2011 15:24

---

ראש בקיר

במשך הרבה שנים האמנתי באיזון קוסמי. תפיסה קצת מוזרה עבור מי שמעולם לא היה דתי, ובכל זאת, ככה האמנתי - שבסופו של דבר ההפתעות הרעות והטובות מאזנות זו את זו, ובטווח הרחוק, כל שיחת טלפון לא מזוהה או מכתב בדואר עשויים באותה מידה להביא עזרה או צרה. הגישה הזו מאוד עוזרת לעבור תקופות קשות - היא מובילה לאמונה שככל שהתקופה הקשה קשה יותר, כך התקופה הטובה המאזנת תהיה טובה יותר (עוד נספח להשקפה היתה התחושה שבמקרים רבים, דברים טובים צומחים דווקא מהמקומות הרעים ביותר). מה שעזר לי להחזיק בהשקפה הזו למשך שנים הוא כמה וכמה מקרים ממוזלים, ש'נפלו עלי' לגמרי באורח בלתי צפוי ו'הצדיקו' בכך הרבה מאוד הפתעות כואבות.

 

אבל לא עוד. השנים האחרונות - ובפרט חצי השנה האחרונה - פוררו את השקפת העולם הזו וטחנו אותה עד דק. סדרת המכות שניתכו מכל הכיוונים עלינו ועל אנשים יקרים לנו בחודשים האחרונים כל-כך מרגיזה, מרתיחה ומופרכת שאפילו זכייה בלוטו לא תאזן אותה - ואני אפילו לא ממלא לוטו. נראה שזה מאפיין של גיל, של תקופה בחיים: ככל שהזמן עובר, כף המאזניים נוטה לצד השלילי של הסקאלה, והסיכוי לחדשות רעות גובר על הצ'אנס לחדשות טובות. היום, האינסטינקט שלי כשאני ניגש לתיבת הדואר הוא חרדה מההפתעות הרעות המצפות לי שם ולא תקווה למכתב שישנה את חיי. אם התיבה ריקה, אני נאנח בהקלה.

 

וכשהנחמה הזו נגוזה, והתחושה שעוד נועדו לנו הצלחות-ענק שיפצו על הכל נגוזה, הרבה יותר קשה להתמודד עם היומיום, גם אם ברגע נתון לא נוחתת עליך שום קטסטרופה. כי הגוף זוכר, והנפש זוכרת, ושניהם מבלים את הזמן דרוכים לקראת האסון הבא. ובמצב כזה, גם ההנאות הקטנות ואפילו החדשות הטובות - כשהן מגיעות - נצבעות בגון האפור הכללי, בטלות בשישים מול המועקה.

ואולי יותר מדויק לומר שהדריכות הזו, הנכונות תמיד להגיב למתקפה הבאה, מקשה עלי מאוד לקבל את המקומות הבודדים בחיים שבהם מנסים להעניק לי אהבה. כתבתי על זה פעם בשיר: "נושך את כף היד המוצעת לעזרה". אז זה היה מקום פנימי שנכנסתי אליו מדי פעם, היום זו מציאות שנמצאת כל הזמן סנטימטר אחד מפני השטח. מוכן כל הזמן להפסדים שיבואו, לצביטות המציקות, לתחושת חוסר האונים, האשמה ואי ההתאמה שמציפה אותי כשמתרגשת הקטסטרופה.

 

עוד בהמשך.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/2/2011 10:59, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, קוהרנטיות זה פאסה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שפרוחץ ב-17/2/2011 01:15

---

חזרה

הרבה הרבה זמן לא כתבתי בבלוג הזה.

אפילו עוד יותר זמן לא כתבתי בו ממקום אישי.

בחודשים האחרונים זה כל הזמן הדילמה: לאור הקטעים האחרונים בבלוג, נראה שהבמה הזו בנויה לטקסטים חצי-קלילים, חצי-אנתרופולוגיים, כאלה שנוגעים בגרמניה ובברלין ובארונות ובהנדימנים ומתובלים בבדיחות ובתובנות. יש לי עוד כמה קטעים כאלה שהייתי רוצה לכתוב, וגם כמה טיפה יותר כבדים (בסגנון 'נרמול האנושות', או הפוסטים הפוליטיים שלי), אבל בחודשים האחרונים החיים זרקו לי ולאסנת כמה וכמה כדורים מסובבים, שלהגיד עליהם 'כואב' זו ממש לשון המעטה. וכשמרגישים שכל רגע כמעט משהו מעיק על קנה הנשימה, פשוט אי אפשר בלב שלם לכתוב פוסט ברומו של עולם או פוסט קליל.

ומצד שני, כשיש תחושה קלה של הקלה, ואיכשהו נפתח איזה פתח תקווה בתוך המועקה הזו, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לכתוב בבלוג - יש חיים לחיות אותם, ולבלוג זה בזבוז של הזמן המועט שאפשר ליהנות ממנו. ומצד שלישי, לכתוב את מה שבאמת כואב נראה כמו כזו סטייה פתאומית מהנראטיב של הבלוג הזה, שחשבתי כבר כמה פעמים פשוט לפתוח חדש.

אבל לא כן: הבלוג הזה הרי החל את דרכו בעוד תקופה שהיתה מהקשות ומהשחורות של חיי, המעבר הראשון שלנו לגרמניה - עוד תקופה שבה היה נראה שאי אפשר לדעת מאיפה תבוא המכה הבאה; שבה העיקו עלי חרדות, עצבים ותחושת זרות איומה; שבה ההצטברות של הקשיים, ולאו דווקא כל אחד בנפרד, גרמה לתחושה של חוסר תוחלת. ואז, בתקופה ההיא, הוא היה בדיוק הפתח לשחרור של הדברים האלה, גם אם הם קצת הדאיגו את החברים והמשפחה בארץ. אז אולי הגיע הזמן שהוא יחזור לשם.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/2/2011 23:08, ושייך לקטגוריות מטאבלוגיקה, פסימי
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של זאתי, משם ב-20/2/2011 16:05

---