התפאורן, המברגה וארון הבגדים

(שם הפוסט קשור אסוציאטיבית בלבד לכמויות העצומות של חומר לבן הממלא את הרחוב ואת הבלוג)

 

1. פרדוקס האחסון

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל במהלך האריזה (אם לא זוכרים, עיינו כמה פוסטים למעלה) קיטרתי שוב ושוב על הכמות האדירה של חפצים שצברנו בארבע שנים גרמניות בסך הכל. באותו זמן כבר ידענו שהדירה שנעבור אליה בברלין קטנה משמעותית מזו שהשארנו מאחורינו בזארברוקן, ולכן עשינו כל מאמץ לנהוג כאלימלך זורקין המיתולוגי ולהשליך כלאחר יד חפצים שימיהם הטובים כבר מאחוריהם, גם אם 'מתישהו זה בטוח יהיה שימושי'. למרבה הצער, גישה כזו דורשת מיון מדוקדק, וזה דורש זמן - משאב שהמעבר-בפאסט-פורוורד שלנו לא היה עשיר בו ממילא. כתוצאה, מצאנו את עצמנו בדירה קטנה ומלאה ארגזים. מצד שני - חשבתי לעצמי באותו זמן - זה לפחות אומר שבניגוד למעבר הקודם, לא יהיה עלינו לעשות מסעות ארוכים למרחבי איקאה והסביבה על מנת לרכוש חח"ח (חפצים חיונים חסרים).

אלא שטעיתי. מסתבר שדווקא המעבר לדירה קטנה יותר אילץ אותנו לצאת לכמה וכמה סיבובים במחוזות ה'קנה זאת בעצמך'. הסיבה היא אותו פרדוקס הנזכר בכותרת: הצורך להשתמש ביעילות רבה יותר בכל מטר מרובע מחייב מציאה של פתרונות אחסון חדשים ומתוחכמים, שיכולים להוציא מטבח מכליו (או במקרה שלנו: להכניס יותר כלים לאותו מטבח מינימלי). בהעדר פתרונות אחסון נוחים, שלבי הפריקה המאוחרים מזכירים פאזל מא-ג'ונג: כדי לפרוק ארגזים יש לשים את תכולתם ברהיט-אחסון כלשהו, שכדי לשים אותו על הרצפה במקום שלא יכשיל עוברים ושבים תמימים צריך לפנות מאותה רצפה את הארגזים (שאותם צריך לפרוק וחוזר חלילה).

את החידה התלת-ממדית הזו סיבכה החלטה חיונית-אך-מכרעת, שהותירה אותנו בפיגור מובהק מקו הזינוק: במעבר מזארברוקן החלטנו להשאיר מאחור (למעשה: למכור באי-ביי) את ארון הבגדים שלנו. הסיבה המוצהרת היתה דופן אחורי מתפרק שלא היה בהכרח שורד במעבר, אבל האמת היתה פרוזאית הרבה יותר - מחסור מובהק במקום לבגדים (בכל זאת, יש בבית זמרת אופרה) שמחייב קנייה של ארון 'כמו שצריך' ולא של הארון הזול ביותר שאפשר היה למצוא ב'פרקטיקר'. למרבה הצער, קנייה מאסיבית כזו אינה מעשה שניתן לעשותו כלאחר יד; ולכן, בעקבות הטלטלות המטורפות שבהן היטלטלו חיינו מאז שמצאנו את עצמנו בברלין, לא התפנינו לאתגר עד השבוע שעבר.

 

2. לֶט דֶן רֶטֶה קוֹמָה אִין

אין ספק בכך: אווירה שבדית עוטפת אותנו בזמן האחרון. זה התחיל בסרט ערפדים המתרחש בחורף השבדי (חושך. שלג. ילדים), המשיך בסדרת ספרים מותחת שהכירה לנו נערה שבדית ייחודית ועוד הרבה חושך ושלג, ונמשך בהתבוססות ארוכה בשלג עמוק בדרך ל'איקאה' הקרוב - מסלול שבסתיו היה קל ונחמד אבל במזג האוויר הנוכחי היה למסע מפרך. לרוע המזל, כל מי שניסה לקנות באיקאה יודע שההגעה היא רק חצי מהמסע; לא משנה אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכנן לקנות (את ארון-החלומות שלנו כבר עיצבנו בתיאוריה מראש באינטרנט), קנייה באיקאה היא טיול מתיש בין חדרים פסאודו-מעוצבים עם שמות שנשמעים פלצניים (אבל הם בסך הכל בשבדית).

כבעלי ניסיון עשינו כמיטב יכולתנו להשלים את המשימה (הזמנת ארון וקניית כמה פיצ'פקס) מבלי ליפול מהרגליים/לאבד את הדרך/לריב, והצלחנו איכשהו להגדיר ארון בגודל ובצורה הנכונים (לא לפני שגילינו שאת העיצוב שעשינו ברשת שכחנו בבית), לתפוס את אחת מהעובדות ולגרום לה אשכרה לענות על שאלותינו (ורק בניסיון השלישי! כבוד!) ולהגיע אחר כבוד למחסן הענקי, מצוידים בעגלה וברשימה של מספרים שנראים כמו הקודים של ויקיליקס. אלא ששם התברר שאם אנחנו רוצים להימנע משוטטות ברחבי המתחם ומהעמסת מספר רב של קרטונים כבדים ומלאים על עגלתנו המסכנה, עלינו לא רק לשלם עוד אי-אלה מעות אלא גם לטפס חזרה לקומה העליונה, להשיג שוב את תשומת לבה של המוכרת ולהזמין את הכל שם. עכשיו אני יודע איך מרגיש כלי המשחק שמגיע ל-98 ב'סולמות וחבלים' ומחליק חזרה ל-12.

נקצר ונאמר שפרט לעניין מרגיז זה, ולמחיר השערורייתי של ההובלה, הכל עבד די חלק, והחבר'ה אפילו הפתיעו והבהירו שהם יכולים להביא את הארון כבר למחרת היום. הדבר יצר אמנם לחץ מפתיע (ידידה מהמבורג הזמינה את עצמה אלינו לארוחה באותו סופ"ש ורצינו שהבית יהיה מאורגן בזמן) אבל שימח אותנו, שהרי למה לדחות למחרתיים מה שאפשר לעשות מחר (או בשבדית 'ואירום איגברמורשן סחיבן ואס די מורשן טיון קו').

 

3. סימטריה של הנדימנים

בכל סיפור הארון לעיל אולי שמתם לב שחסר אלמנט חשוב. לא, לא פוגי - אם כי בשלב מסוים תהיתי אם נמצא באיקאה מגירות מעוצבות המכונות לוגי גרסקו, אייצ'י פאפה ושלמה - אלא התשובה לשאלה החשובה, מי לעזאזל ירכיב את הארון הזה? שהרי לא מדובר באיזה בילי (ארון ספרים על שם בילי דה קיד) או בני (ארונית דיסקים על שם בני גודמן) אלא בתפלצת בגובה שני מ' ושלושים שישה סנטימטרים, עם דלתות הזזה כולל מראה מזכוכית, שעולה יותר מכל הפריטים שקנינו עד כה באיקאה יחדיו. אם כל הכבוד ליכולת הטכנית הדי-מוגבלת שלנו, המשימה נראתה גדולה מכדי שנוכל להתמודד אתה בעצמנו. הפתרון? כתמיד, The handyman can.

ותיקי הבלוג זוכרים ודאי את הכתרים שקשרנו לגידו, השיפוצניק אותו היכרנו מיד עם המעבר ודי מהר למדנו להסתמך על יכולתו הטכנית ועל תושייתו בקדיחת חורים, הרמת פסנתרים, הדבקת שטיחים לקיר ובכלל. רצה הגורל (והוא רצה זאת בדרכיו המפותלות, תאמינו לי) וגם בברלין היכרנו במהרה הנדימן חביב, ששמו ויליאם. לוויליאם ולגידו, כך מתברר, יש הרבה תכונות משותפות: שניהם עוסקים למחייתם בעיצוב תפאורות לתיאטרון, עובדים באיטיות מוקפדת, מדברים אתנו אנגלית (גידו כי היינו חדשים בגרמניה ו-וויליאם כי הוא בכלל וולשי במקור), הוגנים עד אימה ומוצאים תמיד איזה שבר-בורג באיזו פינה שיפתור איכשהו את הבעיה. עם זאת, יש ביניהם הבדל  תהומי אחד: בעוד שגידו הוא ענק מהסוג שלא רואים בדרך כלל מחוץ למגרשי הכדורסל, ויליאם הוא גבר נמוך להפליא - חיסרון משמעותי כשמנסים להרכיב ארון בגובה שני מטר שלושים ושישה.

למרבה המזל, על חסרונותיו בתחום הגובה מפצה ויליאם בחוש איזון מושלם ובהעדר מוחלט של פחד גבהים או פחד בכלל - מה שהוביל למספר סצינות הזויות, כשאנו מאלתרים מרהיטי הבית סולמות שיהיו יציבים מספיק לשאתו וגבוהים מספיק כדי שיהיה לזה טעם. מצד שני, גם התעריף של ויליאם נמוך משמעותית, והוא לפחות לא סנט בנו על ימין ועל שמאל. ובל נשכח את המברגה שהביא עמו - כלי-פלאים, שבלעדיו היתה הברגת מאה-ומשהו הברגים בארון האיקאי לוקחת לנו עד 2011 ומעבר לה. למרבה הצער, כשוויליאם הבריג בטעות כמה ברגים מוקדם מדי התברר ששימוש במברגה בבניית מוצרי איקאה עלול להפוך טעויות קטנות למעשים שאין להשיב, או יותר נכון, שכדי להשיבם צריך שעה וחצי של עבודה מאומצת ומשלוח של אחד מאתנו אל הכפור האיקאי כדי להשיג חלקי חילוף. סוף טוב הכל טוב - החלפים שבו בזמן, ויליאם ניכה מהחשבון את השעות שהתבזבזו ועד להגעת האורחים בחג המולד כבר עמד הארון על תילו - אבל רגעי האימה שחלפו כשהברגים השגויים סירבו להישלף יישמרו לעד בזיכרוני כאות אזהרה מפני נמהרות מברגית.

 

4. ואיך הארון?

יפהפה. קלט את כל בגדינו ועדיין לא מלא. משלים היטב את חדר השינה. זכה מהאורחים למחמאות שהתחרו באלה שקיבלה הארוחה שהכינה אסנת (לא משימה קלה כלל וכלל!). מגדיל משמעותית את הסיכוי שלא נזוז מהדירה הזו בעתיד הקרוב (לילה אחרי שהרכבנו את הארון התעוררתי שטוף זיעה מסיוט, שעיקרו היה שאנחנו צריכים שוב לעבור דירה). במלים אחרות, אין צורך לשפוך חלב על הרצפה (וממילא לא יראו את זה, בגלל השלג).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/12/2010 22:48, ושייך לקטגוריות הומור, מעברים 10-20-30, אופטימי, סטיות אישיות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/1/2011 15:57

---

עיר דובי הקוטב

אומרים שמי שמצליח לעבור חורף אחד בברלין, כבר יתאהב בה לנצח. אני לא בטוח שאני יכול לערוב לחלקו השני של המשפט, אבל חלקו הראשון, המרמז שחורפי ברלין קשים למעבר, מוכיח את עצמו מעל ומעבר - וזאת על אף שטכנית, עברנו רק שתי תשיעיות מהחורף. לרגל המצב (וזה לא סתם קיטורים שלי: דני רופ עצמו טען שמדובר בחורף הקשה ביותר באירופה מזה כמה עשורים), אין ברירה אלא להקדיש את הפוסט האמיתי הראשון פוסט-חזרה למספר אטיודים חורפיים.

 

שקרים, סטטיסטיקות וחג מולד לבן

בחורף הראשון שלנו בגרמניה כל הזמן חיכינו לשלג, אבל נאלצנו להתאכזב: חברים מקומיים הבהירו לנו שה-White Christmas המפורסם הוא יותר משאת נפש מאמת צרופה, ושהשלג הראשון נופל בדרך כלל בפברואר. וכך היה. במבט לאחור מתברר שאותו חורף, גם אם נראה קר לעורנו הישראלי הרגיש, היה חמים יחסית לממוצע (היו מי ששייכו זאת להתחממות הגלובלית, וביכו את החורפים המושלגים של ילדותם). אחר-כך הגיעו שני חורפים ממוצעים עד קרירים - אחד עם שניים-שלושה שלגים, ואחד שלא היה עשיר במיוחד בשלג אבל כלל גל קור קשה וארוך במיוחד, קפיאה של הנהר ושאר מרעין בישין. וכשחשבנו שהגיע הזמן (לאור חוק הממוצעים) לעוד חורף חם-מהממוצע (או בעברית 'נסבל') הגיע החורף הקודם, שהיכה כבר בדצמבר בטמפרטורות מרהיבות כמו מינוס שבע עשרה, והפך את ספירת אירועי השלג לחסרת תוחלת. נו, לא מגיע חורף חם? לא מגיע. על החורף הנוכחי כבר נתתי לדני רופ להרחיב את הדיבור, ובהמשך הפוסט יינתנו דוגמאות ותמונות. ידידתנו הברלינאית מ' (קיצור של מאנצ'קין), אגב, עברה לכאן באביב 2009 ולכן מבחינתה חורף זו מין תקופה כזו שבה האדמה מכוסה כל הזמן בשלג. לך תספר לה שזקני זארברוקן לא זוכרים חגי מולד לבנים.

אגב, גם במקרה זה יש מי שמאשימים את ההתחממות הגלובלית.

 

אי תנועה לבן

עבורנו (לפחות עד השנה שעברה) שלג היה אירוע מיוחד וכיפי. עבור האירופים, זה סוג של סיוט. כדי להבין את העניין, מספיק לנסוע ברכבת, לצאת לרחוב, או אפילו להציץ מהחלון. הבעיה היא ששלג שיורד ויורד ויורד ולא נמס (כי הטמפרטורה לא עולה מעל האפס) מתחיל להצטבר, ונעשה עמוק-עמוק:

 

את השלג העמוק צריך לפנות, ומאחר שהוא יורד כל הזמן, זו משימה חסרת-תוחלת בערך כמו לנקות דירה שיש בה ילדים קטנים. התוצאה היא שהרכבות מתקשות לעבור על המסילות ומאחרות ללא הפסק; הכבישים נראים כמו נתיבים של לבן וחום-מלוכלך ומהירות הנסיעה מצטמצמת לאפס; מכוניות, שגלגליהן שקועים עמוק בשלג, מתקשות לתמרן ממקום החניה לצד הרחוב החוצה; והמדרכות הופכות לנתיבים של שלג דרוס, דחוס, בין הררי ענק של שלג שפּוּנָה לצדדים.

אם מוסיפים לכך את העובדה שברכבת הקלה של ברלין (האס-באן) נערכים במשך כל דצמבר ונובמבר שיפורים ותיקונים מתוכננים, מקבלים כאוס חורפי מושלם (וזה לא הגדרה שלי, אלא כותרת מה'ברלינר צייטונג'). ביום ו', למשל, חזרנו באחת וחצי בלילה מפוטסדאמר פלאץ המקושט-לכריסטמס (סיפור בנפרד) ומצאנו את עצמנו ממתינים 25 דקות לאס-באן, ברציף פתוח-בחלקו, וכאשר התצוגה האלקטרונית משנה את דעתה מדי כמה דקות בנוגע לזמן הגעתה של הרכבת הקרובה. היום, למודי ניסיון, בחרנו לנסוע באוטובוס; הוא אמנם הגיע בזמן, אבל הזדחל במה שנראה כמו פקק אחד גדול, מכאן ועד איקאה.

אגב, לא צריך את דני רופ כדי להבין שמשהו יוצא דופן קורה; מספיק לקרוא את כותרות העיתונים הגרמניים. ה'פרנקפורטר אלגמיינה', למשל, ציין בעמוד הראשון את האפשרות הסבירה שהשנה יהיה חג מולד לבן (בגרמנית: 'וייסה ויינאכטן - זר וארשיינליש') וה'וולט אם זונטאג' סיכם ביצירתיות, בכותרתו הראשית, ש'גרמניה טובעת בשלג'.

 

שלגים

לאסקימוסים, כנראה, אין מספר רב במיוחד של מלים לשלג, אבל אין ספק שמספר שנים באירופה מספיקות כדי להבהיר שלא כל השלגים זהים. יש שלג דק, קל להפליא ומורגש בקושי (באנגלית קוראים לזה flurry); יש שלג שעשוי מפתיתים גדולים, כבדים, הנופלים באחת על הקרקע; יש שלג שנשאר נתון באוויר, מרחף אנה ואנה ולא באמת 'יורד'; ויש שלג שפתיתיו קטנים אבל קרים וקשים, וכשהוא משולב ברוח התחושה היא של עשרות סיכות קטנות הדוקרות אותך שוב ושוב בפנים. לא נעים.

אבל זה גם יפה

אין ספק, יש משהו מדכא בכך שמאז שחזרנו לברלין (לפני שבועיים!) לא ראינו את הדשא בפארק ליד הבית (ולא כי לא היינו שם) וסופות שלגים היו נפוצות יותר מביקורים בסופרמרקט. אבל יש להודות: בפעמים הנדירות שבהן הגיחה השמש ואפשר היה לצאת מבלי לחשוש מטיפול אקופונקטורה בלתי-מתוכנן, היה גם משהו יפה בלבן-הלבן הזה. הנה כמה דוגמאות.

 

 

אגב, המרוץ לחג המולד הלבן עדיין לא הוכרע: כרגע העיר נראית עדיין כמו ממלכתה של המכשפה מנרניה, אבל ביום ה' צפויות אצלנו לא פחות משלוש מעלות מעל האפס, וכל הלבן הזה עלול להפשיר קצת מוקדם מדי לרומנטיקנים הנוצריים. נחיה ונראה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/12/2010 17:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., עונות השנה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/12/2010 08:53

---

חורף קשה

נעלמתי, אני יודע.

 

נדמה שכותרת הבלוג היא כבר קלישאה שאני משתמש בה מדי חורף, אבל השנה היא בכל זאת מתאימה במיוחד. הן מבחינת מזג האוויר, שנדמה כי נעשה גרוע יותר בכל שנה שאנחנו כאן, והן מבחינת האירועים מסביב, שאין לי כרגע יכולת או רצון לפרטם.

רק נאמר שאמנם אנו מסכמים היום שלושה חודשים בברלין, אבל בעצם עדיין לא חווינו ממש את העיר. התמונה בראש הבלוג היא בערך הנוף מחדר העבודה שלי בשבוע האחרון. וכל הזמן יש תחושה של חוסר סיפוק, חוסר השלמה, חוסר יכולת להתמודד. כל מיני דברים שצריכים להתמודד אתם נדחים ליום הבא, לשבוע הבא.

בדרך הספקתי להיות בארץ בדיוק כדי לחוות את השריפה בכרמל (אבל לחזור לברלין לפני הגשם) ולהתרגז על כל המערכות הציבוריות במדינה. אני תוהה אם מרגיז אותי יותר הסדר האכזרי של הגרמנים או הפרטצ'יות האדישה של הישראלים.

ברשימת הדברים הטובים ניתן למנות דרך חדשה להתמודדות עם חרדות (יקרה, אבל אפקטיבית); איסוף של טקסטים מארבע השנים האחרונות לקובץ שעושה כרגע סיבובים בין 'קוראים ראשונים' ומי יודע, אולי מתישהו גם יישלח להוצאות; והבהובים מעניינים של רעיונות שאולי יקרמו עור וגידים בעתיד, אבל כרגע בעיקר מצמצמים עוד יותר את זמן ההתאקלמות.

 

מספר הארגזים בבית נשאר קבוע, כמות הבלגן רק עולה.

 

יש כמה פוסטים שחשבתי עליהם, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב אותם. אולי זה יקרה בעתיד הקרוב. אולי לא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/12/2010 11:17, ושייך לקטגוריות עונות השנה, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נועה רז ב-19/12/2010 14:11

---