הרשימה
אחרי שחשפתי בפניכם כמה משירי שנות ה-80 האהובים עלי, זאת באמת לא בעיה לחשוף עוד אובססיה אישי שאני סובל ממנה - רשימות. חיבה לרשימות, מצעדים ודירוגים אינסופיים היא תכונה ידועה של חנונים ושל בני מזל מאזניים, ומאחר שזמן רב הייתי (ויש האומרים עודני) חלק משתי הקבוצות הללו, היא מתבטאת אצלי בעוצמה רבה במיוחד. אחת התוצאות המוצלחות ביותר של האובססיה הזאת היא רשימת '100 הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים', אותה ערכתי, מדורגת ומוערת, לפני כמה שנים טובות, ומאז עדכנתי מספר פעמים. ועכשיו, אחרי פוסט נוסטלגי ונהדר של יאיר רווה על שנת 1982 (לטענתו שנת הקולנוע הטובה ביותר בכל הזמנים), ובמיוחד אחרי התגובות שם (שמהן הסתבר לי שיש הסובלים אפילו יותר ממני מאובססיית רשימות קשה) ואזכור אגבי של הרשימה באחת התגובות לבלוג זה, הגיע הזמן להציג את הרשימה לשיפוטכם. (נא ללחוץ על המלים 'לקטע המלא' כדי להגיע לרשימה).
לקטע המלא...שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/6/2007 21:13, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-5/7/2007 13:12

---

Glory of the 80's - פרק ב'1
הרבה זמן עבר מאז פוסט האייטיז הראשון, והוא גם לא זכה לתגובות נלהבות במיוחד. אבל לא זה מה שיפריע לי, מה גם שנראה שממילא יש ירידה בתנועה סביב הבלוג בימים האחרונים. האם החום המס לכולם את המוח או שכולם בהלם מעסקת הטיעון של מר קצב? אין לי מושג. בכל אופן, זה הזמן להיכנס לחלק ב' של פוסט האייטיז, כלומר הבלדות, או כפי שהיינו קוראים להן באייטיז, הסלואים.
גם כאן, כמו בפוסט המרקיד, אני חייב להודות שבין הדברים שאהבתי בזמן אמיתי באייטיז יש ללא ספק כמה זוועתוני קיטש איומים (בראש הרשימה מככבים Say, say, say של מייקל ג'קסון ופול מקרטני וכל השירים של דבי גיבסון בערך). אבל ככל שחפרתי עמוק בשירים שנשארו אתי מהעשור, גיליתי יותר ויותר פנינים מרגשות, עם מלים של ממש (ולא סתם I love you and you don't love me) ומוזיקה שסוחפת אותי גם היום.
נקודת המוצא של מכונת הזמן היא בדיוק אותה נקודת מוצא של הפוסט הקודם, הקלטת 'מסיבת ריקודים 1983' שאבא הקליט מהשכנים. שיר הסלאו היחיד בקלטת הפך להמנון שלי לאורך כל שנות הנערות, ושרתי אותו לעצמי בכל פעם שהרגשתי קצת לבד (זה קרה הרבה). והוא עדיין מרגש אותי, למרות שמדובר בזמרת בת תשע בלבד:




(Sometime I wonder/Where I've been/Who I am/Do I fit in)


שנה אחר כך התחלתי להקשיב לרדיו ולצפות בקליפים בתוכניות כמו 'עוד להיט' ו'להיט בראש' בטלוויזיה. כך גם נתקלתי בקליפ הסיפורי הזה, שלא זז לי מהראש. בערך באותו הזמן התחיל העולם להשתגע על מדונה, אבל אני אף פעם לא הייתי מאלה שהלכו על מלכת הכיתה.. תמיד העדפתי את הברווזון המכוער:



(Than you said "go slow" and fall behind/The second hand unwind)

ואם מדברים על שירים עם מלים מרגשות, קול מלטף וקליפ נהדר, קשה שלא להתרגש עם השיר המינורי הבא, שלא נורא דיבר אלי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל הושמע כה רבות באותן תוכניות קליפים הזויות של שנות ה-80, שבשלב מסוים התחלתי לשים לב אליו, ולמלים שלו, דרך העטיפה המלטפת, ואז הבנתי שזה שיר מהסוג ש'מלטף ומשקר' (כפי שעברי לידר היה אומר) וכשאתה לא מרגיש חוטף לך את הלב (ושנים אחר כך גורם לך לכתוב משפטים ממש ממש ארוכים בבלוג). יש הטוענים שהשיר עוסק באלכוהוליזם, אבל אני שונא פרשנויות חד-ממדיות, אז בואו נגיד שהוא עוסק בהרס עצמי ובאהבה (שזה פלוס מינוס אותו דבר). קבלו את ריק אוקאסיק ולהקת המכונית, כפי שדן כנר היה קורא להם. Drive.



Who's gonna pay attention to your dreams?/ And who's gonna plug their ears,When you scream?

השיר הבא יהיה השיר האחרון בחלק זה של הפרויקט, לא בגלל שסיימנו, אלא בגלל שכאמור מצאתי יותר מדי פנינים בחיפוש, ולהכניס את כולם בפוסט אחד יהפוך אותו לקשה מאוד למעקב ולדורש יותר מדי זמן מהקוראים, שכידוע עסוקים בהמון דברים (בחינות סוף שנה ועוד). מה שנחמד בשיר המסיים (חוץ מזה שהוא מעביר אותנו בעדינות את האוקיאנוס ומנחית אותנו בארה"ב, לשם עברנו ב-1985) הוא שהוא ממחיש היטב את העיוותים שנוצרים בתודעה המוזיקלית כשאתה רק נכנס לתחום. שהרי כשאתה טינאייג'ר, העולם נברא אתמול, והמוזיקה שמתנגת ברדיו של היום היא כל מה שקיים. כך למשל היה דיוויד בואי מסווג אצלי במשך שנים בתור היצור המוזר ששר Let's dance ולא ידע להתקפל בפני תופעת מייקל ג'קסון. וכך, באותה מידה, מצאתי את עצמי בארה"ב מתלהב מלהקה 'חדשה' בשם Starship אחרי ששמעתי שלושה שירים שלה; רק שנים מאוחר יותר הסתבר לי שזה היה הגלגול האחרון של להקת הסיקסטיז האגדית Jefferson airplane (ששרה את somebody to love), שהפכה ל-Jefferson starship ואז השמיטה את ג'פרסון מהשם. אבל לי לא היה איכפת: אני פשוט התלהבתי מהמלים, מהמוזיקה ומהקליפ.



1985 היא נקודה טובה לעצור, גם כי היא חוצה את העשור לשניים וגם כי ככה בא לי. אני מקווה שהנעמתי את זמנם של הצופים והמאזינים (ואם לא, שקיות ההקאה בפינה).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2007 23:00, ושייך לקטגוריות האייטיז
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-30/6/2007 21:14

---

ספיישל

התחלנו השבוע לצפות בסדרה חדשה, שכולם מדברים עליה אבל אנחנו לא ידענו עליה כמעט כלום לפני שלחצנו Play. לסידרה קוראים 'גיבורים', וממבט ראשון (דהיינו, חמישה פרקים ראשונים) היא מזכירה מאוד את '4400', עוד סדרה חביבה עלינו: בשני המקרים מדובר על אנשים רגילים פלוס מינוס, שמגלים פתאום שיש להם כוחות מיוחדים, ושבגלל הכוחות האלה הם צריכים להציל את העולם. שהרי 'עם כוח אדיר, באה אחריות אדירה', כפי שלימד אותנו ספיידרמן, שלא לדבר על באפי, האקס-מן, דוקטור הו, ג'ק באוור וניצולי טיסת 'אושיאניק' - כולם אנשים שגילו בדרך זו או אחרת שהם מיוחדים, שיש להם שליחות, שיש להם מטרה אחרת מלכולנו.
הגל הזה של אנשים 'מיוחדים' גרם לי לחשוב על המושג הזה. עד ממש לא מזמן בהיסטוריה האנושית, המילה 'מיוחד' הלכה יד ביד עם 'חריג', ושתי אלה הלכו עם 'לא נורמלי', 'מופרע' ו'לכלוא אותם באיזו פינה חשוכה'. במשך רוב ההיסטוריה חלמה רוב האנושות את מה שמכונה 'החלום הבורגני': פרנסה, משפחה, יציבות, התאמה, השתלבות בחברה. נכון, היו תמיד מעטים שחיו אחרת, מחוץ לחוק או למוסר המקובל, וחלק מהם אפילו היה די מאושרים מזה; אבל זו לא היתה משאת הנפש של רוב החברה.
גם היום, כמובן, יש מי שחולמים על יציבות, בית, פרנסה וכסף. אבל יותר ויותר אנשים חולמים להיות מיוחדים: להיות כוכב רוק, זמרת מפורסמת, זוכה בתוכנית ריאליטי. או סתם לגלות שאתה קורא מחשבות/לוחם בערפדים/רואה את ישו בשנתך. וזה לא רק הכסף, הכבוד והפרסום: גילוי הייחוד הוא היום מטרה בפני עצמה.
לפני יותר ממאה שנה כתב דוסטוייבסקי רומן על איש שחשב שהוא מיוחד, ולכן לא חלים עליו החוקים הרגילים. כבר אז התברר שזה לא כך, ושגם אצל המיוחדים זוכה החטא לעונשו. גרוע מכך: המיוחדים חייבים לחיות חיים כפולים, ולעמוד הן בחוקי החברה הרגילים והן באחריות המוטלת עליהם בתוקף היותם מיוחדים. לפחות לפי הסדרות והסרטים שהזכרתי, זה ממש לא כיף להיות מיוחד. ועדיין, יש רבים שרוצים (אם כי, לפחות ב'גיבורים', יש גם כאלה שלא); וזה לא היה קיים לפני מאה שנה. אז, הדרך היחידה להיות special היתה להיות creep, כזה שמזהירים את הילדים ממנו לפני השינה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/6/2007 18:24, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/6/2007 21:12

---

ביער וביריד (תמונות)
אחרי יומיים שבהם אי אפשר היה לצאת מהבית בלי מטריה מצד אחד וחולצה קצרה מצד שני, חזרנו לשגרת המעונן-חלקית-עם-סיכוי-קטן-לטפטוף הנפלאה של הקיץ הגרמני, ומאחר שהיה גם יום א', יצאנו לטיול קצר ביער הסמוך לביתנו, שהיה ירוק מתמיד:





ביער היה קריר ונעים, לא חם ולא קר מדי, ממש מושלם, וזאת בזכות העצים העצומים שיצרו מעלינו תקרה ירוקה. הנה תמונה שלי עם אחד מהם, להמחשת הרוחב (את הגובה קשה מאוד להעביר בתמונות):





אחרי הטיול ביער עוד היה לנו הרבה כוח והחלטנו לצאת לעיר, שם נערך בסוף השבוע הזה היריד העירוני השנתי, כלל הנראה כדי לחגוג את היום הארוך ביותר בשנה, שכבר מאחורינו. תכננו בעצם ללכת ליריד ביום שישי, אבל המקלחת הקרה שחטפה אסנת (ראו פוסטים קודמים) גרמה לנו לחשוש, ולכן ויתרנו על התענוג. אבל היום, כשמזג האוויר השתפר (איזה השתפר - התמשלם, יענו נעשה מושלם, או בגרמנית wird perfekt), רצינו לראות איך נראה יריד גרמני.
הדבר הראשון שראינו הוא שכולם, כנראה, חשבו כמונו, ולכן כל רחובות מרכז העיר היו מלאים אנשים, דוכנים, דגלים ובלגן:





המחשבה הראשונה שעברה לשנינו בראש למראה ההמונים היתה כמובן לבלוש מסביב ולחפש מחבלים מתאבדים, אבל מיד התגברנו על האינסטינקט הישראלי והסתובבנו ללא פחד ברחובות הצפופים. בערך מכל פינה נשמעה מוסיקה - בעיר הוצבו לא פחות מחמש במות שונות, עליהן נערכו הופעות מחול, ג'אז, רוק וכו', והכל - כמובן - בחינם. בשלב מסוים עקבנו אחרי איש עם טובה שהסתובב בהמון, והוא הוביל אותנו לחבורת נגנים שהופיעה על במה מאולתרת בין המופעים הראשיים:





בסקירה מהירה נראה היה כי הדוכנים הם מהסוג שתמצאו בכל יריד בעולם, מהודו ועד הבומבמלה, כולל אותן חולצות מכוערות של הצבא האמריקאי, שרשראות מהודו, פסלים מאפריקה ומה לא. אפילו גילינו איך אומרים בגרמנית 'השם שלך על גרגר אורז'. אבל בין לבין גילינו כמה דברים שאין בירידים אצלנו, למשל דוכן שלם המוקדש למברשות מכל הסוגים והמינים (אסנת: כנראה של אבא של הנזל וגרטל), דוכן של מספריים, פליירים וקאטרים מכל הסוגים והמינים, וסמוך לקצה היריד - מגרש חנייה מסודר לאופניים, עם שמירה, ולגמרי חינם (למעשה גילינו את החניון עוד בהתחלה, כשהגענו על אופנינו, אבל לצורך המתח הסיפורי אני מרשה לעצמי לעוות מעט את הכרונולוגיה):





מבחינת האוכל, אגב, היריד היה מגוון ביותר, עם בשרים מכל הסוגים (כולל בשר-על-מקל), כל מה שאפשר לעשות עם תפוחי אדמה, מנות קלמרי ברוטב, אוכל תאילנדי, סיני ואפריקני, מתוקים מכל הזנים, כולל ופלים בלגיים מושחתים עד אימה, דוכני קוקטיילים, פונץ' בארבעה טעמים, יין אדום עם חתיכות תותים, גלידה כמובן, ודוכן חמוד של פירות טריים, שם זללנו יחד צלחת דובדנים מתוקים ביורו אחד (את הארוחה הגדולה של היום אכלנו קודם, באיטלקית החביבה עלינו, בה הציעו לצורך העניין תפריט מיוחד). בקיצור, יריד שהוא חגיגה, ורק חבל שהגשם מנע מאתנו את ההנאה אתמול ושלשום.


כדאי גם לשים לב לתמונה החדשה בראש הבלוג. מדובר בשקיעה, כפי שצולמה בעשר ועשרה בערב, בסיומו של יום מזג-האויר ההפכפך (שלשום).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/6/2007 18:52, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-25/6/2007 17:05

---