קוראים יקרים,

בטרם תחלו את קריאתכם בסיבה שלי לספר על האושר שלי היום, אני מבקש מכם להביט על המסך המרצד שלפניכם ולנסות להפנים כי במהלך חודש אחד, נאספנו כמה שיותר אנשים על מנת להסביר שהחיים לא קשים כמו שאנחנו באמת חושבים אותם לפעמים. האומנם אנחנו לא עושים את זה בשביל אף אחד, אלא כל אדם לעצמו. וביחד, אנחנו עושים את זה בשבילנו. אם רק נשקיע את הכוח הזה, ביחד, למטרות נוספות אנו עשויים להיווכח כי יכולתנו לשנות עולה על כל ספק וחלום.

קריאה נעימה.

לכל בנאדם יש שריטה. אתם יכולים לשאול הלומי קרב ופיגועים, אנשים שעברו תאונות דרכים או תאונות עבודה. או סתם אנשים שהחליטו לפרוש מהמירוץ המטורף של שיגרת החיים ואנחנו אוהבים לכנות אותם 'משוגעים'. בכל מגוון האנשים האלה אפשר למצוא שריטה. גם בי. הסיפור של השריטה שלי זה סיפור של צלקת.

נובמבר 2004. נשלחתי עם מספר חיילים מהפלוגה שלי לסדרת חינוך והסברה על העיר ירושלים למשך שבוע. במהלך השבוע הזה שהיינו ברובע היהודי הגובל לרובע הערבי. מידי בוקר היינו קמים קצת אחרי צאת החמה ומטיילים בין קירותיה הבנויים והבנויים למחצה של עיר הנצח, ירושלים. בערב, היינו עושים עוד סיור ליילי וחוזרים לרובע היהודי בו ישנו. מידי ערב הייתי קונה בירה ויושב עם חברים לשתות. ערב אחד, הגיע גרושתי. לא ראיתי אותה מרחוק, אלא במרחק חמישים מטר ממני, ראיתי אותה לפתע צועדת.

לידה התהלך בחור. כשמבטי נתקל בה, היא מיהרה לעשות צעד זריז ולאחוז בידו של הבחור. עולם יקר, אני מבקש ממך כי תיתן לי  ולו רק לרגע לנסות לתאר את הרגשתי באותה השנייה: ליבי התבקע ולא יכולתי להביט בכך. בדימיוני עד היום אני רואה את הצעד הארור ואת ידה הנשית אוחזת בידו. הרגשתי, שליבי מתפוצץ למיליארדי רסיסים, ואינני יכול לשאת בעול.

אחרי שלוש שעות נכנסתי למיטה, כל החברים כבר ישנו. עליתי למיטה (ישנו במיטות קומותיים) והבטתי מהחלון אל הרובע. נשמתי את האוויר הקריר של ירושלים, אותו אוויר שתמון בו הנצח נצחים של העם היהודי. אותו אוויר שממלא אותי בהמון אהבה לארץ הזאת. סגרתי את צידו הימני של החלון, ואת צידו השמאלי, זה שקרוב אלי, השארתי מעט פתוח על מנת שייכנס אוויר.

במהלך הלילה הרוח נשבה בחוץ ופתחה את החלון. חלון ברזל חלוד וישן. החלון, נפתח ופינתו נעצרה מעל לראשי. במהלך השינה רציתי להסתובב לצידה השני של המיטה, אלא בעת שסובבתי את הראש - ננעצה פינתו של חלון הברזל בין האף לעייני השמאלית בעוצמה רבה. עשר דקות שכבתי במיטה ללא כל תזוזה, המום מהמכה והכאב. חשבתי, כי איבדתי את ראייתי, ואם אכן הדבר אין מה לעשות וכדאי ראשית שארגע. שמרתי על קור-רוח ולא נכנסתי לפניקה, אבל בעמקי נשמתי התחלתי לדבר. "כוחות עולם והעומד בראשם, הלילה ראיתי את הדבר הכואב ביותר בחיי. ראיתי את זאת שנפשי כל כך חושקת בה, אוחזת בידו של אחר וליבי לא עמד בכך. וכעת, כשאני חושש כי איבדתי את ראייתי אני מבקש להצהיר בפני כוחות העולם כי אני שמח שהיא האחרונה שעייני ראו ונפשי רצתה. וגם אם לא יבוא היום ויוחלט כי איננה המתאימה לי, אני עדיין מודה לכם".

אבל החדר היה חשוך ולא הצלחתי לראות כלום. הורדתי מעלי את הגופייה שזכרתי שהיא לבנה וניסיתי לנגב את עייני כדי לראות אולי דם, אבל גם דם לא ראיתי. רק חושך. שכבתי במיטה עוד חמש דקות ואז פקחתי שוב את עייני וראיתי את האור הירוק של מטען הפלאפון שלי.

יש לי צלקת ליד העין. לפעמים רואים אותה בבירור ולפעמים קצת פחות. היא מגיעה עד לקצה העין ובנס לא איבדתי את הראייה. עד היום, אני לא יודע כיצד קרה שהחלון חרט עלי עד לעין ונעצר בדיוק בה (ואפילו לא מילימטר ממנה). עד היום יש לי צלקת, צלקת שכנראה תשאר איתי לכל החיים.

אתם יכולים לקרוא לרגשות האלה 'אהבה', אבל מה אני יודע על אהבה? אחרי שלושה צינטורים (שלוש זרקו אותי) והתקפת לב אחת (הסיפור הזה עם גרושתי) מה אני יכול לספר על אהבה? האם זו האהבה? האם להיזרק כל פעם מחדש זוהי האהבה שעליה כולם מדברים? הרגש הזה, שאין לו הופכין ואי אפשר לתאר אותו לא נעלם ביום אחד. בהתחלה, שנאתי את גרושתי כל כך, רק מהפחד שאולי אותו רגש קיים, אותו רגש שאתם מכנים "אהבה". אחר כך, פשוט המשכתי לכעוס. אני לא יודע אם גם היום אני כועס, אבל לשנוא אני לא שונא. אבל לסלוח אני גם לא סולח...

הגיעה הזמן להודות

אני מודה. לא הפסקתי להרגיש כלפיה חיבה יתרה על המידה. יש ימים שאני מרגיש יותר, יש ימים שאני מרגיש הרבה הרבה פחות. אבל בכל יום אני מרגיש אותו. החל משחרית הבוקר ועד עצימת העיינים בלילה. ואל תשאלו למה, אני לא יודע. חלילה אל תטעו זה לא מפריע לי להתקיים. ההפך הוא הנכון, זה רק מוכיח לי את הנאמנות האישית שלי באופן עיוור. והאמינו לי, שכבתי עשר דקות תמימות כשאני בטוח בכך, שאני עיוור.

אז למה אני שמח?

כי יש לי צלקת. יש לי צלקת שמוכיחה שאני אנושי. יש לי צלקת שמזכירה לי את עצמה בכל בוקר כשאני שוטף פנים. איתה אני מתחיל את היום. בטוב וברע. היום שלי יכול להיות חיובי יותר וחיובי קצת פחות, אבל עם אותה צלקת. צלקת, שלימדה אותי הרבה. על רגש מיוחד לירושלים. רגש מיוחד לעצמי ברגעים נעימים ופחות נעימים. רגש מיוחד בשביל לגרום לאחרים להרגיש משהו מיוחד ביום אחד. האושר שלי, הוא לגרום לאחרים להיות מאושרים. היום, אחרי שלושה צינטורים והתקפת לב אחת, אני יכול להגיד, כי אני אדם העומד בפני עצמו. אני יכול להעיד על עצמי, כי השורשים אשר נטעתי באדמה הם אלה שמעתה ועד עולם רק יעמיקו בדרכם. אני יכול להגיד בפה מלא ולב שלם, כי האישיות שפיתחתי לעצמי, זאת שלפעמים נרדמת בשמירה, חולמת בהקיץ אך אחרי הכל - עדיין עומדת על שלה, היא זאת שלי. ואם לא הייתי עובר את כל סיפור הצלקת, מי יודע אם היו לי שורשים איתנים כמו עכשיו. למדתי שעל מנת להיות בזוגיות צריך להיות ביחידות. היום, יותר מתמיד, אני יכול להעיד על כוחות נפשיים שלא ידעתי שקיימים בעולם הזה. אם רק תאמינו.

כבר שלושה חודשים שאני תוהה עם איזה שיר לסיים את הכתבה הזו. חשבתי על שירים ישראלים וחשבתי לתרגם אפילו שירים מלועזית. קוראיי היקרים, ידידי ומכרי, מבקרים ארעיים רק בשביל הפרוייקט, אין שום שיר בעולם שיכול לתאר מספיק את הרגש הנפלא ששוכן בי מלדעת שרתמתי כל-כך הרבה כותבים לספר על האושר שלהם. אני למד מכך, כי יש בי את הכוח להמשיך ולצעוד בכל כוחי לכל כיוון שרק אפשר. הכתיבה שלכם, היום, היא אשר גורמת לי להבין כי אכן אין דבר העומד בפני הרצון. כל שעלינו לעשות, הוא רק למצוא את הדרך. וכעת, עלי לתהות תהיות אחרונות, האם יש לי את הכוח בשביל לרתום משהי אחת ולא מאות... בשביל להרגיש את אותו הרגש שאתם מכנים 'אהבה', בשביל לא לעצור את הסיפור הזה עם שלושה צינטורים והתקפת לב אחת. ואת, ואתה, שקוראים את זה כעת אל תפסיקו להאמין, אל תפסיקו לחלום.

ועכשיו, כשאני שנה שנייה מרים את הפרויקט הזה, אני יודע שאין גבול לשום דבר. לא לצלקת וגם לא לרגש של הצלקת. שהרי הרגש הזה, הוא כנראה אהבה. והיא לא מתה, היא רק מחליפה פנים. להתראות בשנה הבאה

ארז והשריטה