לפני שלוש שנים החל פרויקט אוהבים מנקודה מאוד עצובה שפגשתי בחיי. בחיים פוגשים מספר נקודות שפל וכאב שדרך היציאה מהן, הופכת אותך לחזק ומחוזק. אתה לומד להעריך את הרגעים המאושרים בחיים, אלא שלא תמיד אני שם לב אליהם. כמו כולם, אני בן-אנוש שלא שונה מהומה מאחרים. גם אני לא יודע להעריך לפעמים, גם אני שוכח להביט לצדדים ומסתכל רק קדימה, גם אני לפעמים מרגיש נינוח להישאר בכאב ובקושי במקום להרים את הראש ולהמשיך הלאה. לפני שלוש שנים החלטתי לנסות לגרום לכמה שיותר אנשים להסביר למה להם טוב בחיים, וכל זאת בשביל לגרום למישהי אחת להבין שגם לה טוב. אבל מאז הימים חלפו, היא גם כן, ואני הישרתי מבט והמשכתי הלאה. המשכתי הלאה תוך כדי סיבוב הראש לצדדים כדי להימנע מפספוסי הזדמנויות חדשות. ותוך כדי צעידה הלאה, הבנתי שאם יש לי את הכוח לגרום לכל כך הרבה אנשים להגיד מדוע טוב להם בחיים, אני מסוגל לעשות הרבה יותר ולו רק בשביל עצמי. וכך אני מניח, כל כותב וכותב אשר נוטל חלק ביום הזה, כנראה יכול גם כן, אם הוא רק ירצה.

זוהי השנה הראשונה בה אני מקיים את הפרויקט כאשר לצידי נוכחות זוגית. נוכחות זוגית שאילולא הייתי מביט לצדדים, ספק אם הייתי שם לב אליה. השנה, אני בוחר שלא להסביר מדוע טוב לי בחיים, אלא אני בוחר להראות את החיים מנקודת האישונים שלי. הדרך שלי, היא מכתב לזאת שנמצאת כרגע חדר אחד לידי, ישנה במיטה.

היה רגע אחד בחיים שלי שהכנתי תרמיל, קשרתי אותו היטב, הרמתי על הגב והתחלתי לצעוד. זה היה בקיבוץ דן בצפון כשהתחלתי את שביל ישראל. צעדתי מדן שבצפון ועד אילת בדרום, את יודעת. כבר שמעת את הסיפור הזה כל כך הרבה. ביום שהרמתי את התרמיל עלי, לא ידעתי לאן אני נכנס. בהתחלה היה לי לא קל בכלל, אפילו קשה. הרגשתי שאני די מיואש, די נרגז מכל העניין של תרמיל כבד על הגב, עודף אחריות ועודף משקל. אבל ידעתי שיש לפני דרך ארוכה ורק אפשרות אחת לחצות אותה, פשוט לצעוד אותה. אבל זה לא פשוט. זה היה אפילו קשה. אבל על כל עלייה, על כל ירידה, על כל נפילה וקושי, הרגשתי מסופק. הרגשתי שהתקדמתי צעד נוסף ושאני בדרך הנכונה. בסוף, הגעתי לאילת. ברגל.

את יודעת למה אני מספר לך את זה? כי בפעם השנייה שהחלטתי להרים תרמיל דומה, לשים אותו על הגב ולהתחיל לצעוד, היה כשהבטתי לך בעיניים ואמרתי לך "את יודעת מה אני אוהב בחיים האלה? שלפני חודש, לא היה לך מושג שאני אופיע בחיים שלך בדיוק כמו שלי לא היה מושג שאת תופיעי בחיי, אבל מה שהכי גורם לי לאושר, זה שאי אפשר לדעת מה צופנים לנו החיים". אז, ידעתי שאני מניף מעל גבי את התרמיל הגדול שלי, ויוצא למסע ארוך. עליות, ירידות, נפילות, עודף משקל והמון חוויות, זה כנראה מה שצופן לי העתיד איתך.

זהו המכתב הראשון שאת מקבלת ממני. הוא לא בכתב ידי הדיסלקטי, הוא לא חתום בחתימתי, אבל רק את, שמעורבת בחיי ויודעת מה קורה בכל רגע, יודעת שהמכתב הזה נכתב אך ורק בשבילך. אני לא יודע כמה אנשים עוד קוראים אותו ביחד איתך, אבל אני יודע שהוא מכוון רק לך. ממש כמו הנעל של סינדרלה, המכתב הזה מתאים רק לאישה אחת בכל העולם.

היופי בחיים, הוא שצריך להילחם בשביל להשיג ולזכות ברגעי אושר. בדיוק כמו שלא יכולתי לדעת שתופיעי בחיי, כך אינני יכול לדעת אם תהיי כאן בעוד שנה לפרויקט הבא. אני לא יכול לדעת מתי תגיע מריבה. אני לא יכול לדעת מתי תרגישי שאת צריכה קצת חופש. אני לא יכול לדעת את כל הדברים הללו, בדיוק כמו שאת לא יכולה לדעת מתי אני אצטרך כל פרט ופרט ממה שציינתי לגביך. המריבה, החופש ואם בכלל נהיה כאן בשנה הבאה אלו דברים שאי אפשר לדעת אותם. וזה, עד כמה שזה נשמע עצוב, זה מה שאני אוהב בחיים. האומץ בראש ובראשונה, היכולת שאינה מובנת מאליה, להרים את תרמיל המסע על גבי ולהגיד שאני מתכוון לצעוד את המסע הזה. זה אהובתי, מה שעושה את חיי לטובים. אי היכולת לדעת את העתיד, נותן לי את ההזדמנות לרצות וליצור אחד כמו שאני רוצה.

כל שנה שאני עושה את הפרויקט הזה, אני חושב לעצמי איזה שיר יוכל לסיים אותו עם חיוך ותקווה שבאמת יהיה טוב גם מחר ולא רק היום. אבל אני שר לך כל כך הרבה שירים. שרתי, ואמשיך לשיר. שהרי שירים כל הזמן נכתבים ומתפרסמים, ואני רק זייפן של גדולים ממני, מנסה כעת להסביר לך במספר מילים ושורות, כיצד את נהפכת לחלק בלתי נפרד מחיי. את תהיי חלק בלתי נפרד מכל כתבה בסופשבוע, מכל הלך חיי ומקרה מזדמן, בין אם ישיר ובין אם עקיף. את תהיי האישה שמאחורי, את תהיי האישה שלפני, ולפעמים, את פשוט תהיי. תהיי את, בכוחות עצמך, עומדת בגפך, ממש כמו שהכרתי אותך, ממש כמו שהתאהבתי בך.

המכתב הזה יכול להימשך לעד. כמו עוד שיר שיצא לאור מחר ומחרתיים ואני אהיה שוב זייפן של גדולים ממני. ככה אני יכול להמשיך ולכתוב עליך, עלי ואודותינו. אין סוף של מילים, שורות ופסקאות שיהפכו לאט לאט לעוד מכתב או סיפור. אבל יש לי כוונה להשאיר עוד משהו לשנה הבאה ולכתבות סוף השבוע עד אז. כן, יש בי רצון אז לצעוד עם התרמיל הזה על הגב. אין לי את היכולת לדעת היכן אהיה ומה אעשה. אבל אני כן יודע איך אני רוצה שהעתיד שלי יראה, ואין לי כל צל של ספק, שהוא כולל אותך.