אני בישראבלוג כבר 13, סליחה קבלו תיקון, כבר 14 חודשים. ולהגיד את האמת? נמאס לי מכל הבכיינים. והעומד בראש...אני! יש אנשים שמתלוננים על המבחן בבית הספר, על המבחן באוניברסיטה. יש כאלה שמתלוננים על הבוס בעבודה, על הבעל בבית, על מדיח הכלים המקולקל, הכביש המשובש, האור האדום ברמזור, החבר שאומר כל הזמן שהוא אוהב וכבר עולה על העצבים, החברה שלא אומרת שהיא אוהבת, הבת זוג ששכחה את יום ההולדת של האמא שלך, הרסר שאמר שצריך לצבוע שוב את החדר, האישה ששכחה להגיד סתם ככה 'תודה, אני אוהבת', ההורים שמקשים על חיי הזוגיות וגם אצלי, יש צרות. צרות שלא שונות משל אף אחד אחר שיכול להרשות לעצמו להתחבר לאינטרנט ולכתוב עוד כתבה על מאורעות החיים שלו. כולנו שוכחים את הזכויות בחיים: הזכות שלנו שיש לנו הורים להתלונן עליהם, הזכות שיש לנו לשמוע שאוהבים אותנו, לחטט עוד רגע באף כשאנחנו עומדים ברמזור אדום ולתת לזקנה לחצות את הכביש, לעשות קצת כלים ביד – יש כאלה שחושבים שזה רומנטי, הבוס בעבודה הוא גם בנאדם ולא על כל דבר צריך לתת דין והמבחן באוניברסיטה הוא דף...דף נייר שהיה רוצה עשירית מהרגשות שלך, קורא יקר.

יום אחד בשנה, אנחנו יכולים לשכוח מכל הצרות, לכתוב כתבה אחת יפה וטובה שתסביר למה לנו טוב בחיים. יום אחד שנגיב לכולם ונגיד, הלוואי עלי הצרות שלך. יום אחד, שכולנו נעודד אחד את השני, שהשורה התחתונה של כולנו, זה לא רק לחיות וליהנות, אלא גם לזכור שאם אנחנו שמחים, והחבר שמח, והחברה שמחה, ויש לנו אהבה, או הורים תומכים, או הרמזור עדין מסרב להתחלף לירוק, אז יש לנו עוד הרבה דברים בחיים שרק אנחנו יכולים להעריך ולהבין.