לפני חודש וחצי ישבתי בבית. הבנתי שימים עצובים עוברים עלי ואותו אדם בעל כוח כה רב נהפך לאדם כה חלש. אז, שמתי לב שזוגתי לאותם ימים מחפשת לה צרות בחיים. צרות של עשירים. צרות להתעסק בהן כי כנראה יותר מידי טוב. ישבתי בחדר שלי ששוכן בדירה אי שם בראשון, ברגעים אלו, החדר הזה הוא היחיד שמואר בדירה, בחדר הזה ישבתי וחשבתי איך להפוך את הקערה על פיה ולהראות לנסיכה לימים עברו, שהחיים שלנו אכן טובים. חודש וחצי נתתי לעצמי לאסוף כמה שיותר אנשים שיכתבו כתבות שמחות. יספרו למה מכל החרא בעולם הם גם נראים טוב ולא צריך סיבה מיוחדת. חודש וחצי גיששו הגולשים וניסו להבין למה דווקא התאריך הזה. היום, 22/5/04 חוגגת הנסיכה דאז את יום הולדתה ה-21. היום, הבטחתי שאעשה הכל, בשביל לגרום לכמה שיותר אנשים להראות לה שאפשר להיות שמחים. למעלה ממאה גולשים יכתבו כתבה משמחת ב-24 שעות הקרובות, כול הכתבות יהיה כחלק מנסיבה אחת שתופנה למשהי אחת.  את הכתבה הבאה אני מקדיש לעצמי בלבד כח בלעדי כל החיים שלי לא היו קורים.וכעת אספר למה לי טוב בחיים. קריאה נעימה.

שבועיים ישבתי עם עט ונייר וחשבתי איך להסביר מחדש את סיפור הנסיכה. אלא שרציתי לעשות זאת בדרך אחרת. להסביר שהחיים שלי הם הדבר היקר ביותר שיש לי. בכל יום, אני נתקל בעוד עלמת חן ששולחת אלי מבט וחיוך. אם היא מכירה אותי, היא גם זורקת מילה שעשויה להתפרש לכמה וכמה משמעויות. לפני חודש וחצי כאשר החלטתי על הקמת הפרוייקט, הייתי בהפסקה מהתמימה. פעם ראשונה שחוויתי בחיי הפסקה בזוגיות. לא ידעתי איפה אהיה בתאריך של היום, אבל ידעתי כמה דברים שאף אחד לא יכול לקחת ממני. האהבה שאני נותן גורמת לאנשים להפתח אלי. אנשים נצורים בשפתיהם מחפשים מקום לשים את ליבם, לא פעם מצאתי את עצמי עומד מול מספר אנשים ביום אחד. כשחשבתי לעצמי כי אני עשוי להיות במקום הזה, בתאריך הזה, במקום שבו אני שוב במעגל הרווקות ונשארתי עם כאב בלב, הבנתי שיש לי עוד הרבה דברים בחיים שאי אפשר לקחת ממני. אחד הדברים זה הזכרונות. לפני שבועיים ישבתי עם עצמי ולקחתי את מכשיר הפלצפון לידיים. התחלתי במחיקה שיטתית של כל ההודעות הכתבות. החל מהתמימה, הידידות, החברים ואפילו המשפחה. הבנתי, שהכל נמצא בתוכי. האהבה שהרגשתי שהביאה אותי להרים פרוייקט כה גדול הבהירה לי נקודות אור בחיים: באמצעות העיינים שלי - אני מעביר לדימיון תמונות שאוכל לחזור אליהם בכל רגע. באמצעות האף שלי - אני מריח דברים שתמיד אוכל להריח אותם אם רק אתאמץ. באמצעות הלשון שלי - אוכל להרגיש טעמים שטעמתי, או שטעמו אותי... באמצעות הידים שלי - אני מרגיש מגע של אנשים שאחזתי, ובמיוחד אהבה.

מעטים האנשים שיכולים באמת להרגיש אהבה. אני מאמין, כי אם ניתנה לי הזכות לדעת לאהוב בצורה אין סופית, עלי לנצל זאת ולא רק למעני וטובתי, אלא לדעת להפיץ זאת. במקומות שאני דרכתי אנשים לא יודעים על קיומם. על אהבות ואהבהבים שהרגשתי אין מילים בשפה העולמית שאפשר לתאר. הרגע בו עצמתי עיינים ונשקתי לשפתיה. היום בו ישבנו בדייט הראשון ככה סתם באוטו, שותים קפה וצוחקים. על טיולים של רוצים שיגמרו. על אצבע שמלטפת ולא צריך מילים בשביל להעביר אהבה ביותר ממעשה של אצבע. על ישיבה של שעות של שיחה על כלום ועל הכל. על ישיבה של אחד מול השני בלי מילה קולית שחותכת את האוויר שמפריד ביננו. לפעמים, כשאני יושב עם עצמי וחושב מה היה בדיעבד יכול להיות, אני תמיד מגיע לאותה המסקנה. החיים לא מפסיקים. תמיד יהיו שאלות. תמיד ארצה לשמוע שוב על הצבע האהוב עליה. על העונה שהיא אוהבת. על איך עבר עליה היום. אפילו להתגעגע אני יודע. נכון, לא בכל יום יש לי כוח לזה, אבל ביום המחר ארצה זאת שוב. ואם לא ביום המחר אז בשבוע הבא, אבל זה יחזור וצריך רק להנות מכך. לא פעם הבנתי כי אני תיק אהבה כבד. עשוי מאבק של אהבות. לב שמורכב כל פעם מחדש. צריך להיות חזק בשביל לעבור שביל דרך שכזה. להבנות מחדש, לעמוד על עצמך ולא לשכוח להיות אתה. מה שלא פעם אני שוכח שצריך להיות. וכן, יש לי עוד הרבה שאלות. מקמות שלא הספקנו לטייל, דברים שאני רוצה להראות, מתנות שאני רוצה לתת. מילה ששכחתי להגיד. זה אף פעם לא יגמר... זה לא צריך להגמר.

אז למה טוב לי? כי אם לא הייתי חווה את כל החיים הללו, לא הייתי מגיע להיות ארז. לא הייתי יכול להעריך את מה שיש לי. לא הייתי יודע להשתמש בחושים שלי בשביל להמשיך ולהתקדם. להמשיך ולהראות לאחרים את הדרך שלי. להמשיך ולהאמין, ליצור ולעשות, לקיים ולא רק להבטיח. כל הרגעים הללו, הטלפטיה שמקשרת אותי, עד היום אני יכול לחוש בה. אלו הם דברים, שאף אחד לא יכול לקחת ממני. אלו הדברים שעשו אותי למי שאני ומה שאני. לקום בכל בוקר ולהגיד "אני ארז". ולא רק להגיד את זה, אלא להבין שזה אני ושיש מי שאכפת לו ממני וזה לא רק אני. לדעת שכאשר מסתכלים עליך רואים אישיות ומעריכים אותך. להיות אני, ולחוש את כל הטוב שיש בחיים, נותן לי את הכוח להיות כאן גם מחר, מחרתיים וגם בשנה הבאה. להיות איתי זה לא דבר קל. זה כבד, זה קשה, אבל זה להיות ולהרגיש מה זה להיות. העולם מתיל עלינו החלטות לא קלות, והלב מנחה אותנו למקום הנכון ורק לו צריך להקשיב. בסוף המסע, הלב בוגד בך, זה השלב בו צריך להיות חזקים ולזכור שהלב מעביר אותנו את המבחן האחרון לפני שאנחנו מגיעים לאושר הנצחי. אני, שצועד במקומות בו אחרים נפלו, ארים ראש, אישר מבט ואמשיך לצעוד. אולי פצוע, אולי חבול, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. ועל אהבה... לא מוותרים!

הסיפור התחיל עם נסיכה. התכנון היה ששבוע לפני החתונה אנחנו לא נתראה. רק נדבר. נתראה בחופה - את התמונות בבגדים נעשה יום אחרי... למי אכפת. אבל תמיד חשבתי על הלילה לפני. על הכתבה האחרונה שלי שבה אהיה רווק, בה אכתוב איך מחר, אותה נסיכה שהכרתי בצבא תהפוך למלכה... ואני אהיה למלך. והיא תשב בביתה ותקרא את השורות ביחד עם עוד מאות גולשים שרק יאחלו מזל טוב, ושוב, בפעם המיליון, יגידו כמה כיף לה וכמה כיף לי.

ישבתי וחשבתי במשך שבועיים איך לסיים את הכתבה הזו. היו לי הרבה רעיונות. האם לצאת בהכרזות? לקרוא קריאות? אולי לשים עובדות? לבסוף, החלטתי כי אין לכך מקום כאן וכי זה נתון לחיי הפרטיים. אבל בכל זאת, עלי לסכם את כתבת האהבה שלי. להסביר שלא משנה איפה אהיה בעוד שנה, אני תמיד אהיה אותו 'ארז' שיקום בבוקר ועשה משהו בחיי אחרים. וזה אני, וזה מה שעושה לי טוב, להיות אני לטוב ולרע, אבל להיות אני. ואם אתם תוהים אם היא קוראת את זה... אז דעו לכם שכן. חיפשתי בכל דרך לנסות ולתת דוגמא על מה זו אהבה. למה היא עושה אותי מאושר כל כך גם כשהיא לא מצליחה. הקטע הבא, הוא מהספר 'באדולינה':

"רגע לפני שקמנו ללכת, ראיתי טיפה של שוקולד על הסנטר שלה. לפני שהספקתי לחשוב מה אני עושה, באינסטינקט של נאמן-ניקיון, ניגבתי אותה באצבע. בערך כשהתחלתי למשוך את האצבע חזרה אליי, נעשיתי מודע למה שאני עושה. הסתכלתי עליה. המבט שלה היה ממוקד על הגלידה בקצה האצבע שלי. מה אני הולך לעשות עכשיו עם הטיפה הזאת? לנגב אותה במפית ולזרוק לפח? ללקק את האצבע? אם היה פה מלך, מה הוא היה עושה?

עצרתי את האצבע באמצע האיסוף והחלפתי כיוון. חיוך הגלידה שלה. לשם הטיפה הזאת שייכת. החלקתי את קצה האצבע על מרכז השפתיים שלה, קצה שפה עליונה עד קצה שפה תחתונה, ומה שבדרך. נתיב מטושטש של שוקולד. הלשון שלה עקבה בדייקנות אחרי שביל השוקולד. ואז באמצע המבט, היא עוצמת עיניים להרף שנייה, ושוב פוקחת ומסתכלת עלי. אין לי מושג באיזו שפה יש מילים למבט הזה, אבל אני יכול להגדיר בקלות איך מרגיש מי שמסתכלים עליו ככה: כמו מלך."

בית הנסן. חזרתי רק בשביל לצלם - שם לראשונה הרגשתי שאני רוצה להתחיל איתה

להתראות בשנה הבאה