אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
18 |
300 מילים | |
|
תגיות:
|
העורך של עיתון הסטודנטים ביקש ממני לכתוב לו 300 מילים בשביל לסכם את מערכת הבחירות. לא קל לדחוס את כל המחשבות שרצות בראש על היומיים המטורפים האלו ל-300 מילים, במיוחד שזה מכוון לסטודנטים ולא למקבלי ההחלטות (שיקבלו סיכום אחר, עצבני יותר) וככה המשימה שנזרקה לאוויר ביום חמישי נדחתה ונדחתה. פה קמתי מאוחר וסתם שרפתי את הזמן במשחק כדורסל מטופש במחשב, שם ניסיתי להכין שיעורי בית, אחר כך ראיתי קצת כדורגל (טוב, מגיע קצת נחת ולפחות היה היום משחק טוב) עד שנתקעתי מול סרט בטלוויזיה שלא נתן לי לקום ולשבת מול המחשב. בסוף כשהגעתי לכתוב השעה הייתה כבר 1:30, כשמחר יום לימודים והשעון ממשיך לתקתק. איך בכלל אפשר להתחיל לכתוב משהו כזה? איך משחילים פנימה את כל המספרים שהוא רוצה ממני? מה עשיתי לעצמי? לכתוב כתבה כזו זה כל כך שונה מלכתוב בלוג קטנטן, פתאום כל העולם אמור לקרוא את הדברים שלך (למרות שאני מניח שגם ככה ידלגו לעמוד הבא, למרות התמונות שצילמתי) וכשכל הרעיונות בראש מתערבבים, אי אפשר למצוא את הקצה של החבל שאיתו אני בכלל אתחיל את הכל. אז אולי ניקח קצת מפה, נערבב עם המספר הזה משם, נוסיף קצת כבוד למי שמייצג וטיפה תודות, נערבב ונגיש. גם ככה מאוחר. בסוף יצא 324 מילים.
4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
30 |
שיר בבוקר בבוקר | |
|
תגיות:
|
לחץ של מבחנים ושל סוף סמסטר, הרבה דברים על הראש וסתם חוסר חשק לכתוב גרמו לי לפספס פוסט יום הולדת. אז נכון שעבר כבר יותר משבוע, אבל מסורת זו מסורת. אני לא זוכר מתי התחלתי בדיוק לשמוע שיר מיוחד בשביל לפתוח את יום ההולדת שלי, כנראה זה היה מתישהו בצבא. סוג של מילים של אחרים שנוגעות בי ומתאימות לאווירה שאני מנסה להכניס את עצמי ביום הזה. אם בהתחלה זה היה רק beautiful day של U2 (וגם חזר על עצמו במשך שנתיים-שלוש), אחר כך זה עבר לרשימה של שירים עבריים מתאימים. זה כבר נהיה סוג של טקס, חלק מכל מה שהאווירה של היום הזה מסמלת. ניסיתי להבין במהלך החודש למה זה כל כך חשוב לי, כי ההתעסקות הזו נראית פתאום קצת ילדותית (בכל זאת, אני מתחיל להרגיש כבר זקן) ולא ממש הבנתי. אולי זו פשוט התחושה שזה היום שלי בשנה, החגיגה הפרטית שלי שסגרתי עוד שנה ואני מוכן להתחיל עוד שנה. זמן להסתכל אחורה על מה שהיה, להבין ולשנות לקראת מה שיגיע הלאה. החגיגה היא בעיקר שלי, אבל תמיד נחמד לעשות אותה עם עוד אנשים (ולמרות שהזמנתי לא מעט, רק חלק הופיעו, אבל החלק הזה כלל את אלו שבאמת היה לי חשוב שיגיעו ומהאחרים כבר לא היה לי אכפת). מתוך כל התחושות האלו, אני בוחר את השיר, בין אם מדובר בתקווה לקראת השנה שתגיע או בסתם אמירה בשביל עצמי. אז עכשיו, כשאני רגע לפני סיום עוד פרק בחיים שלי, אני צריך את ההרגשה הזו שהכל יכול לקרות. שתהיה שנה טובה. בתוך אגם קפוא – מילים ולחן: רונה קינן היום נגמר לי בתוך אגם קפוא עבר שבוע בתוך אגם קפוא...
ואין לי חשק
לשמוע מה אומרים
אומרים לי כל הזמן
הכל עובר ומסתדר
ובסוף יגיע
יגיע גם תורך
לנשום בשקט
למרות החושך
למרות כל מה
שמכביד אותך לשם
אני רואה תמונה
שלי לפני שנים
אני לא מזהה
תיבת צעצועים
שאין בה אף סודות
הכל יכול להיות
הכל יכול להיות
עברו שנתיים
המחשבות שלי
במעגל סגור
חיכיתי כל החורף
חיכיתי כמו תינוק
לשמוע רק מילה
והיא לא נאמרה
4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
17 |
לנשום בספירה לאחור | |
|
תגיות:
|
אני לא יודע איך השבוע הזה יתחיל (כי בשביל זה צריך לצאת מהמיטה…) אבל אני יודע איך הוא יסתיים. פרט לעובדה שיסתיים לו עוד סמסטר ותתחיל תקופת המבחנים (למרות שיש מבחן ראשון כבר באמצע השבוע הזה), תסתיים עבורי עוד שנת חיים ותתחיל אחת חדשה. ממש תזמון מושלם. זו הייתה שנה שנפתחה בצל האסון ההוא בפקולטה, שגרם לי להתמודד עם הרבה דברים שלא ידעתי איך לטפל בהם. קשה לראות אנשים שאתה מכיר ואפילו מחבב נשברים לך מול העיניים, ועוד יותר קשה הייתה תחושת חוסר האונים שהייתה קשורה לחלק מהניסיונות לעזור לכל מי שהיה קשה לו. הבירוקרטיה הטכניונית לעד תתגלגל לאט, גם כשמדובר ברגשות של אנשים, וכל הזמן באוויר ריחפה תחושה של ללכת עם הראש בקיר ולא משנה מול מי. זה היה אחד מרגעי המשבר הגדולים שלי בתפקיד שכיהנתי, במיוחד שזה די היה משתק והבליט במיוחד את הבדידות ואת החוסר במישהו ממש קרוב שיידע לעזור לפרוק את הדברים החוצה. לאחרים היה מי שיעזור, אני נשארתי עם הצלקות בפנים. היה הרבה מוות השנה, ולצערי הייתי בעוד הלוויה פרט לזאת ודווקא את ההלוויה שהייתה אמורה להיות הכי קשורה אליי, זו של סבתא שלי ז"ל, פספסתי אבל זה כי הייתי רחוק מכאן, מסייר בבתי הקברות הגדולים בעולם על אדמת פולין (זו גם חוויה שדי עיצבה את מי שאני בשנה האחרונה). זו הייתה שנה של הורדת פרופיל ושינוי כללי המשחק בשבילי. בהתחלה זה עוד היה קשה להתרגל לזה, אבל אחר כך ראיתי שזה עושה לי רק טוב ונותן לי קצת יותר שקט. פתאום כבר לא הכל עליי, פתאום יש פחות צורך להוכיח לכולם. אבל אי אפשר להתנתק מזה לגמרי, ושמרתי אפילו על מידת קשר לכל מה שקורה מסביב, כי ככה אני. עוד מעט גם זה יגמר, והמחשבות שהיו לפני חודש אם לחזור ולעשות משהו, חוזרות עכשיו עם מטרה לתת חותם אחרון ומשהו שישאיר טביעת אצבע ברורה שלי בשביל הדורות הבאים. זו הייתה שנה שבה התמודדתי וניצחתי פחדים הרבה יותר משמעותיים, בעיקר עמידה מול קהל. רק בשבועות האחרונים הייתי צריך להציג שני מאמרים (אחד בקורס רגיל והשני הצגה של סמינר, שהתכוננתי אליה כמו משוגע) ובדיוק ביניהם הייתה הצגה של קטע מוזיקלי באחד הקורסים שלקחתי. עד עכשיו אני לא מבין איך הצליחו לגרום לי לחקות את סרג'יו קונסטנזה ואפילו לשיר כמוהו, ועוד מול 50 אנשים… זו הייתה בעיקר שנה של שינויים, כי החיים הולכים להשתנות לגמרי בשנה הקרובה. מסגרות אחרות ייסגרו ואחרות ייפתחו וצריך ליצור את השינוי הזה וגם להסתגל אליו. צריך להפנות את עצמי לכיוונים חדשים, להתמודד עם כל אותם פחדים שלא התמודדתי איתם ממש עד עכשיו ולנצח אותם, כי אחרת אני אשאר לא רק ממש לבד אלא גם בלי כסף ובלי שום דבר לעשות (ולא ממש בא לי לחזור הביתה בסוף התואר, הגיע הזמן לעצמאות אמיתית). מתישהו תגיע הנקודה שבה אני אתחיל להכריח את עצמי לקחת את הסיכונים ולזוז ואז יתחילו חיפושי העבודה הרציניים. הייתי רוצה להאמין שזה ייתן לי את הביטחון גם עבור "ראיונות עבודה" מסוג אחר כי בסופו של דבר כל הדברים האלו קשורים אחד בשני וצריך אותו אומץ בשביל להציג ולמכור את עצמך, גם אם זה עבור קשר רומנטי. אני קצת יוצא מעודד מהשנה האחרונה, למרות שהניסיון המשמעותי מהשנה האחרונה די הסתיים בכישלון אבל במקרה הזה לא הייתי מאשים את עצמי. ככה זה כשבחורה גורמת לך להרגיש שמחווה של ליווי הביתה והגנה מפני גשם הייתה דבר מיותר (במיוחד כשאחר כך צריך לצעוד יותר מחצי שעה בגשם שוטף). אני די אופטימי בקשר לשנה הקרובה. עכשיו רק נשאר לעבור את השבוע הקרוב. לנשום בספירה לאחור, 4 ימים, וללכת.
1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות