אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט.

דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר).

אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו.

וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או אחרת. בדיוק באמצע התקופה, הכלבה שלנו נפטרה והותירה את שנינו שבורי לב, וזה היה קשה שבעתיים כשאני רחוק בלי יכולת לחזור (ביקשתי ולא נתנו לי) והיא נשארה לבד עם הכלב לטפל בהכל. לקח יותר משבוע עד שהגיע הרגע המיוחל וחזרתי, רק בשביל להישאר איתה ולא יכולנו אפילו להיפרד לכמה רגעים קטנים.

כל חודש שעבר ביחד נחגג ביציאה למסעדה וארוחה טובה (גם אם זה היה רק ופל בלגי משובח בגלידריה מול הבית). כשהתקרבנו לשנה, שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס ולחגוג את זה בחו"ל והיא בחרה את פריז. למרות אינספור ניסיונות לעכב אותנו (שנת לימודים שנפתחה שבוע מוקדם מהמתוכנן, טיסת עבודה נוספת שהתבטלה ברגע האחרון, כלב שהחליט לפתח דלקת יומיים לפני ההמראה ואפילו מטוס עם תקלה טכנית) לא מנעו מאיתנו להמריא לשם ולחגוג. ביום השנה עצמו עלינו למעלה אל הסקרה-קר, לתצפית על כל גגות פריז שהיו מכוסים אז בערפל הבוקר, ותוך כדי שיחה קטנה בינינו שניסתה טיפה לסכם את כל מה שעבר עלינו, שלפתי משהו מתוך התיק שהצלחתי איכשהו להחביא טוב טוב ממנה במשך שבוע שלם. היא הייתה מאוד מופתעת מזה ובכלל לא ציפתה לזה (לפחות לא באותו הרגע), היא בקושי יכלה לדבר מרוב התרגשות ואפילו התחילה קצת לבכות.

והיא אמרה כן.

עבר כמעט שבוע מאז ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בסוג של חלום מרוב כמות האהבה שמורעפת עלינו. המשפחות מאושרות (אבא שלי תופר חליפות, אחותה כבר בוחרת שמלה וסבא שלה חיכה לנו בשדה התעופה בארבע לפנות בוקר עם זר פרחים ענקי ודמעות בעיניים), ואפילו בפייסבוק לא ציפינו לכמות כזו של תגובות ומספר תלת ספרתי של לייקים. עוד לא ממש התחלנו לתכנן את הכל או אפילו לחשוב, כי פשוט עוד לא הספקנו לעכל את כל מה שקרה. זה מרגיש פתאום משהו של אנשים גדולים כשמילים שמתחילות ב-ח' נזרקות כל הזמן לאוויר, ואני שרק לפני שנה ומשהו בעיקר הסתכלתי כמה חודשים קדימה, פתאום מתחיל לתכנן חיים שלמים עם בת זוג, כלב ומשפחה שלמה שאימצה אותי מהר מאוד לחיקה. רגע לפני שאני נכנס לעשור הרביעי של החיים שלי, הם נכנסו למערבולת גדולה, לשינוי תפיסה ובעיקר להתבגרות מהירה.

למרות כל זה, זה מרגיש הכי נכון שרק יכול להיות. כשאחותי בירכה אותה, היא אמרה לה שהיא אף פעם לא ראתה אותי מאושר כל כך כמו בשנה האחרונה, ושהתחולל אצלי שינוי ענקי. אני כבר לא אותו בחור שהיה כל הזמן לבד עם המחשבות שלו, שחולם בהקיץ על חיים טובים יותר, מקווה למצוא לעצמו מישהי שלא תעביר אותו סרטים, תעשה לו את המוות או סתם תגרום לו להוציא עליה המון כסף, ובעיקר למצוא מישהי שתהיה קודם כל חברה טובה, אוזן קשבת ואחת שתראה אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, עם כל השריטות והשיגעונות כולל אלו שאחרים לא רואים. איתה זה היה כל זה ואפילו עוד יותר מזה, ברמות שאפילו לא הייתי יכול לדמיין. הקרבה, האינטימיות, החברות, השותפות לחיים, האוזן הקשבת, הם הרבה יותר מכל מה שהיה לי עכשיו, והיא גם נשארת, בלי להרגיש שהיא מתרחקת בגלל חברים אחרים, לימודים, מרחק גיאוגרפי או כל סיבה אחרת שבגללה חברים אחרים החליטו להתרחק קודם. נדמה שכל משבר שעברנו בחיים שלנו בשנה האחרונה (ולא היו חסרים כאלו) רק חיזק את הקשר בינינו וקירב אותנו יותר ולמרות שעברנו "רק" שנה אחת ביחד כזוג, זה מרגיש לשנינו כאילו זו עדיין רק ההתחלה ויש לנו עוד המון לגלות ולחוות בדרך ביחד.

לולי ואוגי, סיפור אהבה. סוף השנה הראשונה, תחילת החיים. 

15 וחצי חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד בעבודה של הגדולים. עבודה אמיתית, עם רכב ליסינג וקרן השתלמות וביטוח בריאות וחדר אוכל ושעות נוספות גלובליות וטיסות לחו"ל (בינתיים הייתה רק אחת, 4 שבועות ליד טורונטו) ועוד הרבה מילים של גדולים. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-3 חלקים, בדיוק כמו מספר הפרויקטים שבהם הייתי.

התקופה הראשונה נמשכה חצי שנה והיא כללה את ההכשרה הראשונית ולא מעט פיתוח והבנה ראשונית של המערכת שעליה אני עובד. זו הייתה תקופה די מהנה, כי היה בה לא מעט פיתוח וניסיונות להבין בדיוק מה אני עושה. לא היה הרבה לחץ והכל זרם בצורה חלקה, במיוחד כשהיו איתי החברים שהתחילו לעבוד ביחד איתי. אחרי חצי שנה בחברה קרא לי מנהל הפרויקט והודיע לי שבגלל ששלב הפיתוח הסתיים, יש קצת קיצוצים בצוות ולכן מעבירים אותי (ורק אותי) לפרויקט אחר. בעוד בפרויקט הראשון שעליו עבדתי נכנסו לשלבי הבדיקות של הקוד (ובגלל זה מי שנשאר שם יכול היה להבין הרבה יותר טוב את המערכת), אני עברתי לפרויקט שנמצא כבר בשלב הסופי של הבדיקות שמתבצעות אצל הלקוח. חודש מאז שעברתי פרויקט כבר נשלחתי לאתר של הלקוח מעבר לאוקיינוס בניסיון להפגין את הידע שרכשתי. לצערי, זה היה רחוק ממספיק והתסכול הגובר בשילוב העובדה שהייתי די לבד שם ורחוק מהכל יחד עם שעות עבודה ארוכות (לפחות פעם ביומיים עד 23:00 בלילה) התישו אותי מאוד. כשחזרתי, העניינים התנהלו בעצלתיים, כיאה לפרויקט שלא היה ברור מה הולך להיות איתו. מדי פעם שלחו אותי לסתום חורים בפרויקטים אחרים לתקופות קצרות ובשאר הזמן ניסו לתת לי עוד ועוד ידע, כמה שרק היה אפשר.

התקופה השלישית התחילה בתחילת ספטמבר האחרון. נכנס פרויקט חדש, ואני יחד עם עוד מישהו מהפרויקט הקודם עברנו אליו. הפעם הייתי כבר אחד מהוותיקים שאמור להיות לו קצת ידע להתחיל להניע את הגלגלים והפיתוח. זה רק התגבר כשקיבלנו לפרויקט שלושה עובדים חדשים לגמרי מהניילון, בדיוק כמו שאני הייתי שנה לפניהם. ההתחלה הייתה רגועה ושקטה, הצלחתי לתת לחדשים קצת קרש קפיצה להתחיל להבין מה הם עושים כשבמקביל התחלתי לכתוב תוכניות פיתוח בעצמי לראשונה (אבל כמעט ולא לפתח). לאט לאט עומס העבודה התחיל לעלות ולעלות ודברים התחילו להסתבך. דברים שנראו טריוויאליים הפכו למסובכים יותר, והזמן שהוקצב לכל משימה אזל במהירות, כשההערכות המקוריות היו רחוקות ממה שזה לקח בפועל. זה היה רק המצב אצלי אלא אצל כולם, אבל איפשהו נדמה לי שאני זה שנתתי הרבה יותר מאמצים כדי לנסות לסיים את הכל בזמן. מאז אמצע אוקטובר כמות שעות העבודה השבועיות שלי כמעט ולא יורדות מ-50 (פעמיים ירדתי מ-50, ובשתי הפעמים זה היה 49 שעות עבודה בשבוע) וזה בעיקר מתבטא בימי עבודה שמתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים מאוחר בערב. התרגלתי להגיע לעבודה כל יום בשמונה בבוקר כי תמיד הייתי טיפוס של בוקר וזה גם איפשר לי לברוח הביתה כבר ב-17:00 (היו כאלו שפתחו עיניים על זה), אבל בשבועות האחרונים זה הפך לממש נדיר שאני אצא בשעה הזו. זה יכול להגיע לימי עבודה של 12 שעות ויותר, שאחריהן עוד מצפה לי נסיעה הביתה וחיפושי חניה מתישים לא פחות (כן, אני יודע, אני בחרתי לגור כאן). כשאני מגיע הביתה כבר אין לי כוח לכלום, רק לקרוס על המיטה, לחכות שעה שהמים יתחממו (בקיץ זה לוקח פחות), לאכול משהו קטן וללכת לישון. בשבועות האחרונים, אני מנסה בכוח לדחוף איזה אימון גופני כדי לשמור על הדיאטה ולנסות להמשיך ולרדת במשקל (ירדתי 7-8 ק"ג מאז אוגוסט אבל זה נעצר לאחרונה) וזה מביא אותי לרכיבה על אופניים ברחבי העיר כשהטמפרטורה בחוץ משחקת בין החד לדו ספרתי. פעמיים כבר תפסה אותי סערה באמצע הרכיבה ותמיד בנקודות מספיק רחוקות מהבית ונטולות מקום מסתור (לפחות צריך להסתכל על הצד החיובי – זה חסך לי מקלחת אחר כך). על חיי חברה אין בכלל מה לדבר. אני חוזר הביתה מותש בסוף יום עבודה ואין כוח לעשות כלום, וסוף השבוע מוקדש בעיקר למנוחה וטעינת מצברים,יחד עם השלמת שעות שינה הכרחיות. זה כמובן בלי לדבר על החברים שלי שמתפרשים במספיק מקומות בארץ ולכל אחד מהם יש את החיים שלו ולא תמיד הם זוכרים שגם אני קיים. על לנסות להכיר מישהי חדשה אין בכלל מה לדבר. הפרידה מהאקסית באה בדיוק עם תחילת הפרויקט ולקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי אבל מאז לא ממש עשיתי משהו בעניין. חוסר בזמן, עייפות, רצון מופגן להתרחק מהמחשב כשאני מגיע הביתה ועוד שפע של תירוצים תלושים יכולים להסביר למה לא עשיתי כלום. עד שכבר ניסיתי לעשות משהו, נפלתי על מישהי שיש לה עוד פחות זמן ממני וברגע שהבנתי שאין לה בכלל זמן להיפגש (אחרי שהשיחות אונליין אכלו לי לא מעט זמן שינה), העניינים התקררו במהירות. השחיקה בעבודה (החסרתי רק יום אחד, וגם הוא בגלל מחלה) מתחילה לאט לאט לתת את אותותיה ולא רק הקור מקשה עליי לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר.

אבל לא הכל כל כך גרוע. אני לומד המון לשם שינוי, ומבין הרבה יותר מה אמורים לעשות. אני מקבל הרבה אחריות על כל מיני דברים ומרגיש שאני באמת מתפתח. זה חשוב לקראת ההמשך, כשהבדיקות יתחילו להיות הרבה יותר מעמיקות, בין אם הם יתקיימו בארץ או אצל הלקוח בשיקגו ואז אני אוכל לתת פתרונות יעילים בעצמי ולא להיות תלוי באחרים, ואולי לשם שינוי גם ליהנות מהנסיעה הזו. אני עוד אצטרך לעשות הרבה חושבים במהלך השנה הקרובה, אם כל מה שקורה מסביב ימשיך ועד כמה זה יהיה שווה את זה, מבחינה מקצועית, כלכלית ואישית. אני עדיין לא יודע עד כמה אני באמת מתקדם מבחינת הידע שאני צובר שיכול לקדם אותי בין אם במקום שבו אני נמצא ובמקומות אחרים, ואני לא יודע עד כמה באמת אני משתכר בהתאם. בגלל החוזה שלי, את הכסף על חלק מהשעות הנוספות שאני עושה אני אקבל רק עוד כמה חודשים (בגלל השעות הנוספות הגלובליות) ועדיין לא הגעתי למצב שבו אני יכול לראות שאני מתחיל באמת לחסוך כסף לקראת העתיד, למרות שבחודש האחרון הצלחתי לראשונה לחסוך סכום לא מבוטל (שיתקזז כבר החודש בגלל טיפולי שיניים שנוחתים עליי לאחרונה). כמובן שמעל הכל צריכה להיות ההרגשה הפנימית שלי וכמה אני נשחק ומתעייף. הייתי לוקח יום חופש אם הייתה לי סיבה מספיק טובה לנצל אותו ולא רק להישאר בבית או לרכב עוד קצת על האופניים ברחבי העיר. צריך לראות לאן הכל מתפתח ורק אחרי זה להתחיל להחליט החלטות. יהיה טוב, בינתיים אני לא כל כך דואג.