מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

1 6/2008		יוני 2008: קדנציה שנייה
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, טכניון

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על כל הלבטים שלי בהתמודדות על תפקיד של נציג סמסטר. רציתי לעזור, להשפיע ולתת את הכל שלי (וזה היה מאוד אקוטאלי אז אחרי שביתת הסטודנטים), אבל בעיקר רציתי להיות מישהו ולהפסיק להיות בלתי נראה. התחושה הזו רודפת אחריי מאז ימי בית הספר כשאף אחד לא ממש ספר אותי, והיא עדיין צצה לה מדי פעם אבל אין לי ספק שמשהו השתנה בשנה האחרונה. למעשה, השתנה מקצה לקצה ובעיקר בי. ככל שהימים עברו, המעורבות שלי רק הלכה וגדלה, הדברים שעשיתי הזיזו במשהו וראיתי לא מעט פירות להתעקשויות השונות שלי. מצאתי את עצמי מתווכח בחלק מהמקומות עד שאני מצליח להשיג את מה שאני רוצה ולהרגיש טוב אחרי זה. היו לא מעט נצחונות, אבל גם היו הפסדים ונפילות והייתי צריך להתמודד גם איתם. המעורבות שלי הלכה וגדלה כשהתחילה השנה יחד עם השביתה הכי ארוכה בתולדות ההשכלה הגבוהה. זה התחיל בסיוע במערכת הבחירות לנשיאות, המשיך במעורבות בפורום הטיפול בשביתה והסתיים בהחלטה להתמודד לתפקיד של רכז אקדמי בפקולטה. כשהשביתה הסתיימה מצאתי את עצמי בתוך ים של בלגן וכאוס מוחלט, שלא ממש הסתדר גם אחרי שהיו החלטות מסודרות. לקח לא מעט זמן לאפס בחזרה ולהרגיע את המערכת ולהתחיל להתרגל לאורך חיים אחר.

בשבוע שעבר היו שוב בחירות. גם הפעם הייתי מועמד יחיד ובלי קושי נבחרתי שוב (ולמי שתוהה, היו מקרים של מועמדים יחידים שלא נבחרו כי הם לא עברו את אחוז החסימה). הפעם ההתמודדות נראתה לי טבעית ובלי חשש של ממש כי ידעתי מה אני מסוגל ולמה אני נכנס שוב. לא יכולתי להשאיר מאחוריי את כל האנשים שסמכו עליי בשנה האחרונה ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. העניין הוא שעכשיו אני עומד בפני צומת נוספת.

שני קודמיי בתפקיד הרכז האקדמי המשיכו מיד אחר כך לתפקיד של יו"ר הוועד ולכן זה היה די טבעי ללא מעט אנשים (כולל היו"ר הנוכחי) שזה גם המסלול שלי. השבוע הוועד הנבחר אמור להתכנס ולבחור לעצמו יו"ר חדש (הליך מחייב לפי התקנון) וכולם מתייחסים לזה כמובן מאליו שבסוף השבוע אני כבר אעמוד בראשות הוועד. כולם, חוץ ממני. מאז שהדבר נזרק לראשונה לאוויר אני בהתלבטויות לא קטנות, חושב עם עצמי ומתייעץ, שואל אחרים ותוהה אם זה לא באמת גדול עליי. התפקיד הנוכחי חייב אותי להתמודד עם אתגרים לא פשוטים כמו ויכוחים עם מרצים ובעלי תפקידים, להזיז עניינים בצורה קצת יותר גדולה (כמו שינוי במערכת המומלצת שבסופו של דבר התקבל בצורה חלקית אחרי שישבתי בישיבת מועצת הפקולטה והבעתי את דעתי). זה היה לא פשוט אבל דברים באמת זזו וקרו וקיבלתי לא מעט תשבוחות מהאנשים הנכונים. לעבור לתפקיד היו"ר יצריך אותי להתעסק בכל שאר כאבי הראש יחד עם העניינים האקדמיים (למרות שברובם יתעסק המחליף שלי, וגם זה כאב ראש למצוא). אני אצטרך להתעסק בכל הדברים הקטנים שקשורים לאגודה בתוך הפקולטה ובעיקר לנהל את אנשי הוועד לעשות את מה שצריך מהם. האחריות שנופלת עליי, שכוללת למעלה מ-1200 סטודנטים, היא עצומה וגורמת לי לחשוב אם אני באמת יכול להתמודד עם כל זה, בעיקר עם בעית חוסר הביטחון שלי. קשה לי לדבר מול קהל בלי להתרגש, קשה לי לפעמים להצליח להביע את עצמי מול מישהו בלי להתבלבל ולא לדעת מה להגיד ולרוב אני פשוט בשקט, מפחד להגיד משהו לא במקום שיחזור אליי כמו בומרנג. עם כל זה אני צריך להתמודד גם עכשיו, אבל השדרוג בתפקיד יוסיף לי עוד ועוד.

כשהתמודדתי לתפקיד הנוכחי, לא חשבתי לרגע ולא הססתי בעניין. לקחתי את זה בלי למצמץ ובלי לחשוב ונתתי את כולי ואת כל מה שיכולתי. הבוסית שלי לא מפסיקה לשבח אותי על התפקוד שלי ולא ממש רוצה שאני אעזוב את התפקיד (היא גם חברה בוועד, למרות שהיא לא יכולה להצביע). אין לי ספק שאם אני אבחר, אני אתן את כל מה שיש לי לטובת התפקיד ואשתדל לעשות הכל כדי להצדיק את הבחירה, גם אם זה אומר להכריח את עצמי להשתנות. אין לי הרבה ברירות ואין לי ימים של חסד. אם אני לא אעשה את זה, אני אהפוך את עצמי לבדיחה וכל מה שניסיתי להשיג, בין אם לטובת הכלל ובין אם לטובתי, ילך לזבל. איכשהו בחיים האלו שלי, שמלאים בחוסר הצלחה מסוגים שונים, אני חייב לעצמי ניצחון ודרך שבה אני יכול להשתפר ולהיהפך לבן אדם טוב יותר. אני צריך את זה בשביל ההתפתחות האישית שלי והרצון להיות מי שאני באמת, זה שמעטים באמת יכולים לראות.

תמיד תרחף מעליי העננה שאומרת שאני יכול לעשות יותר. זה קורה גם עכשיו וזה ימשיך גם אחר כך. אני לא תמיד מרוצה ממה שאני עושה ומיד חושב שאני יכול יותר ורוצה יותר. מצד שני, המרחק בין הרצון לביצוע בפועל הוא לעיתים גדול מאוד ולא מעט פעמים בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מתייסר במחשבות האלו. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות יותר, לתרום יותר, ואני תמיד נשמר על אותה רמה ובאותו סדר גודל. אפילו כשבאים ואומרים לי שאני מבצע את התפקיד שלי הכי טוב מבין כולם, זה עדיין גורם לי לנוע בחוסר שקט ולא באמת מאמין לזה. אני לא יודע עד כמה זה בריא לי לחיות ככה, כי אחרת אני פשוט אפול בשלב מסוים ואתפרק לגמרי. בצורה הזו אני לא ממש יכול לנהל עוד דברים בחיים שלי (פרט ללימודים, שאותם חייבים) אחרת המצב יהיה פשוט קטסטרופלי ולכן צריך לוותר לפעמים על דברים. אני לא יכול לעמוד בעוד סמסטר של עליות וירידות רגשיות, במיוחד כשכל זה על הכתפיים שלי, ולכן אני צריך לעצור ולהסתכל על כל הדברים בפרופורציות הנכונות ולדעת לעצור חלק מהדברים לטובת מה שהולך כרגע.

בשורה התחתונה, אני עדיין עושה את זה בשביל עצמי ובשביל להשתפר בכל האספקטים בחיים שלי. אני רוצה להאמין שכל המחמאות שקיבלתי היו אמיתיות וכנות, ושבסופו של דבר אני אגרום לשינוי הזה בתוכי ולא משנה מה האמצעים או הדרך. הבן אדם היחידי שאני צריך לנצח עכשיו ולאורך כל השבוע הוא אני.

[אל תאמיני - איה כורם]

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/6/2008 16:06

 

4 4/2008		אפריל 08: איש על הירח
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור, פתיחת חודש

הוא נמצא לו אי שם למעלה, מסתכל על כולם מהצד, מנסה להתקרב אבל תמיד יש מרחק, מתייאש וחוזר לפינה שלו רק בשביל לצבור עוד קצת כוח ולנסות שוב אבל עם פחות אמונה.
עומד לו שם בצד ומנסה להבין כל פעם מחדש איפה הוא לא בסדר (כי לא יכול להיות שהעולם תמיד עקום), איפה הטעויות ואיפה אפשר לתקן, אבל כנראה חוזר שוב ושוב על אותו דבר ולא מצליח לצאת מאותה נקודה.
רוצה קצת קרבה, קצת חום, קצת ליטוף, חיוך או חיבוק, משהו שיגרום לו להאמין יותר בעצמו וביכולות שלו. במיוחד עכשיו שקשה, שכל יום הוא שדה קרב של ממש, של רצון להוכחה עצמית, של מאבק אימתני בתחושה החריפה של הכישלון.
כי מה בסך הכל צריך? מה בסך הכל הוא צריך לבקש? לרדת קצת למטה, לא להרגיש שונה, לדעת שהוא יכול להתקרב בלי לחשוש, בלי שזה יפריע למישהו, בלי שהוא יירתע ויברח. הוא אפילו לא רוצה את מה שכולם מסביב מדברים עליו, הוא יסתפק במועט, רק בתחושה, בהרגשה, בלי יותר מדי בלגן מסביב.
זה כבר נהיה יותר מדי מסובך, במקום להיות הדבר הכי פשוט. מה שנראה טריוויאלי, הופך לבלתי אפשרי, עד שנתקעים במעגל שאין ממנו יציאה. זה הופך פעולות פשוטות, נטולות אינטרסים, למשהו שהרבה יותר קשה להתמודד איתו.

אז הוא נשאר שם למעלה, נלחם מלחמות לא לו, ואפילו מצליח בהן וקוצר שבחים. אבל התחושות האלו, תחושת ההוכחה ותחושת הכישלון, הן רודפות אחריו לכל מקום, מונעות ממנו להתבשם ולהרגיש טוב עם עצמו. תמיד יהיו עוד מאבקים, תמיד יהיה משהו שצריך לפתור, תמיד יש סיכוי לפשל ולהתאכזב. הוא לא ממש חושב שהוא מוצלח כמו שמכנים אותו שם למעלה. הוא פשוט חושב שיש כאלו שעושים יותר ממנו, שעושים עבודה הרבה יותר טובה, שבשבילם זה פשוט מה שבשבילו זו משימה לא פשוטה (כמו שיחה קטנה או לעמוד מול אנשים ולהביע דעה).
ודווקא ברגעים האלו, כשצריך גב, מגלים שאין ממנו יותר מדי. בגלל שהוא נמצא שם למעלה, החיים למטה ממשיכים כרגיל ורק אם גורמים למישהו שם להעיף מבט למעלה, הוא יסתכל וישאל מה קורה. לרוב הם פשוט יקראו לו, יבקשו ממנו משהו, ירצו קצת גב, קצת כתף לשים עליה את הראש ויחזרו למטה ברגע שרק אפשר, כי מה כבר יש לעשות על הירח. יש כאלו שיפנו מבט ויבואו להקשיב, אבל כמה כבר אפשר להסתמך עליהם? כמה כבר הם יהיו מוכנים לעצור ולשמוע? החיים שלהם ממשיכים והם לא צריכים עוד משהו על הגב לדאוג לו.

והוא ממשיך, כי אין ברירה אלא להמשיך. אין ברירה כי העבודה צריכה להתבצע והאחריות מחייבת אותו לעשות אותה. הוא ממשיך כי הוא לא מסוגל לוותר, ולמרות שזה נעשה קשה יותר לחשוב על זה, הוא עדיין חושב שיום אחד תגיע חללית ותיקח אותו מהירח או שתגרום לירח להיות מקום קצת פחות מבודד.

זה היה חודש קשה למדי, שכולו מרוץ אינסופי אחרי הזמן והלימודים, כשבקושי היה אפשר לנשום ולהרגיש חי. נותר רק להתגעגע לתקופה שבה היה שקט, בלי מאבקים ובלגנים, עם ימים ארוכים של חוסר מעש. העובדה שנשאר עוד שבוע אחד לסיום הסמסטר לא ממש מנחמת, כי בסוף כל סמסטר מגיעים מבחנים.
זה היה חודש של שתי סגירות מעגל. אחת קטנה, שבדיעבד כמעט ולא הורגשה, אפילו די נטולת אכזבה. הייתה אחת גדולה ומשמעותית, כזאת שסגרה סופית סיפור ישן באיחור רב, וגרמה לי להשאיר מאחור דרך הסתכלות מסוימת על אותו בן אדם. זה משהו שהיה צריך שיקרה כבר מזמן, כי מגיע הרגע בו צריך להשאיר את אותם אינטרסים מאחור, ולראות דברים בצורה הכי פשוטה שיש, בן אדם מול בן אדם.
וזה הולך להיות חודש עוד יותר קשה. שבוע אחרון של סמסטר מופרע, עם הלחץ לסיים הכל בזמן, וכבר ביום ראשון הבא מבחן ראשון כשאין ממש זמן להתכונן אליו. עבודה שצריך להגיש מתישהו עם שותפה שלא סגורה על עצמה ועושה קולות של פרישה והרצון העצום להגיע לנקודה שאני מחכה לה כבר 5 סמסטרים ולהוריד את הנטל הזה מהגב. בזה אני צריך להתעסק עכשיו, לנתק את עצמי מענייני הלבנה.

ואחרי פוסט מספיק מורכב, צריך ללכת עם טעם טוב בפה, עם משהו שלא משנה מה, תמיד גורם לעצור באותו רגע, להתמכר לצלילים, להרגיש הרבה יותר טוב ולחייך. 5 דקות של עונג צרוף.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-5/4/2008 12:18

 

2 3/2008		מרץ 08: הרהורי 5
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, פתיחת חודש

אתמול (שבת), בשקט בשקט, הבלוג הזה סגר עוד שנה והוא כבר בן 5. בין כל הבלוגים מסביב הוא כבר די קשיש, אבל הוא עדיין קטן, לא מוכר, מתחבא לו בפינה שלו ולא עושה הרבה רעש, כנראה ממש כמו זה שכותב אותו. תמיד הוא היה קטן, אבל נדמה כאילו בשנה האחרונה הוא נהיה קטן עוד יותר. חלק מהקוראים הקבועים נעלמו, סגרו את הבלוגים שלהם והתאיידו להם מהסביבה, אחרים שוקלים לעשות את זה, אבל הבלוג שלי עדיין ממשיך. גם לי יש לא מעט אשמה בעניין הזה, כי אני ממעט לכתוב בחודשים האחרונים ולא רק בגלל שהחיים שלי נהיו די משעממים וחוזרים על עצמם או שפשוט אין לי זמן מרוב לימודים ולחצים. מרגע שהבלוג התחיל ללכת לכיוון יותר אישי, נעשה יותר קשה לכתוב, במיוחד כשהאנשים שקוראים אותו קיבלו פתאום פנים וצורה, וכל כתיבה, כל רצון להיפתח נעשה קשה יותר ולפעמים כואב יותר. פעם עוד חשבתי שזו עוד דרך להתמודד עם הפצעים והכאבים, אבל הכתיבה לא תמיד מרפאת אותם או מקלה עליהם, לפעמים היא זורה עליהם עוד קצת מלח, וזה דורש לא מעט כוחות נפשיים. ברגע שהתחלתי להרגיש שאני חוזר על עצמי, העדפתי לחזור ולהדחיק במקום להוציא החוצה, ובכלל, את מי מעניין מישהו שכל הזמן חוזר על אותן מנטרות ושום דבר לא זז אצלו.

טוב, נו, אין באמת סיבה לשקוע בדיכאון, במיוחד לא כשמגיעים לחגיגות לבלוג. אז נכון שהוא קטן והוא בקושי זוכה לטיפול ולעדכונים (ברגע שיירד לי הלחץ ההיסטרי אני אעדכן את הרשימות בצד ימין) אבל זו עדיין הפינה שלי. לא משנה מה קורה באתר הזה מסביב, לא משנה מה קורה אצל השכנים וכמה הם פסיכים, ילדותיים ומעוררי רחמים, לא משנה שבקושי קוראים כאן, זו עדיין הפינה שלי ואלו עדיין החיים שלי. חמשת השנים האחרונות של החיים שלי מתומצתות על פני למעלה מ-430 פוסטים, עם כל העליות ו(בעיקר)הירידות שהיו בהם, עם האנשים והדברים שעשיתי, ואני לא יכול בהינף עכבר למחוק אותם ולהעלים אותם. כל מה שנכתב כאן הוא חלק בלתי נפרד ממני, אלה הזיכרונות שלי, וקצת קשה לוותר עליהם.

ואולי אני באמת צריך לגלות מחדש את הכיף שבכתיבה. אני לא חייב להפציץ בפוסטים גדולים, ארוכים ומתוסבכים כל פעם. לא חייב לכתוב פוסט של 500 מילים לפחות (לעיתים קרובות אני גם מגיע ל-1000), ולא חייב לכתוב כל הזמן על עצמי. אני לא יכול להכריח את עצמי לכתוב כל פעם מחדש, אבל תמיד יהיה לי מה להגיד על כל דבר וזו דרך הרבה יותר טובה לסיים איתה את היום, כשהמוח כבר נכבה מרוב נוסחאות, חישובים וסיכומים, לנקות בעזרתו את הראש מכל המחשבות וללכת לישון בתחושה טובה יותר. זה יכול לעזור לי במיוחד עכשיו, אחרי שעברתי שבוע די קשה עם עוד נכשל אחד לאוסף (והפעם שיא שלילי חדש), הברזה מעצבנת למדי וסתם תחושה כללית של דכדוך ולחץ של יותר מדי דברים על הראש.

ויהיה טוב. חייב להיות טוב.

[All the young dudes - Mott the Hoople]

שמור   בטל

23 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/3/2008 20:26