מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

23 3/2007		דף חדש
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

אז הסמסטר הרביעי כבר כאן, ואחרי שבוע וחצי של לימודים אפשר להגיד שעד עכשיו השד לא כל כך נורא. טוב, הוא הרבה פחות נורא אחרי שהעלמתי לי השבוע את הפיזיקה מהמערכת וחסכתי לעצמי 6 שעות בשבוע של אי הבנה מוחלטת. אחרי שהתאפסתי לי על המערכת, גיליתי שרוב השבוע נדחס לו בראשון ובשני ושאר השבוע נראה כמעט כמו דף חלק. אחרי שיום ראשון מתפרש לו על 11 שעות (מתוכן 3 שעות חלון) וביום שני יש לי 6 שעות ברצף, מגיע יום שלישי עם שעה בודדת, יום רביעי נפרש לו מהבוקר עד הלילה אבל עם חורים ועם שיעור שחיה באמצע, וגם ביום חמישי יש רק שעה. בעצם, אם אני רק רוצה, שלישי וחמישי יכולים להפוך בקלות לימים חופשיים, אבל אני צריך איזשהו תירוץ לקום מהמיטה בבוקר ואין כמו טיפוס בוקר בשביל להתעורר.

אז ממה נתחיל? אולי מהקל אל הכבד. הקורס בגנטיקה כרגע הוא מעניין מצד אחד, וגורם לפיהוקים מהצד השני. בסמסטר הקודם היה קשה מאוד להעביר שלוש שעות רצופות של הרצאה אחת, אז עכשיו זה עוד יותר קשה כשהחומר מובן וקל לי. גם בהרצאה וגם בתרגול לימדו מה שלמדתי בקורס בהסתברות בסמסטר הקודם במשך חצי שעה בתרגול הראשון וזהו, אבל בשביל הביולוגיים בקהל (טוב, גם בשביל הביו-טנולוגיים והביו-כימאים) מסבירים את זה לאט-לאט וברור. "כן, כמו שאתם רואים זה כלל הכפל ואתם יודעים למה קוראים לו כלל הכפל? כי כופלים..." דרך מושלמת לפתוח שבוע ולהשלים שעות שינה משאר השבוע.

אחרי הגנטיקה אני ממשיך לעוד שעתיים באותו אולם בשביל ביוכימיה של חלבונים. שם מפוצץ לקורס שלוקח מכל העולמות ביחד. המרצה נראה קצת פסיכי, וכמובן דאג לציין שהרבה סטודנטים לא אהבו אותו אחרי המבחן שהוא נתן, מה שאומר שצריך להתכונן מספיק טוב ולגדל כבר מעכשיו את העגבניות שנשתמש בהן באוגוסט. הקורס הזה החזיר אותי לימי הסמסטר הראשון כשהשתמשנו במערכת הקורסים החדשה שיש בטכניון, רק שבפקולטה לביולוגיה לא ממש יודעים להסתדר עם משהו ממוחשב וכתוצאה מכך הם הסתבכו עם ההחלטה כמה ניסיונות צריך לתת לנו ואיך התשובות צריכות להינתן. אחרי מייל שבישר שיש 3 ניסיונות לכל תרגיל, הגשתי את הגיליון רק בשביל לגלות שקיבלתי 9 ושהוא לא נותן להיבחן שוב ולראות את המבחן. אני רק מקווה שאני לא צריך להזמין סריקה שלו עכשיו.

הקורסים הפקולטיים בינתיים לא מאכזבים. לפחות לא מבחינת הקושי שלהם והרצון לגרום לי סיוטים בלילות. הקורס באלגוריתמים מתהדר באותו מתרגל אחראי שהיה בקורס עם המבחן הזוועתי בסמסטר שעבר, ואחרי שהוא התגלה כזוועתי בפני עצמו, ערקתי למתרגל אחר, שאומנם לא הכי שבעולם, אבל לפחות הוא הרע במיעוטו. המרצה הוא שרוך ארוך שצריך להתכופף כשהוא עומד על הבמה בכיתה כדי לא להתנגש עם הפלורסנטים, מתלהב מהמקינטוש שלו שדרכו הוא מקרין לנו את ההרצאות ולא מבין למה המקרן לא מראה לו את הצבע האדום. בכלל, השקפים שלו מוזרים. אני נכנס לקובץ באתר ומגלה שיש שם 70 (!) שקפים ודבר כזה אני ממש לא יכול לשלוח לאבא שלי, אחרת ייכרתו כמה יערות גשם. רק מה? הוא עשה לנו כמה אנימציות וכל אנימציה קיבלה שקף משל עצמה. על הלוח זה ברור, מודפס – ממש לא.

מערכות הפעלה הבטיח להיות קורס מעניין ומאתגר. בתרגול הראשון, לכבוד פתיחת הסמסטר, נכנס המתרגל ולפני שהוא הספיק להציג את עצמו הוא דאג לבשר לנו כמה הקורס הזה חשוב וכמה צריך להתכונן אליו. הוא נתן דוגמא שכשהוא בחן אנשים לעבודה, מי שהגיע אליו עם ציון 90 בקורס התקבל כמעט אוטומטית, ומי שהגיע עם ממוצע 90 אבל עם ציון 60 בקורס, הלך לחפש עבודה במקום אחר. אכן, יודע להרגיע את הסטודנטים. אחר כך הוא התחיל לצעוק בקולי קולות וכמעט לקלל את הסטודנטים מסמסטרים קודמים וכמה טעויות היו להם וכמה כאבי ראש הם גרמו לו. זה כמובן עורר רחשים בקהל והתחילו תגובות לדברים שלו, שנענו בעוד צעקות. ככה נמשך השיעור, כשבין לבין הוא גם מעביר את החומר, או לפחות מנסה להעביר. השבוע כבר לא היה לי ספק. אני מעדיף לקום ב-7 בבוקר וללכת למתרגל אחר מללכת לזוועה הזאת. אני כבר מתכונן לשיעורי הבית בקורס שצפויים להיות ארוכים, כבדים ובעיקר מונעים מאנשים לישון.

את הסיור במערכת נקנח עם כימיה אורגנית. גם כאן יש לי 6 שעות בשבוע, אבל לא יכלו למצוא שעות יותר טובות להרצאות מאשר שש וחצי בערב ביום אחד וחמש וחצי בערב אחר? בכלל, להעביר שעתיים כל פעם באולם הכי גרוע בקמפוס הופך את כל הקורס הזה להרבה יותר מסובך ממה שהוא כבר. נכון לעכשיו החומר עוד מובן ופתיר, וגם את שיעורי הבית סיימתי מזמן, אבל אני יודע שכשאני אגיע למבחן באוגוסט או למבחן אמצע (50% תקף?! מה נסגר איתם?!) ואני אפתח את הקלסר המתפוצץ שלי, אני אגלה שאיפשהו איבדתי את הדרך אי שם באמצע.

גם בסמסטר הזה חוזרת הבעיה של מציאת שותפים בקורסים הפקולטיים. אחרי שהשותפות עם השותף מהשנה הראשונה התפרקה סופית אחרי שהוא כמעט גרם לשנינו להגיע לוועדת משמעת, נשארתי נטול שותפים. השותף בקורס עם המבחן הזוועתי בכלל לא בטוח אם הוא לוקח את קורסי ההמשך או נשאר סמסטר, וכל האנשים המוכרים כבר הספיקו לשריין להם אנשים, ואני מרגיש שאני צריך לרדוף אחרי אנשים וממש להתחנן בשביל למצוא לעצמי שותפים. זה נותן תחושה מגעילה שאין לי יותר מדי על מי לסמוך ושאין ממש מישהו שבאמת רוצה לעשות איתי את שיעורי הבית.

כל זה מוסיף לכל הרעל שמסתובב לי בזמן האחרון בגוף. הרבה פעמים אני מרגיש כאילו לוקחים אותי כמובן מאליו, כאחד שאפשר לפנות אליו כשצריך משהו. ברוב הפעמים זה פשוט נכון, ולפעמים לא משנה כמה אני כועס על אותו אדם, כשהוא יבקש עזרה הוא יקבל אותה, אבל החד צדדיות הזאת תמיד תציק לי. יכול להיות שזה סתם ייאוש מהאנשים, יכול להיות שאני סתם מקטר במקום לקום ולעשות משהו רציני עם עצמי, אבל זה עדיין מציק וזה חלק מהאופי שלי שאני עדיין לא יודע אם הוא טוב או לא.

יותר מדי רעל מסתובב לי בגוף. הוא הצטבר לו במהלך כל הסמסטר ובמיוחד בחודש האחרון ואני לא מצליח להקיא אותו ממני. אפילו הכתיבה לא מצליחה לגרום לי להרגיש יותר טוב, ובטח שלא ניסיונות להתעסק בדברים אחרים. הרעל הזה לוקח ממני את תשומת הלב שצריכה להיות לדברים מסוימים ומפנה אותה לדברים אחרים שגורמים לי רק להרגיש יותר רע ויותר מבולבל. הוא גורם לי לא לרצות יותר דברים שפעם רציתי, אפילו באופן כללי בלי תלות באדם כזה או אחר. אני לי מושג איך אני מוציא את הרעל הזה ממני ואם בכלל אני יכול להוציא אותו ממני לבד או שאני צריך עזרה מבחוץ, אם בכלל אני יכול לסמוך עד כדי כך מישהו שיוציא אותו ממני (למרות שיש כאלו שעומדים בקריטריונים האלו). אני לא יודע אם פתרונות קסם של התנתקות ממקורות הרעל יעזרו כאן, כי הם יכולים רק להוסיף עוד, ובכלל, זה לא האופי שלי כי כמו שכבר כתבתי, אני אושיט את היד לעזרה למרות כמעט הכל. אבל אני לא יכול לחיות עם הרעל הזה, כי הוא מכאיב ולא נותן לי מנוחה ואת הדברים שאני צריך עכשיו יותר מהכל. קצת שקט בפנים, זה כל מה שאני מבקש.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Titus Claudius ב-25/3/2007 09:14

 

1 3/2007		האמיתי: 4 שנים לבלוג
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי, שחרור קיטור

קשה לי להאמין שעבר כל כך הרבה זמן. בכל זאת, 4 שנים לא הולכות ברגל. מצד שני, היום זה נראה לי כל כך טבעי לשבת ככה מדי פעם, להקליד את הגיגיי ולפרסם אותם במקום הקטן הזה. המקום הזה הפך לסוג של מפלט בשבילי, שבו אני יכול לכתוב החוצה לא מעט ממה שהולך בפנים ולפעמים אפילו להתנקות מכל מה שמסתובב בפנים. דווקא במקום הזה נוצרה לי סוג של אינטימיות שבה אני יכול לתת לעצמי קצת לחפור בפנים ולהוציא דברים פנימיים החוצה. אומנם לא עד כדי כך, עדיין יש קליפות שמכסות אזורים רגישים יותר אבל השינוי בכתיבה מורגש, בעיקר בשנה האחרונה.

מדי פעם אני עוקב ורואה את התנועה שעוברת על הבלוג. אני כבר לא סופר בדיוק כמה כניסות ולא סופר תגובות, אבל יודע שכל פוסט גורר אחריו בין 30 ל-40 כניסות, מה שמראה על סוג של קהל קבוע. 17 מנויים נרשמו לעדכון במייל (למרות שלא כולם באמת משתמשים בזה) ועוד מספיק אחרים שמוצאים להם דרכים אחרות להיכנס ולהציץ. השנה האחרונה הייתה בעיקר שנה שיותר יצאתי מהמסך, בין אם זה דיבור באמצעות המחשב ובין אם זה ממש בעולם האמיתי. היו מפגשים שהיו חד פעמיים, וכמוהם גם הקשר שחשבתי שייווצר ומהר מאוד התמוסס לו ונעלם. אחרים החזיקו קצת יותר מעמד מזה ועם אחרים נוצרה קרבה של ממש. בכל זאת, זה לא קל לצאת מתוך הבועה הממוגנת הזאת של הכינוי באינטרנט, מהמקום שבו אני נותן לאנשים להציץ עמוק פנימה ולהראות להם את הקליפה החיצונית, את האדם האמיתי שמאחוריי המילים. מבחוץ לא רואים את כל מה שנמצא כאן. הקליפה מגינה מלמעלה, מסתירה ומכסה את מה שמתחולל לו בפנים, את הפצעים, הצלקות והגלדים.

יותר מהכל, השנה הזאת תהיה השנה של הפוסטים שלא נכתבו. פוסט בדרך כלל נולד לי בתוך הראש ולוקח לו זמן להבשיל, לקבל צורה של מילים ומשפטים מהמחשבות שמתרוצצות להן בראש. כל אותם פוסטים חיו על תקווה מסוימת שמשהו יתרחש ואז הם היו הופכים לאפקטיביים, לעובדה מוגמרת שרק היה צריך לתעד ולזכור, אבל המשהו הזה מעולם לא קרה ואותם פוסטים נקברו להם עמוק עמוק בתוך המוח שלי, בלי אפשרות להגיע אל קצות האצבעות שמתופפות על המקלדת. יותר מהכל, זה מראה כמה השנה האחרונה הייתה מאכזבת מבחינתי, וכמה האמונה שהייתה לי בדברים מסוימים התערערה לה. אמרו לי לא מזמן שהמקום הזה הוא לא מקום שמח במיוחד, והאמת, ככה זה נראה. יכול להיות שנתתי הצצה יותר מדי פנימה, שנתתי לעצמי יותר מדי להיפתח במקום להשאיר את כרטיס הביקור שלי לעולם מעבר לאחת הקליפות, ודרכו להראות שגם יש דברים אחרים (או בכלל להפסיק לכתוב, גם זה נשקל). במקרה הזה אני כנראה אתן לזמן לעשות את שלו ונראה מה יהיה.

אחת הבעיות היותר גדולות שלי, שהבלוג העצים אותה, היא העובדה שאני מנתח כמעט כל דבר שעובר עליי ומנסה להבין מה קורה פה. לפעמים אני מסוגל לקחת משהו לקיצוניות יתר, ועושה את זה מהר מדי בלי להבין מה קורה ובלי לדעת איך הדברים עובדים באמת, למרות כל הניתוח שלי. זה חוסר ביטחון שנובע מכל אותם מקומות פנימיים, מהפחד להיפגע וליפול וזה פחד שמסוגל לשתק אותי, לגרום לי לחשוב רק על הדבר הזה ולא על הדברים שבאמת חשובים לי, וזה גם מעוור אותי לגמרי. מכאן מגיע כל הרצון שלי לעזור לאחרים ולהושיט יד, מהצורך הזה לקבל הכרה ותודה ולהרגיש טוב עם מה שאני עושה. רק לאדם אחד אני לא יודע איך לעזור. האדם הזה הוא אני.

אז הנה החלטה לשנה החמישית לבלוג. הגיע הזמן לשנות לו את האופי, לעשות אותו יותר אופטימי, יותר סימפטי. לא להיסגר ולא לחסום את עצמי ועדיין להישאר עם הראש למעלה ולא להוריד אותו יותר בכלל. יש לי מספיק דוגמאות בחיים שבהם דווקא ברגעים שהשתחררתי מהפחד הזה, קרו לי דברים טובים. כמו למשל כל הקשר עם התל אביבית, שלא ידעתי מה לעשות ואיך להתקרב אליה, ויום אחד עשיתי צעד וכשהיא באה להגיד שלום לפני שהיא הולכת הביתה נישקתי אותה על הלחי נשיקה ידידותית, דבר שגרם לה להיראות מופתעת. כמה ימים אחר כך. היא שוב שוחררה הביתה הרבה לפני רק שהפעם היא הייתה בקצה אחד ואני הייתי בקצה אחר של הלובי ולא יכולתי להגיד לה שלום, ולמרות זאת אחרי כמה דקות היא הופיעה מאחוריי ונפרדה ממני באותה הצורה. אם לא הייתי מעיז אז, ספק אם היא הייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי היום. באותה הצורה לקחתי תעוזה לפני כמה שבועות והלכתי להתראיין לתפקיד של חונך ביום ההכוון שיש לפני פתיחת הסמסטר החדש. רציתי לעשות את זה בתחילת השנה והשתפנתי, אבל הפיילוט הקטן שהרצתי גרם לי לחשוב שאולי באמת כדאי. אז הלכתי, והתראיינתי, וכשיצאתי החוצה שמעתי את המראיינים מתלחשים שאני בדיוק מה שהם מחפשים. הודעת הקבלה במייל הגיעה כמה ימים אחר כך. זה לא התפקיד הכי גדול שיש, אבל עדיין מדובר בלקחת קבוצה של סטודנטים חדשים מהפקולטה ולהראות להם איפה הם הולכים לבלות ב-4 השנים הקרובות.

זה אחד הפוסטים שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב אותם. זה פוסט שבמהלך הכתיבה כל הנושא שלו השתנה, בגלל השפעה חיצונית (שנגרמה דווקא על ידי הנושא של הפסקה שנמחקה). הפוסט הזה מתחיל תהליך אמיתי שאני מתכוון לעמוד בו ולהצליח ולהראות לכל העולם שאני כאן ושאני מסוגל לגרום לעצמי טוב ולא מוכן לוותר לעצמי בעניין. ומי יודע, אולי ככה הרבה דברים בחיים שלי ישתפרו. חלקם כבר מתחילים להשתפר.

 

"תעשה כל יום דבר כן
שמאז ומתמיד מפחיד
היום אתה חי, מחר מת
ההווה זה העתיד
שכח את הפקולטות,
שכח את הפגיעות בך
תשתדל לחיות בסוטול
הודו רחוקה אבל תיסע.

שב תחת עץ זית
בטבע המושלם בלי כביש
אין כוח בעולם ש...
שיעצור אותך מלהרגיש
אתה תמיד המלך
אין אף אחד מעליך
תצטרף ללהקה קטנה בדרך
הם מחפשים זמר
לשיר את השמחה.

...

תלך יחף בלובי

אל תלחם כשיש ברירה
תן לה לשתות לך ת'שוקו
בתוך דירה שכורה

...

תהיה כבר אמיתי,
איתי, איתה,
ועם כל דבר בסביבה."

[האמיתי – שלמה ארצי]

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/3/2007 10:34

 

2 2/2007		רעש לבן: פוסט פתיחת החודש [פברואר 2007]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, טכניון

בשנה שעברה, כשהגיעה עונת המבחנים הייתי די רגוע. היה נדמה לי שהכל יהיה בסדר, 3 המבחנים שעשיתי לפני סוף הסמסטר הראשון (שניים באנגלית טכנית וסיווג במכניקה) היו טובים והייתה לי תחושה שגם ההמשך יהיה טוב. התוצאות היו די מאכזבות. השתדלתי להשקיע כמה שיכולתי ובכל זאת זה לא עמד בציפיות שהצבתי לעצמי. מועדי ב' רק גרמו לזה להראות רע יותר. בסופו של דבר סיימתי עם ממוצע ממש לא מספק ורצון להשתפר. השתדלתי יותר בסמסטר השני, אבל גם הוא לא התעלה לרמה גבוהה אצלי. אומנם בסופו של דבר הממוצע עלה במקצת, אבל עדיין. אומנם אני כבר לא סוחב כישלונות על הגב שלי, אבל יש ציונים די נמוכים ולא הכי מחמיאים.
הסמסטר הזה הוגדר מלכתחילה כסמסטר מנוחה .קורסים קצת יותר קלים, פחות עומס, יותר עניין. אפילו הוספתי עוד קורס בשביל לשפר ציון מסמסטר ראשון. אבל אין דבר כזה נוח כאן. ככל שהזמן עבר דברים נעשו יותר מסובכים, ובשלב מסוים יצאתי מהאיפוס והתחלתי לאבד קצב והבנה. בחלק מהמקרים הצלחתי לשחזר את הפער, אבל במקומות מסוימים הוא עדיין קיים. עוד פחות משבועיים לרצף הראשון של המבחנים (3 תוך 5 ימים) ואני לא יודע אם אני מסוגל לעבור את הכל בשלום.
קשה למצוא מתי התחלתי לצאת מאיפוס. כל מה שעבר עליי בתחילת הסמסטר (ובערך עד לאמצע שלו) מהבחינה האישית לא השפיע לי על הלימודים. הצלחתי לעשות את ההפרדה ולהתרכז כמו שצריך. אם כבר, זה התחיל בשבועות האחרונים, כשאותו תרגיל בית שישבתי עליו לילות בלבל לי את הלו"ז וגרם ליצירה של פערים שהיו צריכים השלמה. מאותו הרגע התחלתי להרגיש שהריכוז שלי, שגם ככה הוא לא בשמיים בימים רגילים, נעשה קצר יותר. הניסיונות להבין דברים, לפתור תרגילים אחרים, הפכו ליותר ויותר קשים והתחיל להתפתח אצלי תסכול וגם לחץ. הלחץ הזה לא מתבטא יותר מדי כלפי חוץ, אבל כשאני עם עצמי, לפעמים יש לי הרגשה שעוד שנייה אני מתכוון לקום ולדפוק את הראש בקיר, בתקווה שזה יעזור לי. אנשים בקושי רואים את כלפי חוץ, אבל בימים האלו הפתיל שלי נעשה יותר קצר, ומי שימצא את הנקודה הנכונה, יכול לגרום לי להתפרץ די בקלות (או להישבר).
דווקא הסמסטר הזה, שיועד להיות אחד שישפר לי את הציונים (וכמובן הצפייה לשיפור דרמטי), מסבך לי הרבה יותר את החיים. זה כבר לא רק לימודים, אלא גם כל מה שמעבר. ברגע שהלחץ התחיל, כל מה שמסביב נראה פתאום לא ברור, לא מובן ובעיקר יותר ויותר מתסכל. דברים שנראו בהירים למדי ביום ראשון בערב, נהפכים פתאום ללא מובנים ברביעי או בחמישי בצהריים. חומר לא מובן, או יותר גרוע, שותף שמסרב להבין את החומר ולא מבין את הניסיונות שלי להסביר לו אותו, מגבירים עוד ועוד את ההרגשה שהחודש הקרוב לא הולך להיות שונה, למרות הרצון הגדול שלי להשקיע ולעשות הכל למען המטרה הזו. אני מוצא את עצמי מבזבז יותר מדי זמן בניסיון להבין דברים שאני לא מצליח מאשר לעשות דברים שיעזרו לי ויקדמו אותי יותר טוב. אולי זה סדר בחירת אפשרויות שגוי, אבל כמו שמרפי יודע, דווקא הדברים היותר דחופים הם המסובכים יותר, ובהם אני נתקע.

בתוך כל הלחץ אני מנסה למצוא איזה נקודת אור קטנה, דרך לשחרר את הלחץ, משהו שירגיע. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בתפקיד המרגיע, מנסה לעזור, למצוא פתרונות, לזרוק מילה טובה או אפילו קצת יותר מזה, ולא תמיד אני מקבל בחזרה. דווקא עכשיו אני צריך סוג כזה של הרגעה לעצמי ואני לא מוצא. או שאנשים עסוקים מספיק בדברים שלהם ולא תמיד יש להם זמן גם בשביל הדברים הקטנים שלי, או שהם שקועים בעצמם בלחצים גדולים יותר, מה שיכול לגרום לי לדאוג עוד יותר במקום להירגע. אז אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב בחדר, מביט בתרגיל שמביט בי בחזרה ולא מבין מה אני עושה. הנשימה נעשית מהירה יותר, הכיסא נעשה פחות ופחות נוח (לא שהוא כזה נוח בימים רגילים) והרגליים רק רוצות לקום ולהסתלק, אבל המוח מכריח אותי לשבת ולהישאר בשביל לפתור. הבעיה היא שהידיים לא מסוגלות להיות בשקט והן מריצות את הסמן של העכבר על גבי המסך אל דברים אחרים, רחוקים שנות אור מכל הקבוצות, ההסתברויות והמבנים השונים.
יכול להיות שהדבר שהכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה פשוט ללכת לישון בתקווה שזה קצת ירגיע אותי. מחר יום חדש, נטול הרצאות ותרגולים, זמן טוב לשבת ולסיים חלק מהתרגילי בית ולהתחיל להתכונן למבחנים. צריך לקום בראש הרבה יותר שקט, עם הרגשה שאני הולך לנצח את המערכת ולהראות לה שאני שייך. סוף השבוע הזה, שאני נשאר כאן בשביל ללמוד הוא גם כזה שאני צריך להירגע בו מכל הלחץ ולהתחיל להסתכל למבחנים בעיניים. בכלל, צריך לקחת דברים בפרופורציות, להסתכל גם על הרגעים שהרגשתי בהם טוב השבוע כמו הרגע שאחרי ישיבה מאומצת מצאתי פתרון, או לגלות שאני והשותף שלי גרמנו למריבה קטנה בין שני מתרגלים באחד הקורסים, או ניצחון יפה של מכבי, וגם נשיקה אחת, קטנה, אמיתית וטובה, שגרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב. השבוע הבא, השבוע האחרון נראה קצת פחות לחוץ ועם מספיק זמן לנקות את כל הג'יפה מהחיים שלי ולהתרכז רק בדבר אחד.
יכול להיות שייקח עוד זמן עד הפוסט הבא, ולא רק בגלל המבחנים. בזמן האחרון אני מרגיש כאן טיפה חשוף מהרגיל, מה שמקשה לכתוב כמו שצריך, כמו שאני רגיל. צריך זמן לחשוב על זה.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/2/2007 17:33