מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

2 1/2012		20 - ציוצים
		תגיות: יוצא אל האור

בראשית היו יומנים פשוטים וקטנים שכל אחד היה כותב בהם לעצמו. אחר כך בא מישהו והחליט שאם כבר המציאו מחשב ואינטרנט, אז למה שלא ננהל את היומנים האלו שם ונראה אותם לכל העולם. אף אחד לא חייב לדעת מי אתה ומה אתה עושה אבל יכולת לחשוף את המחשבות שלך לכל העולם, בכל שפה שרצית ואיך שבא לך. אחר כך בא פייסבוק, הוריד את המסכות ונתן לאנשים את האפשרות לשתף כל מה שהם רוצים, ממחשבות ועד לינקים ותמונות ושטויות. שם קצת פייסבוק איבד את עצמו, כשהתמונות התחילו להשתלט על כל דפי הבית של כולם, במיוחד אלו שכולם משתפים שוב ושוב ושוב. המלל הפשוט, המחשבות שאנשים רוצים לשתף עם אחרים, פשוט הולכות שם לאיבוד.

אולי בגלל זה כל הרעיון של טוויטר קסם לי מההתחלה. אמנם לקח לי כמה זמן להיכנס לזה, אבל ברגע שזה נתפס, המחשבות זורמות ממני החוצה ואחרי כמעט שנה כבר הספקתי לפרסם מעל 3000 ציוצים. לפעמים זה הרבה יותר פשוט לשלוף חוט מחשבה קצר מהראש ולהוציא החוצה לאוויר העולם ב-140 תווים, בין אם זה דרך המחשב או דרך הטלפון (בשביל זה יש לו מקלדת משלו). כתיבה בבלוג הישן והוותיק הרבה יותר קשה מזה. כל פוסט שכתבתי דרש הרבה יותר הקזה של דם החוצה, שליפה של מחשבה אחרי מחשבה, החזרה פנימה ועריכה כללית מחדש כדי לשלוף הכל שוב. כשזה לא מהיר ומיידי, למוח יש הרבה יותר זמן לנסות לבחור ולברור את המילים המדויקות, ולא לנוח עד שהכל מסודר בצורה המושלמת כמו שאני רוצה ורואה את זה. כל הכתיבה הזו היא תמיד בשעות האלו של סוף היום, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, אחרי ניסיון נוסף לאימון ערב (והערב הייתה רכיבה על אופניים, שחצי ממנה הייתה בגשם שוטף), אחרי שלא ישנתי מספיק אתמול בלילה (ככה זה שחוזרים מחגיגת סילבסטר בצפון הרחוק), הגשם שדופק בחוץ, האכזבה הקטנה משיחה שהלכה לשום מקום וכנראה סגרה סיפור עוד לפני שבאמת התחיל, יום עבודה ארוך שמחכה מחר שדורש ממני ללכת כבר לישון. אחרי כל זה, למי יש כוח להתחיל לשפוך את כל המחשבות על המקלדת ולשזור הכל לפוסט.

רק שלא הכל נכנס ל-140 תווים קצרים וקולעים. מחשבה קצרה לא יכולה למצות התלבטויות ארוכות וניסיונות להבין את עצמי ואולי להסביר את עצמי טוב יותר לעולם. בגלל זה הבלוגים עדיין קיימים, בגלל זה הבלוג הזה עוד לא מת. הוא אולי נראה נטוש כבר הרבה זמן, אבל הוא עוד יחיה וינפק מדי פעם תובנות ארוכות יותר, כשירגיש הרגע להוציא דברים החוצה. דווקא עכשיו, זו בדיוק התקופה שלי להסתכל אחורה על השנה שנגמרה, לנסות לחשוב הלאה ולהבין מה היה ולאן אני מנסה לנווט את עצמי מכאן. תיכף תתחיל שנה אישית חדשה משלי, ואין דבר יותר טוב מלכתוב הכל החוצה, ויש הרבה מה לכתוב. הרבה.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של יובל ב-10/1/2012 14:03

 

15 7/2011		תקציר הפרקים הקודמים
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, רבוטה, אהבה ויחסים

קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית.

אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות.

אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר.

ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקביל אליי וביחד איתם נסעתי לטייל קצת בעיר ובמפלי הניאגרה. הבעיה הייתה כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות בכוחות עצמי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כשראיתי מבטים מרחמים ומזלזלים שנשלחו לכיווני. באחד הימים הרגשתי שאני מפתח התקף חרדה קטן ורק חיכיתי לטיסה חזרה.

ביום שנחתי ואחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי בעיר הגדולה, היא שלחה לי הודעה בסקייפ. התכתבנו כבר כמה חודשים, גם בזמן שהייתי בקנדה, ורוב הזמן הזה לא הייתי בטוח בכוונות שלה. חשדתי בכוונות שלה אבל לא הצלחתי לפרש אותן כמו שצריך וחששתי מעוד דחיה (בעיקר בגלל שבתוך הזמן הזה היא הספיקה לצאת ולהתאהב במישהו ואז השיחות נפסקו, ואחרי שזה נגמר וחזרנו לדבר היה לה גם קטע עם חבר וזה קצת סיבך הכל). בצורה כלשהי פתאום הכל נהיה ברור יותר ואחרי שהתעוררתי משנת הערב שהג'ט לג כפה עליי, צ'וטטנו כל הלילה ובסוף גם עברנו לטלפון והבנו שכנראה באמת יש כאן משהו ששווה לבדוק אותו. זה לקח כמעט שבועיים עד שהיא מצאה זמן ובאה לתל אביב, ואז אספתי אותה מהעבודה והבאתי אותה אליי הביתה, ושם היא פשוט התנפלה עליי וכל הדיבורים בשיחות ובצ'יטוטים יצאו והתערבבו להם באוויר החדר. אחר כך יצאנו לטיול רגלי וארוחת ערב רומנטית בנמל, לפני שחזרנו שוב לדירה לישון אחד ליד השנייה (והיא ישנה הרבה יותר ממני כי בשלב מסוים התעוררתי ולא הצלחתי להירדם ואז פשוט הסתכלתי עליה ישנה שלווה לצידי). ככה בעצם התחלנו את הסיפור שלנו שעדיין מספיק מסובך בגלל שעד שהצלחתי למצוא לעצמי מישהי יפיפייה שממש טוב לי איתה, היא גרה, לומדת ועובדת במרחק של קצת יותר מ-100 ק"מ ממני וזה לא פשוט לנהל קשר ככה בקו ת"א-ב"ש, במיוחד כשהיא נכנסת לתקופת מבחנים וזה כבר הרבה יותר מסובך להיפגש ולהתקרב.

אם כל בעיית המרחק הזה לא מספיקה, נפלה עליי טיסה נוספת בחודש הבא בדיוק יום אחד אחרי שהיא מסיימת את המבחנים שלה. מרבית תוכניות הקיץ שלנו נאלצו להידחות, וזה גרם ללא מעט אכזבה אצל שנינו במיוחד כי אין לי אפשרויות אחרות (אין כמעט מישהו אחר שיכול לנסוע במקומי לפחות לחלק מארבעת השבועות האלו). זה כמובן הוסיף לעצבים וללחץ ששנינו נמצאים בו (היא – לימודים ומבחנים, אני – עבודה ומה יקרה שם), וזה הופך את הכל לקשה יותר, אבל איכשהו כבר הספיקה להתגנב אליי התחושה שאנחנו נצליח לעבור את התקופה הזו ולהמשיך מהמקום שבו נפסיק לפני שאני אעלה למטוס. בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה קליק קטן על העכבר והכרטיסים לכמעט חודש שלם בקנדה הרחוקה הוזמנו.

תמשיכו לקרוא, אני אמשיך לכתוב (או לפחות להשתדל).

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של יובל ב-1/8/2011 22:14

 

20 7/2010		ממחר דף חדש
		תגיות: חפירות של אמצע לילה, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אופטימי

תקופות מבחנים הם תמיד התקופות האלו של הרצון לשנות את החיים לגמרי. השיגרה השוחקת הזו של החרישה האינסופית והשקיעה רק בלימודים גורמת לציפיה בשקיקה לרגע השקט הזה שבו יוגש המבחן האחרון ויתחיל החופש. הפעם הרגע הזה מסתמן כיותר מתוק בגלל שלא אמור להיות שום דבר, שום לימודים, הגשות וכל שאר הדברים האקדמיים. ככה זה כשסמסטר אחרון, אבל המציאות דואגת לטפוח טוב טוב על הפנים. תקופת מבחנים זה הזמן השביר ביותר, שכל מפלה קטנה, כל דבר אחד שלא הולך לפי התוכנית מסוגל להוביל לתגובת שרשרת רגשית לא צפויה ולהוצאה מאיפוס, ואין דבר יותר חשוב מאיפוס וריכוז במטרה בזמן הזה. אי אפשר להשוות בין (סוג של) לא מבחורה ונכשל במבחן, אבל כששניהם באים אחד אחרי השני קצת קשה למצוא כוחות ללמוד חזק לשני מועדי א'; האחרונים כדי לסיים איתם כבר ביולי.

זו הייתה המטרה העליונה עכשיו, לדאוג ולסיים הכל ביולי ולא לדחות דברים לאוקטובר, אי שם בתחילת הסתיו. הרצון היה לסיים את הפרק הזה של הלימודים בחיים ולצאת לדרך החדשה, הלא נועדת, בלי שום זנב מהעבר שמזכיר ששום דבר עוד לא נגמר. החודשיים הבאים הולכים להיות קריטיים ומטורפים, כשאין  מושג ירוק מה הולך לקרות בהם. צריך למצוא עבודה שתהיה מספיק מאתגרת ומספיק משתלמת, אחריה למצוא קורת גג חדשה כי אין סיבה להישאר במעונות לנצח (לפחות נותנים לי להישאר כאן באוגוסט-ספטמבר) ועל הדרך גם לדעת באיזה איזור חיוג זה יהיה, לסגור קצוות עם פרויקט קטן ובעיקר לדאוג לעצמי ולהתחיל לסדר לעצמי את החיים אחרת. ביום שני הבא בדיוק בצהריים הם יתחילו, החיים האלו, ואין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל.

עד אז נשאר רק קצת לחשוב על מה הולך להיות, אבל אי אפשר לשקוע בפנטזיות האלו (כי ציפיות נוטות כמעט תמיד לאכזב) וצריך להשקיע בשביל שני המבחנים שעדיין נשארו (ואני מסיים איתם הרבה אחרי כולם). אז אולי לא ממחר, אבל מיום שלישי הבא יתחיל דף חדש. הגיע הזמן.

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של לא קוראים לי דרור ב-20/7/2010 01:33