מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

21 12/2006		התעלמות
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הדבר שאולי הכי מפריע לי הוא שמתעלמים ממני. אני פשוט מתעב את זה. אני לא מסוגל לקבל יחס כזה ממישהו, ולא משנה מי. אני מרגיש שאני כל הזמן נאבק באיזו שהיא צורה להשיג את המקום שלי, אם זה בחבורה של אנשים או בשיחה או בכל דבר, וברגע שמישהו משתיק אותי, לא מקשיב או פשוט מתעלם מקיומי, זה גורם לכל המאמצים שלי להיות לחינם.

אחד השותפים שלי לדירה החליט להתעלם לגמרי מקיומי ביומיים האחרונים, בלי סיבה נראית לעין. ככל שאני מנסה להבין למה הוא עושה לי את זה, זה נראה יותר ויותר ילדותי, וגם יותר פוגע ומשפיל. ביום שני האחרון הגענו אני וא', שותפי לחדר בשנה שעברה, לכיתה שבה מתקיימת ההרצאה בהסתברות. בשורה הראשונה, ממש מתחת לאף של המרצה, השותף הנוכחי שלי שם את התיק שלו ופרש את הצעיף שלו על שני כיסאות נוספים. מילא לשים מחברת, קלמר או כל פריט לבוש נורמלי, אבל צעיף? א' השתעשע ברעיון להזיז את הצעיף ופשוט לשבת שם, והתחיל ויכוח קטן. לא היה לי כוח להיכנס לויכוח הזה, אז עברתי שתי שורות אחרונה, למקום שהיה ממש לא רע וניסיתי לקרוא לא', כי באמת לא היה טעם בכל השטות הזאת. בסוף הוא התרצה ובא לשבת לידי, והצעיף חזר להיות מונח על שני הכיסאות. השותף יצא מהכיתה ובינתיים הגיע עוד מישהו, ראה צעיף, וכשלא נענה לשאלה של מי זה (הייתי רחוק מדי בשביל לענות עם כל הרעש בכיתה) הוא הזיז אותו והתיישב. כשהשותף שלי חזר לכיתה וגילה את זה, הוא התעצבן אבל כבר לא היה יכול לעשות שום דבר כי השיעור התחיל (המקום שלו בשורה הראשונה נשמר). למחרת בבוקר כשהוא התעורר ויצא מהחדר, קראתי לו בוקר טוב והוא לא הגיב. מאוחר יותר הוא התיישב לידי בחווה וגם לא הגיב לניסיונות שלי לתקשר איתו. גם היום זה נמשך, וזה פשוט מרתיח אותי. רציתי עוד לשבת היום להתכונן לבוחן שיש לי ביום שישי (מה ההיגיון לעשות בוחן ביום שישי בבוקר? נו, טוב, גם ככה אין יותר מדי היגיון בלוגיקה...) ולא יכולתי להתרכז בגלל זה. ניסיתי לישון, וגם לא ממש הצלחתי להירדם, אז במקום זה אני יושב וכותב.

זה לא ששאר הדברים יותר טובים אצלי. זה פשוט מתחבר לכל ההרגשה הכללית שיש לי עכשיו. הדיכאון וההרגשה הרעה יכולים לבוא וללכת, עכשיו הם באים ונראה שהם כאן בשביל להישאר. המקרה האחרון עם ההיא זה עוד סימפטום להכל, וגם כל ההתעלמות הזאת מצטרפת לכל ההרגשה הכללית שיש לי עכשיו, הרגשה של סוג של ניצול. ניצול כי אני מרגיש שאנשים מנצלים את הטוב שיש בי בשביל כל מיני דברים. כשמישהו בא ומבקש ממני עזרה בכל דבר, אני בא ועוזר לו, בין אם זה עזרה בשיעורי בית (שבגללם אחר כך אני צריך להתווכח עם הבודקת של שיעורי הבית ולהסביר לה שלא העתקתי אותם), ללתת להשתמש בדברים שהבאתי בשבילי לדירה (אני לא אגיד טוסטר שנמצא בחוץ, אבל סיר שנמצא בתוך הארון שלי נחשב לכזה) ועד להפסיק את מה שאני עושה בשביל ללכת עם מישהי להדליק נרות ואחר כך לחפש סופגניות באזור. זה כל כך מפריע שכשצריך אותי אז אין בעיה לפנות בכל זמן שצריך ולא משנה מה, אבל אחר כך אפשר להתעלם ולתת לי לשבור את הראש לבד מה לא בסדר אצלי. יש לי יותר מדי מחשבות בזמן האחרון של ניסיונות להבין מה לא בסדר אצלי, מה לא בסדר בהתנהגות שלי כלפי אנשים שגורמת לכל זה, כי לא משנה איך אני מתנהג, עדיין אני מתאכזב ככה מאנשים, בין אם מדובר בחברים, ובין אם מדובר באחת שרציתי לקשר שהוא מעבר לידידותי (כי בזה, מסתבר, אין לי בעיות). מרוב כל האכזבות האלו נראה כאילו העולם הוא זה שבסדר ורק אני זה שדפוק כאן, ושבסופו של דבר מי שאשם בכל מה שעובר עליי זה רק אני. זה מעגל שאני כבר לא יכול לצאת ממנו, שרק גורם לי להרגיש יותר רע, כי אני באמת לא יודע מה אני יכול לעשות בשביל להיות יותר טוב, והמחשבה הזאת פשוט מייאשת, גורמת לי לחשוב שאין בעצם טעם לכל זה, שאין שם בחוץ איזה מישהי שתראה מעבר לכל האחרים. לפחות יש אנשים בעולם שעליהם אני באמת יכול לסמוך כחברים אמיתיים וטובים, שעליהם באמת אפשר לסמוך כשצריך, והאיכות של אותם אנשים הרבה יותר טובה מהכמות שלהם.

היה גם דבר אחד שעשה קצת טוב היום. ימי רביעי הפכו לימים הכי ארוכים שלי בשבוע, כשיום הלימודים נגמר קרוב לשבע וחצי בערב. אחרי יום כזה ארוך, אין ממש חשק ללמוד. אולי לכבוד זה ארגנו הערב אצלנו ממש ליד הדירה שלי כיתת אומן בהשתתפות דני סנדרסון. נהניתי מכל רגע. הוא עלה לבמה וסיפר את הסיפור שלו (וקינח בסיפור על ההוא שלפני שהוציאו אותו להורג ראה את כל חייו עוברים לו מול העיניים ופיהק...), נתן לאנשים לשאול שאלות על איך הכתיבה שלו ועל סיפורים מכוורת ועד היום, וגם איך שירים נולדים, שר קצת וגם נתן לאחרים לשיר איתו על הבמה, ובסך הכל העביר יופי של קרוב לשעתיים שבהם כל האיכסה של היום יום נשכחה. פשוט פאן טהור.

מחר יום חדש בתקווה לתקווה חדשה, אם תהיה כזאת בכלל. זה קשה לאור המצב שלי. מחר יוקדש כולו להתכוננות לבוחן של יום שישי, ולניסיונות להבין מה לכל הרוחות עובר לאידיוט הזה בראש. עם כל הייאוש שעוטף אותי בזמן האחרון, לראשונה אני מרגיש פחות טוב מהעובדה שינואר מחכה כבר מעבר לפינה.

שמור   בטל

51 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הבוטן ב-25/12/2006 22:01

 

2 12/2006		מכתב: פוסט פתיחת החודש [דצמבר 2006]
		תגיות: פתיחת חודש, יוצא אל האור, אהבה ויחסים

רוב הסיכויים שאת לא קוראת כאן. כמה פעמים השתעשעתי ברעיון לספר לך שהמקום הזה קיים, רק בשביל לגרות קצת את הסקרנות שלך ללכת ולחפש את המקום שבו אני כותב, אבל בסוף זה נשאר אצלי. אולי באמת עדיף ככה. בכל מקרה, את רוב הדברים שאני מתכוון לכתוב כאן, אני אגיד לך בימים הקרובים בצורה יותר מעודנת. פה אני לפחות מרשה לעצמי לשפוך ממש הכל החוצה, בלי צנזורה.

מאז שהגעת לראשונה אליי לחדר, אי שם בשנה שעברה, היית ונותרת סוג של חידה. נכון שלמדתי להכיר אותך ואת הסיפור שלך אבל אף פעם לא הצלחתי להבין ממש מה הולך אצלך בפנים. גם כשניסיתי להתקרב ולהכיר אותך טוב יותר, עדיין מצאתי את עצמי מרוחק מאוד, ובעיקר מבולבל. כל התקופה האחרונה, מאז שהתחדשו הלימודים, הייתה מתישה מאוד ומייגעת, ולמרות זאת, אני עדיין לא יודע מה הולך אצלך בראש. זה נראה כאילו סוג של משחק כלשהו שאת משחקת, דבר שממש לא מתאים לאופי שלך שלמדתי להכיר, שבו גם את מנסה להבין מה הולך כאן. מצד אחד את מתקרבת, מפזרת רמזים בין אם במילים ובין אם בהתנהגות, ומצד שני את מתרחקת ממני, כמעט ומנתקת מגע ואני מוצא את עצמי אובד עצות ולא מבין מה אני עשיתי כבר לא בסדר.

א', שהפך להיות סוג של שותף סוד שלך וחבר מאוד קרוב, היה זה שבישר לי בתחילת החודש שפתאום את כן מעוניינת, ושכדאי ללכת לאט ולראות מה קורה. הוא זה שגם אמר לי השבוע להפסיק עם כל העניין הזה. זה נראה לי מאוד מוזר שאני צריך לקבל את הדברים האלו ממנו ולא ממך ישירות. אמרת לי פעם שאת לא אוהבת שדברים שאת אומרת למישהו אחד מגיעים למישהו אחר מאחוריי הגב שלך ובחזרה אלייך. גם אני לא ממש אוהב את כל העניין הזה שאני צריך לשמוע ממישהו אחר דברים שאת חושבת, במיוחד את אלה. אם יש לך איזו שהיא בעיה איתי, תבואי ותגידי לי. דווקא מאדם שהוא יחסית קרוב בתור ידיד או חבר בשבילי, אני יותר פתוח לקבל כל סוג של ביקורת ופחות רואה את זה כעלבון, מה שקורה עם שאר האנשים. אני מקבל את זה בצורה הזו כי אני יודע שהמניעים הם טובים, ממש כמו שחשבת שיהיה נחמד אם אני אגדל זקן צרפתי. אני חושב שבתקופה האחרונה שהתקרבנו יותר והכרנו אחד את השני, למדת משהו על האופי שלי ועל הצורה שבה אני מקבל דברים, ככה שאין לך מה לחשוש. נכון שגם ממך לא היה לי נעים לשמוע את הדברים האלו, אבל הייתי מקבל אותם יותר בהבנה, וגם הייתי נותן לך הזדמנות יותר להסביר את עצמך ולא לקבל אותם כזבנג וגמרנו ממישהו אחר.

כן, רציתי יותר מקשר ידידותי בינינו, וכן, היו לא מעט רגעים שחשבתי שגם את רוצה, אבל בסופו של דבר מסתבר שאת לא ממש רוצה. אין לי ברירה אלא לקבל את זה ואין טעם לנסות לשכנע אותך אחרת. האמת, הייתי צריך כבר להבין את זה כשנשארתי בסוף השבוע שעבר, כשכמעט ולא דיברנו (וזה אחרי ששבועיים קודם גרמת לי להרגיש לא נעים כשנסעתי הביתה). כן, אני די פגוע מזה, וקצת מרגיש ששיחקו בי. אני לא יודע אם אני באמת רוצה לדעת למה, אם יש לי את הכוחות גם לזה. הייתי מרוסק השבוע, לגמרי. הייתי כל כך מיואש שכבר לא האמנתי שאני אצליח בדבר הזה, או בכל דבר. הרי לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיע לאותה נקודה בסופו של דבר, אז בשביל מה להתאמץ בכלל? אני לא מאשים אותך בכל זה, כי החלטת מה שהחלטת. אני בעיקר מאשים את עצמי שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה ולהרגשה הזו, ולא נזהרתי ליפול לזה שוב. לא משנה כמה אני טוב וכמה אני משתדל להראות את הצד הזה שבי, אני תמיד מגיע לאותו מקום. יודעת מה? אולי בסופו של דבר, ההפסד כאן יהיה כולו שלך.

במהלך כל השבועות האחרונים אמרתי לך כל מיני דברים. פה ושם החמאתי לך, הבטחתי (וקיימתי) ללכת איתך לרופא שהיית צריכה ללכת אליו, אפילו שלחתי לך לפני מבחן הודעה עם בהצלחה ושאני מאמין בך שאת מסוגלת להצליח (ואת ענית שאת מאוד מעריכה את זה). לא אמרתי ועשיתי את כל הדברים האלו רק בשביל להשיג אותך בסופו של דבר. אמרתי אותם כי זה האופי שלי וככה אני, ואני לא לוקח שום דבר מהם בחזרה. אם אני אעשה את זה, זה יהיה ממש לשקר לעצמי ולא רק לך.

מה הלאה? האמת, לא יודע. רציתי לקחת קצת מרחק השבוע ממך, לסדר את הדברים בראש ולהבין את מה שקרה. לא הייתי רוצה לוותר עליך לגמרי, למרות שאמרו לי שזה הדבר הנכון לעשות. שוב, זה כנראה פאק באופי שלי, כי בסופו של דבר היו לנו לא מעט רגעים טובים ביחד, והיה לי טוב, ואני לא יכול לסובב לך ככה את הגב, למרות הכל. אני לא רוצה שהיחסים בינינו יהיו כמו היחסים שלי עם החברה שלך שהסתכסכת איתה לאחרונה (אני בצד שלך), שאני לגמרי אדיש אליה, והקשר היחידי שלי איתה הוא דרך א'. בסופו של דבר אני אהיה אני, ואת תחליטי להיות מי שאת רוצה להיות. דבר אחד אני לא יכול להבטיח לך, וזה התגובה שלי אם פתאום שוב תחליטי שאת רוצה. אני רק יכול להגיד שהסיכוי שלי להגיד לך כן הוא מאוד נמוך ביחס למה שהוא היה לפני שבוע ויותר.

בכל מקרה, את לא היית הדבר היחידי השבוע שגרם לי להרגיש רע. אחרי שא' החליט לעשות את תרגילי הבית באחד הקורסים עם מישהו אחר ולהודיע לי רק אחרי שהתרגיל הראשון יצא, מצאתי לי שותף אחר במקומו. הבעיה היא שבזמן שאני הייתי יותר עסוק בלמצוא שותף, הוא היה יותר עסוק בלפתור את התרגיל, מה שגם אני לא ממש הבנתי אותו. אז כשישבנו ביחד להשוות תשובות, הרגשתי ממש אידיוט כשהוא שואל אותי מה עניתי ואני מתחיל לגמגם לו והוא מסתכל עליי במבט של "מאיפה נפל עליי הדבר הזה". אכן, שבוע מלבב.

מה הלאה? לא יודע. מקווה שיהיה קצת יותר טוב אצלי. הגיע הזמן באמת שאני אדאג קודם כל לעצמי ואחר אתחיל לחשוב על אחרים, כי למרות כל הניסיונות שלי, הבן אדם האחרון שאני דואג לו הוא אני, ובסופו של דבר נראה שהוא היחידי שנשאר לאכול את החרא. אל תצפי ליותר מדי ממני. כבר יש לי תקדים של מישהי שמאוד רציתי ונשארתי איתה בקשר מאוד הדוק, אבל קשה לי לראות אם את מסוגלת בכלל להגיע לרמה שלה. אחרי הכל, היא זו שהתקשרה אליי השבוע ב-1 וחצי בלילה וטחנה לי במוח רק בשביל לגרום להרגיש הרבה יותר טוב. בכל מקרה, אני לא מתכוון להרגיש לא נעים. עכשיו תורך.

שמור   בטל

18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/12/2006 11:30

 

27 9/2006		החלטות לשנה החדשה
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

כן, אני יודע שזה טיפ טיפה מאוחר, אבל יש תירוצים טובים (תמיד יש תירוצים טובים, לא?), ולמרות שהמבחנים ממשיכים להם (מועדי ב') והשבוע הרע שעבר עליי (שני הפוסטים האחרונים ממחישים את זה במדויק, והעניינים לא במגמת שיפור) צריך לרשום את כל מה שאני מצפה מעצמי לשנה החדשה שרק התחילה. הסדר לא ממש מחייב, אבל מחייב לעמוד בכל הדברים האלו.

להתחיל ללמוד לשם שינוי כמו שצריך. נכון שזה שנה ראשונה, אבל אני יודע שאני מסוגל ליותר. הרבה יותר.
לדעת להתרכז במשהו בלי לקפוץ לשום דבר אחר בסביבה. להצליח לתת את כל תשומת הלב בשביל שהדברים יכנסו פנימה ולא רק יחלפו מעליי.
להפסיק להאשים את עצמי בבדידות, ולדעת גם ליהנות ממנה.
מצד שני, לא להיות כל הזמן לבד. לשתף אחרים בדברים שלי, להיעזר בהם ותוך כדי כך להבין דברים יותר טוב (לימודים וגם עניינים קצת יותר אישיים).
להיות החבר הכי טוב שאני יכול לאנשים שאני מרגיש קרוב אליהם. לא לוותר להם כשרע להם, שידעו שיש מי שרוצה בטובתם ולא משנה מה קורה. לא להתעלם מהם ולהרחיק אותם כשהם הכי צריכים, ולא משנה מה יש לי לעשות באותו רגע.
מצד שני, לדעת לשים קווים אדומים וברורים עם כל אחד. לא לתת לאף אחד את היכולת לפגוע בי, קרוב ככל שיהיה, ובעיקר לא להגיע למצב כזה. לא לשתוק על בגידה באמון שאני נותן באחרים. זה דבר שאי אפשר להחליק הלאה, גם אם זה האדם שהכי קרוב אליי.
להיות פחות סנטימנטלי, פחות רגשני. מצד שני, לא להיתקע באדישות.
לא לייצר ערימות של ציפיות עד השמיים. זה כמעט תמיד גורם לאכזבות, רובן מכאיבות.
להפסיק לחשוב כל הזמן, לנתח דברים, לחלום בהקיץ על מה שאני רוצה שיקרה (ציפיות כבר אמרתי?).
להתחיל לעשות יותר, ופחות לחשוב על הדברים. פשוט לעשות.
לא לוותר לעצמי על הדברים שאני באמת צריך. לאכול יותר נכון, ללכת יותר (הרבה יותר) לחדר כושר ולבריכה ואם לא זה, אז לפחות להוציא את עצמי לחצי שעה של הליכה. כל יום.
להיות יותר קשוב לעצמי, לדברים שאני צריך. להיות קצת יותר מאורגן, קצת יותר מסודר. גם בדברים שמסביבי, וגם איך שאני נראה.
למצוא מקור הכנסה טוב, כזה שלא יפגע יותר מדי בלימודים שלי. אני עדיין יכול לחיות מהחסכונות ומההורים, אבל יש גם תוכניות אחרות (לתקן את המחשב, לנסוע כשסוף סוף יהיה חופש, טיול גדול אחרי הלימודים, לבלות).
לקחת אחריות על הדירה החדשה במעונות (כניסה בעוד חודש), לקבוע שם את העניינים כדי שלכולם יהיה נוח וטוב לגור וללמוד שם. לדאוג שיהיה בנינו חיבור טוב (ונכון לעכשיו, אני החוליה המקשרת בין שני השותפים הפוטנציאלים, בתקווה שהשניים הנוספים יהיו גם כן בסדר, במידה ולא נצליח למצוא לעצמנו עד סוף השבוע).
למצוא בכל קורס קבוצת למידה טובה שיהיה אפשר להיעזר בה (וגם בה לקבוע את הטון). לא להיתקע לבד, בשולחן לבד בכל ההרצאות והתרגולים. להתחיל לשאול אנשים, לדבר איתם. פה זה לא התיכון, הגיע הזמן לצאת מהטראומה. בכלל, למידה בצוות זה אחד הדברים שהכי עזרו לי השנה וחבל שלא יישמתי את זה יותר.
להפסיק להתאכזב מהעובדה שאין לי מישהי, מהעובדה שאין לי אהבה. צריך גם ליהנות מהעובדה הזאת, להתרכז בדברים אחרים בחיים, ולהאמין שזה יגיע. נוי-נוי כבר אמרה לי שאני מסוג הטיפוסים שכשאצלם זה קורה, זה נמשך הרבה מאוד זמן וזה הכי רציני שיכול להיות.
לשים לב בזמן לכל הסימנים האלו, הקטנים האלו, שכמעט לא שמים לב אליהם. סימנים שמרמזים על סוג של הזדמנות שבדרך, הזדמנות שכדאי לתפוס בשתי ידיים כדי שגם הסעיף הקודם יתקיים.
ובכלל, לא לרדוף, לא להינעל, לא להיות יותר מדי מוקסם (ואם כבר, אז גם לא להראות את זה יותר מדי), לא לחכות, להעיז, לא לחשוש כי בעיקר לי אין מה להפסיד, להבין מה הצד השני בעצם רוצה.
לנתק מדי פעם את האינטרנט. צריך לדעת להתרכז בלימודים. בחדר החדש זה יהיה יותר קשה, כי אז השקע יעבוד.
לא לסגור את עצמי כל כך מהר, להנמיך את החומות שמסביבי, לתת למי שמעוניין להתקרב את היכולת הזאת, אבל בקצב שלי. לדעת לקרוא אנשים טוב יותר כדי לדעת איך לעשות את זה.
לא לשתוק, לא להיסגר כשרע לי. להוציא כמה שיותר החוצה. להצליח להתבטא בקול באותה צורה שאני מתבטא בכתב. לא לפחד משום דבר, כבר חוויתי את כל הדברים הגרועים.
להפסיק לאכול את העטים שלי. יותר מדי מהם התפוצצו לי השנה בגלל זה.
להאמין בעצמי, להאמין שאני מסוגל להכל, שאני יכול לעשות הכל, ובעיקר – שאני יכול להצליח בזה.
והכי, אבל באמת הכי חשוב – להיות אני.

והעיקר – שבאמת תהיה שנה טובה, כי מגיע. לי ולכולם. מוקדש עם הרבה דבש (או פסטה ברוטב עגבניות, כי זה מה שסטודנטים מכינים לעצמם בתקופת מבחנים...) לכל הקוראים כאן, אלה שסופרים את הזמן שלהם כאן כבר בשנים ואלה שהגיעו לא מזמן ונשארו, וגם לכל אלה שרק מזדמנים לכאן (מי כתב צילג בגוגל ולא קיבל?).
שתהיה שנה טובה. באמת.
שמור   בטל

39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של NineLives ב-1/10/2006 17:35