מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

27 9/2008		לוקח ת’זמן
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני מגיע לסוף השבוע כל כך מותש אפילו בתקופה שאמורה להיות חופש. נכון, זה כבר לא ממש חופש כשהחלטתי שאני כבר עכשיו צריך ללמוד למועדי ב' כי אין לי ממש ברירה. תיכף מתחילים החגים ובחלק מהזמן אני בבית (די בלתי אפשרי ללמוד ככה) או בחו"ל (אין סיכוי ללמוד) ואז אני אגיע לסוף חול המועד למועד ב' הראשון שלי. אני משתדל ללמוד כמה שאפשר אבל עדיין לא מצליח לנצל כמה שיותר מהזמן שלי בשביל זה. אני רואה תרגולים בוידאו ומנסה להבין, עובר שוב על המצגות ורק אחרי החזרה מספרד אני אחזור לתרגל את החומר הרלוונטי, בתקווה להגיע לתובנות טובות יותר במבחנים. הבעיה היא שאני מנסה להתמקד בלימודים האלו יותר מדי ושוכח שיש לי עוד ים של חובות ודברים לעשות. כל כך קל היה לדחות את המייל שהייתי אמור לשלוח למתרגל בשביל להיפגש איתו על המבחן, רק כדי לגלות שהוא לא יהיה בארץ עד יום כיפור (מה שאומר שזה יחכה לפחות עד אחרי חול המועד). מה לעשות, קל יותר להתמקד בדברים שלא מערבים אף אחד אחר ופשוט לשקוע בכיסא מול ההוא שמצייר סלילונים על הלוח.

האגודה גם תובעת את זמנה בימים האלו, כי בכל זאת צריך להרוויח כמה שקלים. מי שמצליח להכניס את הראש לתוך החבורה הסגורה של עובדי האגודה יכול לשמוע כמה רועש שם בפנים (וזה כמעט ולא יוצא החוצה). אחרי שבוע של אריזות וסחיבות, סוף סוף נפתחה קומת המשרדים בבית הסטודנט החדש (ורק היא, השאר מתישהו בשנה הבאה) וכל הרכזים והמנהלים שמחים וצוהלים. זה נראה הרבה יותר טוב מהכוכים במקום הזמני (וכנראה יותר טוב מהמשרדים הישנים, אני פשוט לא זוכר אותם) ואפשר להתגאות בעבודה שנעשתה. זה השקיט קצת את כל הבלגן שהתרחש מאחורי הקלעים והוביל בסופו של דבר להחלפת הסיו"ר. היו שם הרבה מאבקים לא נעימים ורגע לפני שכל הלכלוך יצא בישיבת ההנהלה (שלא יכולתי להגיע אליה), הוא קם ועזב. לא רציתי להכניס את האף שלי יותר מדי עמוק לכל הסיפור הזה והשתדלתי לשמור על מרחק מסוים כדי לא לנקוט עמדה ברורה ולא להסתכסך עם אף אחד (למרות שלא קשה לנחש באיזה מחנה אני נמצא). גם אם הייתה מתקיימת ישיבה והייתי מגיע אליה, ספק אם הייתי מרים את היד בעד קריאה להדחה (אבל גם לא מתנגד לה, כי בכל זאת טובת האגודה חשובה) ואם זה נראה תמוה, צריך פשוט לזכור שלחלק מהאנשים ההתפטרות מהווה סוף פסוק וסוף הסיפור בעניין, אבל הן המתפטר והן המחליפה שלו חברים באותו הוועד והוא במקרה הוועד שלי. אני חושש ממתיחות מסוימת בישיבות הוועד שצפויות בסמסטר הבא, ודברים שיכולים לפגוע בפעילות השוטפת כתוצאה מאמוציונליות מיותרת. אני צריך למצוא את הדרך שתאפשר בסופו של דבר פגיעה מינימלית בסטודנטים ובפעילות של הוועד, כי אחרת כל ההשקעה שלי השנה לא תהיה שווה כלום. רק השבוע הצלחנו (אני והנציגה הכמעט יחידה שבאמת פעילה וכנראה תחליף אותי בסוף הקדנציה) לארגן מתנת פתיחת שנה יוקרתית לסטודנטים החדשים שלנו עם חסות של חברה, ובעוד סטודנטים של פקולטות אחרות יקבלו כוסות תרמיות, שלנו יזכו בדיסק און קי קטן ונחמד. יש לי כבוד מסוים לאלו שקדמו לי בתפקידים השונים שמילאתי, אבל הכבוד הזה יכול להיגמר בשלב מסוים אם הפוליטיקה תפגע בדברים שאני רוצה לקדם ובגלל התחושה הזו של התנשאות קלה שמגיעה מאותו כיוון. לא לקחתי על עצמי את התפקיד בשביל זה.

אני מותש לא רק בגלל הניסיונות המצחיקים שלי לחזור לכושר. זה לא מפליא שאחרי חודשים שפשוט לא היה לי זמן ללכת לבריכה או סתם לעשות הליכות, אני לא מצליח לעמוד באותה רמה שהיתה פעם. הגוף לא מצליח לעמוד בעומס שפתאום נפל עליו, במיוחד אחרי הליכת בוקר מתישה שדי גרמה לי את הרגל לכמה ימים (אותה נקודה מרגיזה וכואבת מעל לכף הרגל). אני מותש בעיקר נפשית אחרי שמשהו נשבר עמוק בפנים השבוע והוא מחייב בדיקה הרבה יותר עמוקה משחשבתי שאני צריך. יש כל כך הרבה דברים בחיים שלי שצריכים שינוי, אבל חשבתי שיש יסודות שאני יכול להישען עליהם בלי בעיה, אבל כשגם הם מתערערים המצב באמת קשה. נפלה עליי ההבנה הזו שאני לא באמת מתאושש מכל הדברים שנוחתים עליי, רק מדחיק או מצליח לשים מסיכה בזמן כדי שאף אחד לא יראה או יבין מה הולך בפנים. זה לא קשה במיוחד, מעטים אם בכלל מנסים בכלל להתקרב וכל הניסיונות להיפתח ולקרב עובדים בעיקר הפוך. אני צריך חופש אמיתי, להתנתק מהכל, לקחת את הזמן ולהתחיל להבין לאן אני לוקח את החיים שלי, רגע לפני השנה הרביעית שלי. שלב א'; של הניעור הרציני של החיים שלי הגיע לשיא אי שם ביוני ועכשיו צריך להתפתח בעוד כיוונים ולא לעצור. צריך לגלות עמידות יותר חזקה ולוותר על מה שלא מקדם לשום מקום.

[לוקח ת'זמן - עופר בשן]

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-9/10/2008 21:44

 

20 9/2008		תפילות ותקלות
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

בר מצווה
תחילת ספטמבר בשבילי מציינת עכשיו בעיקר את יום ההולדת של אחי הקטן. הוא נולד ממש כמה ימים אחרי שהתחלתי את חטיבת הביניים, ואז הדברים עוד נראו נורמליים וטובים. מדהים לחשוב איך חלפו 13 שנים מאז. אז כן, הגיע הזמן לבר מצווה שלו, ובדיוק כמוני, הוא נשלח ללמוד את ההפטרה שלו ואת כל שאר הדברים שצריך. זה העלה לי זיכרונות מאותם לימודים שלי. הימים היו ממש אחרי רצח רבין והיו לי כל מיני חששות מאותו רב שהיה אמור ללמד אותי. בחודשיים האלו למדתי ממש מעט איך לקרוא את ההפטרה ואת התפילות כמו שצריך, ושאר הזמן הוקדש בניסיונות להחזיר אותי בתשובה ובהטפות מוסר על אורח החיים החילוני. זה לא באמת הצליח לחלחל פנימה, או לגרום לשינוי ביחס שלי ליהדות. חבל באמת שזה היה ככה, כי הוא באמת החטיא את המטרה שלו.
אז האח קטן הלך פעמיים בשבוע אל בית הכנסת ולמד טוב את התפילות שלו. זה היה אחרי שהצליחו להבין מתי הוא באמת צריך לעלות לתורה אחרי שהם כמעט קבעו אותה יום לפני המבחן האחרון שלי אבל בסוף היה לי עוד שבוע. ביום חמישי שעבר התייצבנו בהרכב מלא בבית הכנסת לצורך הנחת תפילין ותפילת שחרית. בגלל שבבית הכנסת האשכנזי לא היה מניין, עלינו לבית הכנסת הספרדי (האשכנזי נמצא במרתף, מי אמר קיפוח?). הרבה לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי בבית הכנסת וזה עדיין לא שינה את הדעות שלי. יש בדת את הקסם המסוים שלה, שיכול למשוך פנימה, אבל משהו שם קפא במקום לפני כמה מאות שנים ולא זז וקשה להתחבר לזה. זה מציק במיוחד כשבמהלך התפילה עברו כמה פעמים אנשים עם כוסות וביקשו תרומות ולכו תדעו בשביל מה. גם התרומות לבית הכנסת, שכל מי שעולה לתורה צריך לתת, נראות לי מוגזמות ולא במקום. אדם צריך לתרום מרצונו ולא מתוך חובה כלשהי.
בשבת כבר היינו למטה, במרתף. במקביל לבר מצווה, הייתה גם שבת חתן והם העלו לתורה חצי מהמשפחה שלהם (טוב, אנחנו העלו 4 אנשים). כל זה גרם לתפילה להתארך, כי כל אחד שעלה, הקריאו לכבודו פסוק אחד או שניים מפרשת השבוע, ואז שפע ברכות, איחולים (ולא לשכוח תרומה) ומתחילים את הסיבוב הבא. בסוף גם זה נגמר. הפעם היו בעיקר המשפחה הקרובה (אצלי היו יותר), אבל אצלו מתכננים ארוחת ערב חגיגית למשפחה. הוא גם הרוויח שני טיולים לחו"ל, אחד עם אמא ואחד עם אבא (אני מצטרף אליהם). מי אמר שאין יתרונות בלהיות ילד של הורים גרושים?
בסך הכל, היה נחמד. הוא קרא יפה את מה שהיה צריך לקרוא, חטף סוכריות ישירות לראש (לפני 12 וחצי שנים הם אפילו לא הגיעו אליי) ונהנה מהכל. אחר כל הלכנו לאכול במסעדה פלצנית ביפו עם אוכל פלצני ובינוני למדי (קבב עם מילוי גבינה? מאיפה הרעיון הזה?!).

פרידה
לפעמים אנחנו נוטים לזלזל בחפצים הדוממים שהפכו לחלק אינטגרלי מהיום-יום שלנו. בדיוק לפני 4 שנים, רגע לפני השחרור, קניתי לעצמי מחשב. זה בשביל האוניברסיטה, אמרתי לעצמי, אבל מאותו רגע הוא פשוט היה המחשב האישי שלי. לא הייתי צריך להיות יותר תלוי באף אחד בבית שיואיל בטובו לאפשר לי להשתמש במחשב, יכולתי לעשות מה שאני רוצה בלי חשבון ובלי שיהיה לי אכפת והשתדלתי לשמור עליו מכל משמר.
אחרי שנה, חודשיים לפני תחילת הלימודים, הוא התקלקל לראשונה. ההארדיסק הלך, אבל אני משכתי את זה בגלל הסיווג ופספסתי את סוף האחריות. איפשהו במהלך הסמסטר השני התקלקל החיבור לכבל רשת ובסוף, אחרי ייאוש רב וכל מיני פתרונות יצירתיים (קיסם וחתיכות נייר שיחזיקו את הכבל בתוך השקע), התפשרתי על כרטיס רשת חיצוני במקום לשלם המון כסף על לוח אם חדש. במקביל, המתאם של החיבור לחשמל קצת יצא מאיפוס והצליח לקצר את הסוללה כמעט לגמרי ככה שהייתי חייב חשמל כדי שהוא יפעל. לפחות 3 פעמים מערכת ההפעלה קרסה והצטרכתי לפרמט, בינואר ההארדיסק שוב קרס יחד עם הזיכרון ואז עוד הייתי מוכן להשקיע ולהחליף. השבוע החיבור עם אותו כרטיס רשת חיצוני הלך והותיר אותו חסר יכולת להתחבר לאינטרנט בצורה קווית (האלחוטי, שגם בשבילו צריך מתאם, עדיין עובד אבל לכו תמצאו עכשיו רשת אלחוטית). התיקון יכול להגיע לסביבות ה-1000 ₪, וזה כמובן בתנאי שיש חלקי חילוף מתאימים וכנראה שאין. זה היה באוויר מהרגע שהבעיה התחילה, אבל באמצע השבוע זה קיבל משנה תוקף: הגיע הזמן להיפרד.
זה נשמע כאילו הוא היה מקולקל רוב הזמן ועשה המון בעיות, אבל בפועל הוא היה מחשב לתפארת, עשה כל מה שביקשו ממנו ולמרות שהוא קרטע מדי פעם, הוא עשה את העבודה. אני חושב שהתאריך הזה, רגע לפני השנה הרביעית, היה מסומן אצלי עוד מההתחלה בתור הזמן שאני אצטרך להיפרד ממנו, אבל בלי הקלקול הזה, ספק אם זה היה קורה. הוא עדיין מתפקד (אם כי מחשב שלא יכול להתחבר לאינטרנט הוא כמו אדם בלי נשמה) ואני עדיין לא יודע מה אני אעשה איתו.
עכשיו צריך להפיל החלטה יותר חשובה והיא איזה מחשב לקנות. הפעם זה יהיה מחשב ממותג, עם אחריות קצת יותר רצינית ואולי לתקופה ארוכה יותר משנה. הדרישות שלו צריכות להתאים לאורח החיים שלי ולמה שאני צריך (אני גדול מדי בשביל משחקי מחשב, עכשיו אני מסתפק בשולה המוקשים...) ורצוי שהוא יהיה ברמה טובה יותר מהקודם. חשוב שגם יראה טוב מבחוץ, שיהיה במה להתגאות (והנוכחי קיבל מחמאות). אפילו היה לי כיוון מחשבה של Tablet (מחשב לוח, כזה שאפשר לכתוב עליו עם עט מיוחד), כשהמחירים של הדגם שראיתי די נמוכים יחסית למה שהיה פעם. אומנם המסך קטן יותר והוא יקר יותר מהאחרים, אבל המשיכה לגאדג'ט הנוצץ עשתה את שלה. צריך להחליט עם אני ממשיך עם ה-XP שהפקולטה הואילה בטובה לתת (וזה מוזיל את העלויות) או להתקדם לוויסטה שמגיעה קומפלט עם כל מחשב חדש היום. הרבה התלבטויות.
יש לי שבוע וחצי לבדוק מחירים בכל מיני מקומות ואז להגיע עם הכל לדיוטי פרי ולהחליט שם סופית. בחול המועד סוכות, רגע לפני שמועדי ב' מתחילים, כבר צריך להיות אצלי מחשב חדש.

געגוע
קשה לחזור לטכניון אחרי שבוע בבית ולנסות לחזור וללמוד שוב. עכשיו, כשסוף סוף יש דבר כזה חופשת קיץ, הוא נראה ריק למדי עם מעט מאוד אנשים שמסתובבים (פרט לפועלים שמכינים את התשתית לכיעור בגובה 30 מ' שהולכים להציב במרכז הקמפוס). אין יותר מדי מה לעשות, ומרבית האנשים הקרובים רחוקים והופכים את המקום להרבה יותר משעמם. אפילו לנהל שיחה פשוטה על החיים הפך להיות קשה (ועוד יותר קשה כשהמחשב מפסיק לתפקד).
פלא שאני לא מצליח ללמוד כמו שצריך ככה?

שמור   בטל

7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של ר' ב-8/10/2008 22:47

 

12 7/2008		יולי 2008: עכשיו כזה
		תגיות: פתיחת חודש, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

"עכשיו כזאת ואז אחרת, אבל בהבדלים קטנים
ואל תדאג, אני סופרת את הדברים שמשתנים
איך מהבית והגוף נעלמים הסימנים
שוב מחייכת מבחוץ ומתרוקנת מבפנים..."

מדהים איך חודש יכול לטוס בלי שכמעט מרגישים. מרוב הפעילות השוטפת כבר לא מרגישים איך הזמן מתמוסס לו בין האצבעות ואיך החיים מתנהלים במצב של ריצת מרתון בלי יכולת אפילו לעצור לרגע ולהביט לאחור. בלי לשים לב נגמר לו כבר חצי סמסטר ונשאר קצת יותר מחודש לעוד תקופת מבחנים, כאילו הקודמת לא ממש הסתיימה ונשכחה מהזיכרון. אני מוצא את עצמי רודף אחרי כל דבר, מחסיר שעות שינה ומתקשה למצוא זמן להשלים אותן (כי גם בסופי שבוע צריך ללמוד, להשלים את כל מה שהפסדתי). חוזר לחדר אחרי 21:00 בערב במקרה הטוב אחרי עוד יום של ניסיונות להבין מי נגד מי ומה בכלל קורה מסביבי, ואז כבר אין כוח לשבת ולהסתכל על הדפים ועל השיעורים. פתאום הדו"ח שצריך לכתוב נראה כמו ג';יבריש והחומר בקורס ההוא סתם מציק, ואולי עדיף לתת למוח להירגע עם איזה משחק קצר והופ, נמחקה לה עוד שעה מהיום. ואז צריך להתקלח ולאכול ועוד מעט מגיעה השעה שצריך ללכת לישון, כי המערכת על הלוח מראה שצריך לטפס מוקדם בבוקר למעלה בשביל לא להבין חשמל.

זה לא שממש רע לי. החודש בתפקיד פתח לי דלתות וגרם לי לשנות לא מעט דברים אצלי כדי להצדיק את הבחירה בי. האחריות הזו הושיבה אותי בשתי ישיבות הנהלה, אחת מהן ארוכה כמו הגלות שהביאה אותי לרמה של חוסר קליטה של הדברים שנאמרו. היא הובילה אותי לתכנן תוכניות מלחמה, להתחיל להריץ מהלך גדול שיכול להשפיע בצורה חזקה על מהלך החיים בפקולטה ועד לרגע הזה, שהדברים האלו נכתבים כאן, אין לי חששות מכל המהלך הזה כי כשמאמינים שמשהו צודק, מוכנים ללכת איתו עד הסוף ולא משנה מה אני אצטרך לעשות בשביל שזה יקרה, אפילו להתגבר על לא מעט פחדים פנימיים. יותר מהכל, התפקיד הזה דורש ממני להנהיג, וזה דורש ממני הרבה יותר ממה שנדמה למישהו שמסתכל מבחוץ. אף פעם לא הייתי מאילו שרצים קדימה, תופסים פיקוד ומשתלטים על העסק. אולי רק במקרים מסוימים, כשידעתי בדיוק מה מצופה ומה צריך לקרות, אבל ברוב המקרים העדפתי לקחת צעד אחד אחורה ולתת למישהו אחר לנהל את ההצגה כשאני נמצא ממש מאחוריו. לפעמים זה נתן תחושה כאילו אני מנהל את הכל מאחוריי הקלעים (זה לא רחוק ממה שהיה בסמסטר חורף). עכשיו אני מקדימה, אחראי ישיר על 20 ומשהו נציגים, רכזים ופעילים, ומייצג עוד 1200 סטודנטים, והכל על הכתפיים שלי. האחריות הזאת עליי מחייבת אותי לנהוג בצורה שקולה יותר, לנסות לקרוא ולהבין את המצב הכי טוב ולשחות בפוליטיקה המקומית בתוך הפקולטה, וגם בזאת האגודתית, והריח של זה מאוד לא נעים. ישיבה על הגדר יכולה לשדר חולשה מסוימת וחוסר החלטיות, וזו לא משימה פשוטה להכריע בין מה שנראה נכון למה שנראה לא טוב, לדעת לברור את האמת מבין התמונה הגדולה.

על המדף בבית נחה לה התעודה שקיבלתי ממש לא מזמן בתוך עטיפה כחולה עם ט'; שמוטבע עליה. היה טקס מצטייני אגודה, וגם לי קראו לבמה לקבל אחת כזאת. אפשר להתווכח עד אין קץ על ההגדרה ולמי באמת מגיעה התעודה הזו, ולחשוב מה הקריטריונים שמגדירים מישהו שהוא מצטיין. בסך הכל, במהלך השנה האחרונה לא יצאתי מגדרי ועשיתי פרויקטים גדולים ממש ששינו את פני הקמפוס מקצה לקצה. השתדלתי למלא את התפקידים שנטלתי על עצמי בצד הטוב ביותר, כמו שאני חושב שככה צריך להתנהג נציג סמסטר (ואחר כך רכז אקדמי). יש לי נטייה גדולה לבלוע מידע בשביל להבין את כל מה שקורה מסביבי. בצורה הזו תהיה לי האפשרות לענות לכל מי ששואל אותי שאלות על מה שקורה מסביב, במיוחד אם אני בעצם מי שמקשר אותו לאגודה ואמור לדעת מה קורה בה. זה לא רק להיות קשור לתחומים תחת האחריות שלי, אלא גם דברים שמעבר, כדי שאם מישהו יבוא וישאל שאלות, תמיד תהיה לי תשובה וגם אם לא, תמיד יהיה לי את מי לשאול. מהצד הפקולטי, העבודה צריכה להיעשות בצורה שקטה ולא מתלהמת. הפקולטה שלי מוגדרת כאחת הפקולטות הקשות והרעות בקמפוס, ובכל זאת אפשר לגרום לשינוי. לאט לאט לומדים איך מדברים עם האנשים, איך גורמים להם לחבב אותך קצת (יש כאלו שזו משימה בלתי אפשרית) ואז אפשר להשיג כמעט הכל. צריך לדעת איך לדבר, איך להתנסח כמו שצריך במיילים וברור שתהיה לי העדפה למילה הכתובה על המילה הנאמרת, אבל גם שם צריך לדעת איך להתנהג. קשה להצביע על הישג ייחודי בתקופה כל כך קצרה, אבל לפחות ההרגשה שדברים זזו והיה שינוי. מספיק לשמוע את המחליף שלי אומר בראיון שלו שהוא נכנס לנעליים גדולות מאוד שהוא לא יודע איך אם הוא יצליח למלא. מה שהוא עדיין לא יודע זה שאני כל הזמן מסתכל עליו מהצד, בודק שהוא שומר על התפקיד כמו שהשארתי לו אותו ולא עושה יותר מדי שטויות. קשה להתעלם ולשכוח תואר שהחזקתי במשך חצי שנה.

ואיפשהו אחרי כל זה, עדיין יש תחושה של חמיצות מבפנים כי יש הרבה כפיות טובה כאן. אתה תראה איך הם נזכרים בך כשהם צריכים ממך משהו, רוצים שתתקן בשבילם את העולם (או לפחות את הציון במבחן האחרון), שולחים אותך להתמודד עם דברים לא פשוטים ("נאלצתי" לתת דגימת מח עצם בשביל להשיג שביב מידע, ואני די פוחד ממחטים ודקירות), סומכים עליך שתדע להילחם את המלחמות הנכונות כדי שהם יוכלו להמשיך ללמוד בשקט. אז אתה חוזר לחדר בסוף עוד יום, מותש פיזית ונפשית, רק בשביל לגלות שהחיים ממשיכים מסביב ואתה נשאר באותו מקום. כל אלו ששלחו אותך לקרב בשמם פשוט שוכחים מהקיום שלך כשנגמר היום וכבר לא ממש צריך אותך. אתה תשמע בחצי אוזן את כל סיפורי הבילויים שלהם ותנסה לתהות למה אתה צריך להיות שונה, למה אתה לא יכול להיות אחד מהם. אחרי כל המלחמות היומיומיות האלו, למי יש כוח להתחיל להילחם בשביל להשיג קצת תשומת לב מאנשים שייזכרו שיש גם אדם מתחת לשריון. כבר נלחמתי מלחמות כאלו בעבר עד שהתייאשתי, עכשיו פשוט אין לי כוח לזה. נכון שאני לא הטיפוס שהכי קל להתקרב אליו ולהכיר אותו, ואני עדיין בן אדם מתחת לכל החזות שטיפחתי לעצמי. בן אדם שרוצה להתקרב ולהכיר, ופשוט ליהנות מהחיים. בן אדם שרוצה לסיים את היום שלו בתחושה טובה והרגשה שיש מישהו שחושב עליו ורוצה בטובתו. ואולי אני פשוט לא מנסה שום דבר (גם מעבר לתחום החברתי הרגיל) כי אני יודע כמה מהירה הנפילה שלי במקרה ודברים לא מסתדרים וכמה קשה לי להמשיך הלאה. אני לא יכול להתרסק עכשיו, יש לי אחריות לא קטנה על הגב. יש דברים שצריך לוותר עליהם.

"אתן למים הקרים לשטוף אותי, את כל הגוף
ואגרד בציפורניים את העצב החשוף
ואני לא אכתוב, או כן אכתוב, או רק אתחיל בלי לסיים
אבטיח הבטחות, אבל אני לא אקיים"
[עכשיו כזאת - איה כורם]

אני באמת צריך להתחיל לכתוב יותר.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-26/7/2008 16:08