אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
24 |
כל הפחדים כולם [שרביט פחד] | |
|
תגיות:
|
הבורג החליט להוציא מהנפטלין את השרביטים ולהפיץ אותם שוב לכל עבר, אז קיבלתי אחד. שרביט פחד. 3 פחדים, 3 בלוגים להעביר את השאר אליהם. נשמע פשוט? אז זהו, שלא (סיבה מספיק טובה למה זה התעכב עד עכשיו...). כאב – לא מבין את כל אלה שנהנים להכאיב לעצמם, או מסוגלים למתוח לעצמם את גבולות הכאב שלהם. אני נרתע מהכאב הכי קטן, בעיקר מהפיזיים, אבל לא רק. זה מתבטא בצורה של פחד ממחטים (ביום חמישי שעבר ממש הכרחתי את עצמי ללכת לתרום דם, בסוף תרמתי עבור מישהו שצריך מנות דם לניתוח), פחד קל מגבהים, בעיקר כאלו שאפשר לקפוץ מהם, ואפילו יחף אני בקושי הולך (לא כמו כל הקיבוצניקים והמושבניקים למיניהם שמתהלכים יחפים בכל מקום). ואולי זה גם משפיע על ההימנעות מלעשות משהו אחר בחיים שלי, מתחמק מדברים שיכולים להביא לכאב לב (מצד שני, אחת ששברה לי את הלב היא היום אחת החברות היותר טובות שלי...). פחד במה – למרות שהרצון הזה תמיד נמצא לו בפנים, אני תמיד מעדיף לא לעמוד מתחת לאור הזרקורים, ואם כן, אז לפחות בסביבה מוכרת ושאני יכול לסמוך עליה. בדרך כלל אני האחד שנמצא לו בצל מאחורה, לא תמיד מתערב, לא תמיד פותח את הפה. בדרך כלל אני לא זה שיוזם דברים עם אנשים חדשים ונשאר בצד ואוכל את הלב ובעיקר כועס על עצמי בגלל זה. לא תמיד נוח לי עם העובדה שכל העיניים אז ננעצות בי, מסתכלות בי, חושבות עליי דברים. איך כל זה מסתדר עם העובדה שכבר למעלה מ-3 שנים אני מתפעל ומתחזק בלוג (זה הפוסט ה-328...) ואני כותב בו על דברים שהם מאוד אישיים לי? האמת, שהרבה יותר קל לי להתבטא באמצעות מקלדת מאשר עם מילים אמיתיות, וכמובן שגם המסכה של הכינוי עוזרת (אם כי לא קשה למצוא פרטים ואני לא משתדל לטשטש עקבות, כבר לא אכפת לי). כבר יצא לי לדבר לא מעט עם אנשים שהגיעו לבלוג בתוכנות מסרים מידיים ואפילו עם כמה נפגשתי. במקרה אחד זה יצא מגבולות המחשב ועבר לחיים האמיתיים שבחוץ בצורה שכל פעם מפתיעה אותי מחדש מה יש לי ביד (חברות אמיתית). במקרים אחרים, זה התפתח לכדי שיחות ארוכות ומעניינות עם אנשים חדשים שתמיד נחמד להכיר, ויש לא מעט מקרים של אנשים שהקפיצו לי פעם או פעמיים חלון ומאז נעלמו וגרמו לי לחשוב אם אני עד כדי כך משעמם ולא מעניין מחוץ לבלוג (בסך הכל, זה אותו אדם שכותב הכל, ואם אני באמת כזה, אז חבל על הזמן שלי ושלהם). בסופו של דבר, אני כמעט ולא פונה לאנשים בחוץ. כמעט כולם הם אלה שפונים אליי ואז מתחילה שיחה ולומדים להכיר את הצד השני קצת יותר טוב מהמילים שנשפכות פה ושם. להתאכזב ולאכזב – כאחד שהמוצא שלו פולני (חצי!) אין דבר יותר גרוע מהתחושה שאכזבתי מישהו, במיוחד את האנשים שקרובים וחשובים לי. אני משתדל לענות לכל מי שפונה אליו, לא משנה כמה עסוק אני (רק אם זה באמת מפריע אני אומר), משתדל לעזור כשצריך ובכלל מנסה להיות החבר הכי טוב שאני יכול לחברים הקרובים שלי, בכל צורה שהיא. אפילו אם זה אומר שאני צריך לפנות זמן מיוחד להקשיב לצרות ולנדב את הדעה שלי לעניין. אין יותר גרוע מהתחושה שלא יכולתי להיות שם בשביל מישהו יקר שהיה צריך אותי, שרצה להיות איתי ברגע מסוים. בסופו של דבר חברים חשובים מהרבה דברים בחיים. מעבר לזה, אני הכי מפחד לאכזב את עצמי, לא לעמוד בציפיות שהצבתי לעצמי כמו לימודים, מציאת המקום שלי בחיים ואפילו מציאת אהבה. הרבה פעמים אני מנסה לגרום לעצמי לא לפתח ציפיות לגבי שום דבר, כי בסופו של דבר רק מתאכזבים מזה וזה פשוט קשה. יש לא מעט דברים שאני במודע מונע מעצמי כי פשוט אני לא רוצה להרגיש את תחושת ההחמצה הזאת בסוף, וזה משגע אותי, כי בסופו של דבר אני מרגיש שאני מונע מעצמי לא מעט דברים, וגם זו אכזבה לא קטנה מעצמי, שיכולתי לעשות הרבה דברים אחרים. אז מי יקבל את השרביט עכשיו? הייתי נותן למקליין, אבל הוא כבר מזמן לא כותב, אז במקומו יקבלו: בהצלחה עם ההתמודדות עם הפחדים... "אל תפחד מהפחד הפחד הוא רגע זה רגע בין לילה ליום הפחד הוא שער..."
- בעקבות שפע התלונות מהפוסט שעבר, מצורפת בזאת אות בפונט גדול יותר: א
- בחודש הבא הולך להיות לי חדר לבד לבד במעונות, ממש סוויטה משלי. מה אני הולך לעשות עם זה? ללמוד...
56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 3 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
3 |
אני בשבילי: פוסט פתיחת החודש [יוני 2006] | |
|
תגיות:
|
זה היה בכלל אמור להיות פוסט אחר. עוד אחד בשרשרת הלא נגמרת של פוסטים שמבכים על הבדידות, שקוראים החוצה לעולם ומבקשים רק דבר אחד. זה היה אמור להיות פוסט שבו אני מודיע לעולם מה אני חושב שחסר לי בחיים, מה אני רוצה שיהיה לי, ובעיקר מי אני רוצה שיופיע (או יותר נכון – תופיע) לי בחיים ותשנה אותם מקצה לקצה, תיתן להם משמעות ותהפוך אותם לטובים הרבה יותר. אבל זה לא הולך להיות. כנראה שיותר מדי זמן אני חי בעיוורון הזה, תחת המועקה הזאת שמתחלקת לה בגרון מהראש אל תוך הלב, נותן לבדידות הזאת לקבוע לי את סדר היום שלי, את קו המחשבה שלי, ובעיקר נותן לי למנוע ממני להרגיש קצת יותר טוב. היא זו שדוקרת אותי בכל פעם, גורמת לי לקנא ולהרגיש חרא עם החיים שלי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא לא יודעת אם לספר לי דברים טובים שקורים לה, כי היא יודעת שבאיזה שהיא צורה זה גורם לי להרגיש רע. למרות שהכחשתי (היא אחד האנשים שהכי יקרים לי, אני תמיד ארצה שיהיה לה רק טוב), ידעתי איפה שהוא בפנים שהיא צודקת. דוקר אותי לראות זוג הולך ביחד ברחוב, מכאיב לי לקרוא סיפורי אהבה, מקנא בידידות שלי על מה שהן מספרות לי שיש להן (רציני ולא רציני) ולא מבין למה כל זה תמיד מדלג מעליי. מי קבע שזה מה שצריך להיות בחיים, שזה מה שאנחנו תמיד רוצים? מי החליט שבן אדם צריך שתהיה לו בת זוג? מי קבע שזו הנורמה, שזה מה שעושה לבן אדם טוב? אני לא רוצה להיות כמו כולם, אני פשוט רוצה להיות אני. אני רוצה לחיות את החיים כמו שאני רוצה, בלי שיכתיבו לי מלמעלה מה אני צריך לעשות ומה צריך שיהיה לי. מי זה שיודע שכל מה שאני צריך בחיים זה אהבה, שהחליט שיש לי חלל בחיים שזה הפתרון היחידי שיכול לסגור אותו? אני לא רוצה לחיות לפי הנורמה שאומרת שצריכה להיות לי מישהי, שזה ורק זה יגרום לי להעריך את עצמי יותר ושזה יפתור לי את כל הבעיות שיש לי עם עצמי בפרט והחיים בכלל. אני רוצה לקבוע את החיים שלי בעצמי, להחליט מה באמת טוב לי, לעמוד רק בפני הציפיות של עצמי ולהשוות את עצמי אך ורק אליי. אני לא רוצה לייצר לעצמי יותר ציפיות מדברים שהסיכוי שהם יתקיימו הם קטנים כי רק מתאכזבים מהם בסוף, לא מוכן לרדוף אחרי אנשים בגלל אותן ציפיות ורק לפגוע בעצמי עוד יותר. לא מוכן שאותן דרישות חברתיות יגרמו לי לא להיות מי שאני באמת, ימנעו ממני לעשות מה שאני רוצה, ירחיקו ממני אנשים שאני רוצה דווקא להתקרב אליהם ויגרמו לי לעצור כל הזמן ולחשוב איך יסתכלו עליי מבחוץ. פעם אחת אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני באמת רוצה לחיות אותם, בלי פוביות, בלי מסיכות וחומות, לתת לבן אדם שבפנים לצאת החוצה לעולם ולתת לו סוף כל סוף לחיות באמת. לא רוצה להיות הבן אדם הטוב שכל הזמן מוכן לתת מעצמו לאחרים בלי לקבל משהו בתמורה (החברים הכי טובים שלי הם אלו שנותנים המון בתמורה, אפילו אם אני לא מבקש), לא מוכן להקדיש מעצמי לטובת אחרים שיופיעו כי הם צריכים ממני משהו וייעלמו שנייה אחרי זה. אני לא רוצה לחפש אחרי אותה אחת. השינוי הזה צריך לקרות אצלי בפנים בבטן (ויש הרבה בטן...). אני רוצה למצוא בעצמי מה הכי טוב בשבילי ולגלות את זה לבד בלי עזרה של אף אחד (חוץ מאלה שאני חשוב להם). אם כבר, שאותה אחת תמצא אותי. אני בכלל לא יודע אם אני מוכן לקראתה. לא ויתרתי עליה, אני קודם צריך להבין מה אני רוצה מעצמי לפני שאני אתן למישהי להיכנס לי כל כך עמוק פנימה. זה מה שחשוב לי כרגע בחיים. להבין את כל מה שקורה מסביבי וכל מה שקורה בתוכי, ולנסות לתרגם את זה ולהיות בן אדם טוב יותר, קודם כל כלפי עצמי ואחר כך כלפיה הסביבה הקרובה אליי. היא מחכה לי איפשהו, וברגע הנכון והמתאים היא תופיע לי בחיים. אני רוצה לחיות את החיים שלי אך ורק לפי מה שטוב לי, ולא לפי הסביבה. כשיגיע הרגע, הוא פשוט יגיע. זה לא כל כך קל הדבר הזה. זה לשנות כמעט את כל תפיסת החיים שלי. אבל זה הדבר שהכי טוב בשבילי כרגע. רק אני מסוגל לעשות את זה, רק אני יכול. זה לא יהיה קל, אבל בסוף אני אדע להבין מי אני ומה אני באמת רוצה מעצמי, ואם אני אצליח לקבל את עצמי, אולי אני אוכל לתת למישהו אחר לקבל אותי כמו שאני. "רגע עם עצמי להבין אולי טוב לי בחיים. לאהוב אותי לקבל אליי את כל אמונותיי ודי" [טוב לבד – אפרת גוש] (מוקדש לנ', שתמיד יודעת לפתוח לי העיניים ולגרום לי להסתכל על החיים מהצד היותר נכון שלהם)
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
4 |
עוד חוזר הניגון: פוסט פתיחת החודש [מאי 2006] | |
|
תגיות:
|
ממש בתיאום מושלם עם מוצאי חג העצמאות, התחלתי את היציאה שלי לעצמאות הפרטית שלי. מתחיל לחיות קראתי לזה, יוצא אל האור. הגיע הזמן לנסות דברים חדשים במקום לשבת בבית ולהירקב מול המסך המרצד של המחשב וים שיעורי הבית (טוב, אלה לא נעלמו, מחר צריך לחזור אליהם...). לפני כמה ימים הוצע לי לבוא הערב לסוג של ערב שירה בציבור. כן, נשמע קצת מופרע וכל כך לא אני, אבל משהו דחף אותי דווקא ללכת. צריך לשבור את השגרה הזאת מדי פעם וזה בדיוק מה שהייתי צריך. שילוב של מוזיקה ישראלית טובה אי שם בחוץ גרם לי לקחת את עצמי החוצה ולנסוע לכיוון. הגעתי לשם קצת אחרי שהכל התחיל. למצוא את המקום לא היה קשה במיוחד, רק מוזר שתקעו אותו ליד כלא (אולי לזרוק לשם את כל מי שמזייף?) לאט לאט התחילה הרחבה להתמלא וממול כבר עמדו להם שני המארגנים של הערב והפעילו את כולם בשירה יחד עם המילים שהוקרנו על מסך באירוע. לקח לי קצת זמן להתחיל לשיר (גם ככה לא שומעים את הקול שלי, אולי עדיף...), להזיז קצת את עצמי עם המוזיקה כשהיא הקפיצה, לשתות קצת יין שחילקו שם וליהנות. כן, אפילו זה קרה בסוף. אחרי שהם גמרו לשיר, הם קיפלו את הציוד והתחילו במסיבה עברית, כלומר מוזיקה ישראלית להקפיץ את האנשים. כאן כבר החלטתי שמיציתי עם העסק. כנראה אני עוד לא מסוגל להתמודד עם הכל בבת אחת. עוד לא מצאתי את הדרך להעביר את המוזיקה מהראש ומהלב לכיוון הרגליים, להתחיל לקפוץ ולרקוד. עוד לא שברתי את המחסום הזה, שמונע מהראש שלי להגיד לרגליים שלי ובעצם לכל שאר הגוף להתחיל לקפוץ, להתחיל לרקוד. זה מתסכל, זה מרגיז אבל זה יבוא בסוף. בתור אחד שמאוד אוהב מוזיקה (בעיקר חומר מקומי) ולא יכול בלעדיה (אפילו עכשיו, בזמן הכתיבה, מתנגנים להם שירים טובים באוזניים), אני אצליח בסוף להבין גם את זה. ולזאת שבגללה הייתי שם אני רוצה להגיד שאני שהיה מאוד נחמד וטוב שהצלחת לשכנע אותי (די בקלות האמת) להגיע. מצטער שנעלמתי בסוף, אבל בטח הבנת כבר למה (ואם לא, אז אני כבר אסביר לך בצורה יותר מפורטת). אני גם אשמח לעוד פעם אחת כזאת, מתי שייצא. אז נכון שאי אפשר להשיג הכל בבת אחת, ויכול להיות שבסופו של דבר יש איזו תחושה קטנה של החמצה (נו טוב, תמיד זה ככה...), אבל אני חושב שאני בכיוון הנכון. החיים מתחילים להתארגן להם מחדש... "קח אותו לאט את הזמן העולם עוד יחכה בחוץ אתה עוד תגלה את העולם אם תרצה או לא תרצה יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה"
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות