הבלוג של חיים אתגר

חודשים ארוכים עיתון "הארץ" התקיים בלי מבקר טלוויזיה קבוע. מאז ימי רוגל אלפר ואהוד אשרי, העמוד האחורי הפך פרוץ. כמעט בכל יום הנפיקו אנשיו של שוקן מבקר טלוויזיה מתחלף. פרשנים פוליטיים, כתבים חברתיים, מבקרי קולנוע, יצרני הגיגים ומחלקי תה, כולם פרסמו את דעתם המלומדת על הטלוויזיה כשזכו להחזיק בתואר "מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ", לשעות ספורות.

קשה לי להאמין שדבר דומה היה מתרחש אם הפרשן הפוליטי של העיתון היה נעדר. אתם יכולים לדמיין מאמר פרשנות על מהלכיו של ברק בפרשת ההפצצה בסוריה כשהמחברת היא רותה קופפר, או אסתר זנדברג? לא סביר שעורך בר דעת היה מאפשר מהלך כזה. אבל תחום הטלוויזיה לא דורש ידענות, מומחיות או שליטה ברזי הז'אנר, לפחות כך סבורים ב"הארץ". באופן כזה, למשך תקופה ארוכה אם עברת במסדרונות ברחוב שוקן ולא רצת מספיק מהר יכולת למצוא עצמך כותב ביקורת נוקבת על "כוכב נולד 6", "עובדה", או "לונדון את קירשנבאום".

חלק מאותם מבקרים לרגע, כתבו דברים מעניינים. אבל רובם רשמו הגיגים הרחוקים מביקורת ברורה ומקצועית ואפשר לסכם אותם בביטוי התנכ"י - בבל"ת.

בסיום אותם ימים מבולבלים נחתה פרסונה קבועה בעמדה המופקרת ונקבע שירון פריד הוא מבקר הטלוויזיה החדש של "הארץ". בחלוף ימי החסד של המבקר החדש, אפשר לומר בפה מלא שכולנו געגוע לתקופת "מינוי המסדרון" של העיתון.

פריד הוא מבקר מזן מיוחד מאוד ובלתי נדלה של עיתונאי טלוויזיה שאפשר לכנותם ז'אנר המבקרים שלא תמיד מבינים מה הם רוצים לספר לנו. או בקיצור, טוחני שכל חסרי תכלית.

הוא לא עומד על טיבן של תוכניות, איכותן, אופן העשייה והביצוע שלהן. הביקורות שלו לא מסבירות או מנתחות אם התוכנית שצפה בה מעניינת, ערוכה היטב/ערוכה רע, או מוגשת באופן מקצועי. ברובד העל אין לו אג'נדה, אמירה או תפיסת עולם מגובשת. האם לדעתו ריאליטי זה טוב? זה רע? זה מהנה לעיכול? הכיסוי של הפריימריז נעשה באופן נאות? או שמא הוא חסר ומוטה? לך תדע. פריד חתום כספינקס.

לדוגמא, בנוגע לשידור החדשותי סביב מציאת התיק בו נמצאו שרידיה של רוז - האיש לא הצליח להסביר לקורא דבר וסיכם את הטור שלו בנושא בעזרת להטוטי לשון סביב שמה של דנה סומברג, כתבת חדשות ערוץ 2. אחרי שסיים עם הצגת כשרון שיענקל'ה פרוינד לא היה מתבייש בו, הוא החל לספר על חייו של שרון גל, איש חדשות 10, כשהוא מציג יכולת מרשימות שסופר נני הייתה מתקנאת בהן. תובנה בנוגע לשידור הסוער של אותו היום לא קיבלנו.

היום קראתי את ביקורתו על גמר "רוקדים עם כוכבים", וזה אפילו יותר מטריד. מה הוא מנסה לומר, שהתוכנית גרועה? שהיא פאסה, שהעולם עגול? שקופרניקוס טעה? אלוהים ופרשניו נותרים מבולבלים.

עיתון "הארץ" היה בעבר מוקד מעניין של פרשני העל של העיתונות הישראלית. הוא ריכז אינטלקטואלים חדים ומסעירים שגרמו לנו לצפות לטור העתידי במתח וקריאה של ביקורות כאלה היו בדרך כלל מעשירות ומדויקות. במקרה הנוכחי קשה לומר שהעיתון פגע בול וחבל. מהיום אפשר אולי לדלג מעל החלק הזה. לסיכום נאמר, בסגנונו של ירון פריד: חרבוש, חרבש, חרבשון... לך תבין מה הוא רוצה.  

בסוף השבוע עברתי על הטור של יאיר לפיד. הוקסמתי והתרשמתי מאוד מהמקוריות והתעוזה הספרותית, אבל עלו בי מספר השגות שאני עדיין מתחבט בהן.

כותרת הטור המדובר הייתה "אולמרט - המחזה". במאמר, לפיד לוקח את אחד הרגעים המפורסמים והמסעירים בתולדות המחזאות ועושה בו שימוש סוחף. בקטע המקורי, מתוך המחזה "יוליס קיסר" לוויליאם שייקספיר, מרקוס אנטוניוס יוצא מול קהל רומאי כשהוא מציג לראווה את גופתו של יוליס קיסר הנרצח וסופד לו, תוך שימוש בנאום פוליטי מתוחכם מאין כמוהו. הדברים מכוונים נגד קושרים מיומנים שהצליחו בדרכים נלוזות לחסל אדם גדול, כשעל הדרך אנטוניוס מנסה להעניק לבר מינן מעט מהתהילה לה היה זכאי.

הסצנה נפתחת בכך שברוטוס, איש שאיבד את כבודו אחרי שהצטרף לרוצחים, מאפשר לאנטוניוס לנאום. האווירה עוינת בשלב הזה של המחזה בכל הנוגע לזיכרו של קיסר. ליבו של הקהל נוהה לברוטוס, הפוליטיקאי האהוד אחרי מות קיסר, בעוד שהנרצח מוקע כטיראן. שייקספיר בתרגיל רטורי מבריק מצליח להפוך את ליבו של הציבור. בסיום הנאום המאזינים תוהים אם קיסר היה אופציה כל כך גרועה ביחס לחלופות ואם מותו הוא לא אסון קשה.

בגרסת לפיד ברוטוס הופך לציפי לבני. במחזה המקורי ברוטוס הוא הדמות הטראגית מכל - אדם גדול ונאיבי שהולך שולל בידי ליסטים, עד לשלב שבו הוא דוקר את השליט הנערץ. חיים רמון במחזה סוף השבוע של "ידיעות" הוא מרקוס אנטוניוס, הדמות הטהורה ביותר במחזה והשקולה מכולן; ויוליוס קיסר מוצג כאהוד אולמרט. רק נזכיר שיוליס קיסר אליבא דשייקספיר הוא אדם דגול, תאב שלטון ויהיר מכדי לתת את הדעת על סימנים מבשרי רעות.

חלק מההקבלות בטור גרמו לי אי נחת מרובה. בואו נאמר שקפצה לי קצת הבטן.

* ציפי לבני כברוטוס? ברוטוס הונצח בידי שייקספיר כאחד הבוגדים הגדולים של התרבות המערבית, שני אולי ליהודה איש קריות. עם כל הכבוד, טיפה גדול על לבני, וגם על העוול שהיא עושה לאולמרט בתעלולי ההדחה שלה. אם יש כאלו. אבל בעיקר קשה לי לחשוב שמשפט אלמותי  כמו "Et tu brute?" ("הגם אתה ברוטוס" - זעקת יוליוס קיסר ברגע הטראגי שבו הוא מזהה שגם ברוטוס בין רוצחיו), אפשרי באחת מהישיבות של אנשי קדימה. זה לא נראה מתהווה באווירת הרוגלך טבול במיץ תפוזים ששורה שם.  

* חיים רמון זוכה לגלם את תפקיד מרקוס אנטוניוס. ב"יוליס קיסר" אנטוניוס הוא ההיפך הגמור מברוטוס, אדם שממשיך לשמור על יושרה גם ברגעים קשים ומגייס את כישוריו, תוך סיכון ממשי, כדי להעניק את הכבוד הראוי לפרסונה גדולה שנרצחה. בפועל, אני חושש שרמון עסוק בפעילות קצת שונה, שעיקרה רתימת כישוריו ויכולתו כדי להוציא את עצמו ממיני עסקי ביש וברוכים. ובעניין היושר הפנימי האדיר שברוטוס ניחן בו - גם על זה יש מחלוקת.

* אבל ההקשר הכי מוזר הוא זה שלפיד עושה בין אולמרט לקיסר. טיפונת מוגזם. רק טיפונת. הבה נעשה תרגיל: אמרו את השם "אולמרט" ובדקו מה עולה בראשכם. עכשיו עצרו, נשמו עמוק וחשבו איזה דברים קופצים לראשכם כשהוגים את השם "קיסר" ? לא בדיוק זהה, נכון? לא יודע מה איתכם, לי קשה לראות את יוליס קיסר פונה לדמות מבולבלת בחצר הרומית ומבקש ממנה בהיחבא ובשקט מטילי זהב לצורך שדרוג מקום בקולוסיאום למשל. קצת דמיוני.

צריך גם לזכור שקיסר, במחזה, סירב לשים לב למיני זוטות, בטח באנשים וסלד מפוליטיקה קטנה. אולמרט בעיקר מנהל עסקנות זוטרה. מלבד זאת הוא עמוס באופן תמידי בחששות אין סופיים. בנוסף כדאי לשים לב לזה שקיסר דחה את קבלת הכתר מספר פעמים אבל אצל אולמרט הכתר הוא חזות הכול. הוא מחזיק בו בשיניים. ובשורה התחתונה אולמרט, כנראה, שכשך בבריכת ההון המכוערת וקיסר רחוק עשרות מילין מעניינים חסרי כבוד שכאלה.

בכל פעם שאני מכין למהדורת החדשות אייטם שיש בו מן הצהבהבות, מיד אוחז כאב קטן באחד מאיברי הפנימיים. רופא נבון אבחן וקבע שזהו סינדרום המכונה "מוסר כליות", התוקף, כנראה, רק בימים בהם סיפורים בעלי גוון פופולרי במיוחד נוסקים מדסק התרבות שלנו לרחבי ישראל.

תחושת אי הנוחות הזו מוטמעת כבר שנים בתקשורת הישראלית והיא מאפיינת הרבה אנשים שעוסקים בצד הקליל של תעשיית הבידור. בימי חיי זכורות לי לא מעט שיחות עם קולגות שבמהלכן חבטנו בראשינו קלות אחרי ששידרנו כתבות מהז'אנר המדובר, והתכוננו למטח כבד של ביקורת עיתונאיות נוקבות.

בישראל אין מסורת עמוקה הנוגעת לסיקור עקבי של אירועי בידור וחיים חברתיים. מדינה שצמחה על ערכים סוציאליסטיים, התקשתה לעשות מעבר מתרבות חלוצית ספרטנית לעיסוק בהדוניזם ובתוצריו. שנים העניין נחשב לבזוי. צפייה בסדרה התיעודית המצוינת "הרצל פינת רפאלי" עוזרת להמחיש את העניין. לעזר נוסף, הנה שיעור קצר וחלקי בהיסטוריה:  

• לפני עשרות שנים היה המגזין "העולם הזה" הראשון לעסוק בעניינים "צהובים" באופן בוטה, גלוי מאוד ועיתונאי. מיני מגזינים נוספים שעסקו בכך, כמו "להיטון" ודומיו, הופיעו ונעלמו לפי קצב עונתי.

• הרבה יותר מאוחר החל גיא פינס בביטוי טלוויזיוני לתרבות המתפתחת של סיקור חיי המפורסמים, מקומיים וזרים. לצד "ערב טוב" פרחו "פנאי פלוס" -מגזין בידור וטלוויזיה קלאסי ו"רייטינג", מגזין סלבס נשכני יותר. היום אין אתר,  תוכנית או עיתון שלא "חוטאים" בתכנים המדוברים.

• למרות זאת, העיסוק בתחום המפורסמים על גווניו עדיין מוקע כבזוי מאוד אצלנו. גם בימים שבהם מוסף "הארץ" מניח דוגמנית שחומה בשער הראשי, עדיין אין לגיטימציה גורפת לעיתונות מהז'אנר. מבקרים ואנשי תרבות ותיקים מעקמים את האף לנוכח כול סיקור בידורי שכזה. הביקורת מתעצמת בייחוד כשאנחנו נוגעים בתחומים הללו במהדורות החדשות הטלוויזיוניות. 

בשבוע האחרון צברתי תובנה חדשה (מפתיע אה?). במהלך הצפייה בטלוויזיה וקריאת העיתונים בימי חופשתי כאן בארה"ב, נוכחתי לדעת שבאמריקה לא ממש מתנצלים כשמגיעים לעיסוק בעניינים הצהובים. ממש לא. ערוצי החדשות האמריקאיים משדרים באופן שוטף ומלא מיני ריכולים שלא הייתי מעז להציע למהדורה גם ביום בו העורך גלמוד מכתבות וערירי מדיווחים.

בשבוע האחרון לדוגמה, משדרי ושדרני האקטואליה הבכירים ביותר עסקו כאן, בין השאר, ברומן החדש (לכאורה) של מדונה, בגירושין של דוגמנית על בדימוס, בהתנגשות הטיטאנית בין פמלה אנדרסון ואשלי סימפסון וכמובן באנג'לינה ג'ולי. קריינים מדברים על הנושאים בפאתוס, פרשנים יודעי סוד מוזמנים לאולפן ויש שישו ושמחו כללי סביב כל עניין צהבהב. ובלי טיפת זלזול או אפולוגטיקה. הכל מקצועי, ובדרך כלל מעניין ומענג, ואפילו ברגעים שזה אינפנטילי ומוגזם, זה עדיין מכובד מאוד. אצלנו הגישה הזו עדיין רחוקה ונראית בשלב הזה בדיונית.

העיסוק האסקפיסטי הזה שחודר אלינו בשנים האחרונות בכל הרבדים ילך ויגבר. אם נרצה ואם לאו. הדור הצעיר מתחנך על מסורת של דיון בתכנים כאלה וכמות המידע הבינ"ל בעניין, שוצפת.

בשורה התחתונה - מדובר פשוט בסימן שהפכנו לחברה נורמאלית. כזו שמתעניינת גם בתרבות ובבידור ובתוצרי הלוואי של התחומים האלה. עכשיו נשארה השאלה איך אנחנו - המסקרים, נעסוק בעניין. באופן סקסי, נשכני וביקורתי או בבושה מתנצלת של משלמי מס גולגולת. הגישה תקבע את איכות המוצר שיכול להפוך מתוכן המוגדר באופן בסיסי כנחות יותר, למעניין ומעורר מחשבה.