יומיים, שלושה, מי סופר

אז אחרי היום המסעיר ההוא עם הראיון , ואימון ריקודי בטן שבו אנט (המורה) הגזימה לגמרי עם הביקורת הבלתי בונה שלה, המשיך יום שבת.

התעוררתי כרגיל עם שחר, או קצת לפני, חשבתי לי שיש דיי הרבה מטלות בית ושכדאי שאני אסייע לגבי. בילגגתי הלוך ובלוג, שטפתי קצת כלים, ועוד בימבלונת ואני בדיון אונליין על תאריכים, אני מסתכלת בלוח השנה שלי כדי לקבל פרספקטיבה, והאסימון נופל.

 

שיט!!

 

צווחתי ונכנסתי כרוח סערה לחדר השינה, בו ניסה גבי להמשיך לישון.

שיט!! שיט!! שיט!! יש לי מבחן אנגלית היום! בתוך עשרים דקות!! ואני עדיין בפיג'מה!!

---

הפסקה מתודית.

ממשלת אוסטרליה מאד רוצה מהגרים. באמת. מהגרים זה טוב לכלכלה (כי הם ילכו לעבוד), זה טוב לילודה (כי הם יולדים), וזה טוב לבישולים (כי... לא, לא, אני לא אגרר לפוסט השמצת הבישול האוסטרלי. לא הפעם!).

אבל לאוסטרלים יש באג קטן באישיות. כשהם רוצים משהו, הם מקשים על המשהו הזה את החיים ככה, שהמשהו יהיה בלתי אפשרי. למשל, מקומות עבודה צריכים עובדים. האם זה אומר שקל להתקבל למקום עבודה? הו לא! שמונים טפסים, ראיונות, המלצות, ותהליך שכבר עדיף לתפור בבית תלבושות ריקודי בטן למכור אותן באי - ביי.

כנ"ל הגירה.

רוצים מהגרים, מאד רוצים, בואו בואו מהגרים! שערינו פתוחים בפניכם! תראו איזו מדינה נפלאה יש לנו להציע!

רגע, מה, לאן זה?

תביא ת'דרכון.

בבקשה. (כי אנחנו מנומסים פה)

אתה צריך להוציא אישור הגירה, מהגר יקר. אתה צריך להוכיח לנו שאתה ראוי למדינה נפלאה כשלנו!

מה עם השכלה? יש לך השכלה?

תואר ראשון? זה הכל?! קדימה, לתואר שני מייד.

ואחרי שגמרת, גם דוקטורט. למה אתה מחכה?

אה, אתה לא משכיל?

אתה חשמלאי? אה, מצויין, מצויין, אנחנו צריכים כאלה.

 

לפי תקנות בית המחוקקים משנת 2001 מספר 24965 סעיף 8 בי, אסור לאדם להחליף נורה בביתו אם אינו חשמלאי מוסמך.

אתה יודע כמה נורות נשרפות פה ביום? אנחנו מייבאים רק נורות חרא, תוצרת סין.

אז אתה חשמלאי, מעולה. זה יקצר את התור בחודשיים לפחות לכל נורה.

אז כמה שנות נסיון יש לך? שמונה? מצויין! זה שנה יותר ממה שאנחנו דורשים כמינימום להגירה. יש לך הוכחות?

מכתב רשום מהמעסיק בארץ מוצאך (המעסיק חייב להיות רשום, מורשה, ובעל עשרה עובדים לפחות), תלושי משכורת (ואם חסר לך אחד, אתה לא רצוי כאן!) טפסי ביטוח לאומי.

יש לך? כל הכבוד!

רגע, לא סיימנו.

עכשיו תצטרך לעבור את מבחן ארגון החשמלאים האוסטרליים, כי פה הכל הפוך הרי, השמש בצפון וזה, אז גם הנורות הפוכות.

 

ויש לנו גם מגבלת גיל, בן כמה אתה? שלושים ושתיים? קצת זקן, לא?כמה שנות עובדה נשארו לך? עד שתגמור להגיש את הבקשה כבר תצא לפנסיה על חשבוננו. לא, תודה. אנחנו מחפשים מישהו אחר.

כמוך, משכיל ומנוסה במקצוע מבוקש, אבל צעיר.

 

 

ואם שרדת עד כאן, אז יש מבחן אנגלית שצריך לעבור. IELTS קוראים אותו.

 

כשהייתי באיטליה עשיתי IELTS כדי להתקבל לאוניברסיטה. הציונים הולכים מ 1 עד 9, בקפיצות של חצי.

הוצאתי 8.5

אבל פג תוקף הציון כי עברה שנה, וכדי להגר נדרשתי לעשות אותו שוב, לוודא שרמת האנגלית שלי לא הידרדרה מאד הבחינה האחרונה. המינימום הנדרש להגירה הוא 6.

 

עכשיו רק שאלה קטנה אל קובעי מדיניות מחלקת ההגירה:

נניח שאדם מוציא ציון כמעט מקסימלי במבחן, בעוד הוא חי במדינה שאינה דוברת אנגלית.

אחר כך, אותו אדם נוסע למדינה דוברת אנגלית וחי בה במשך שנה.

באותו הזמן, אותו אדם עושה תואר שני במוסד אקדמי דובר אנגלית, במהלכו האדם נדרש לקרוא, לכתוב ולדבר אנגלית אקדמית על בסיס יום יומי.

 

כמה אתם מעריכים שהאנגלית של אותו אדם תידרדר?

---

עטיתי על עצמי חזיה, זרקתי על עצמי חולצה ומכנסיים וסוודר, דחפתי לפה את הכדורים-של-לפני-האוכל, תקעתי חבילת עוגיות ללא גלוטן בתיק, תקעתי שתי עוגיות ללא גלוטן בפה, ורצתי לאוטו.

באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי לקחת שעון. שיט. מילא, יש שעון על הקיר בחדר הבחינה. בלעתי את העוגיות.

דהרתי בכבישים והגעתי אל שער האוניברסיטה הקרוב למקום מגורי, כדי לגלות שהוא נעול.

עשיתי אחורה-פנה, כמעט התנגשתי בניידת משטרתית, וברחתי משם, מנצלת את העובדה שהם נסעו לכיוון החוף. הדרך לשער השני כוללת רמזורים בשפע, רובם כוללים זינוק בעליה.

הרמזור האחרון, זה שממנו פונים שמאלה (בעצם ימינה, אבל זה כמו שמאלה פה), כמובן האדים איך שהגעתי אליו. לפני עמד אוטו.

הרמזור התיירק.

האוטו עדיין עמד.

נו כבר נו כבר!! צעקתי על האוטו, ואז עלה בדעתי שהנהג לא דובר עברית.

באוניברסליות מרשימה לחצתי על הצופר, לראשונה מאז שנחתה כאן כף רגלי. האוטו הואיל לזוז והספקתי לעבור את הרמזור בעודו כתום.

 

הבחינה עברה בשלום.

---

עוד לא הציעו לי רשמית, אבל העבודה של הראיון ההוא כנראה תוצע לי. אני החלטתי להשאר עם גרג, אחרי שכל מי שעובד במחלקה אליה רואיינתי שאל בתמיהה למה אני לא לוקחת משרה אקדמית אם הציעו לי, ובאיזה סוג של פיגור אני לוקה.

---

היומולדת שלי הולך ומתקרב, תוך שלושה שבועות הוא כאן, וההורים של גבי, יברך אותם אלוהים, שלחו לי מתנה. ספרים רבותי ספרים, וסט של שרשרת ועגילים. התחלתי את "תאונות" של יעל הדיה (לא רע בכלל), ואילו הסט הגיע עם פתק החלפה והצהרה ש"לא ניעלב בכלל אם תחליטי לבוא ולהחליף. כמובן אפשר להחליף רק תוך שבועיים, אז אם תבואי לא נעלב בכלל".

איזה כיף שיש לי את ההורים של גבי.

(אגב, האבן הכחולה היא "אופל", שמקורה באוסטרליה. צבי, אבא של גבי, בחר אותה בכוונה תחילה בגלל הסמליות. אני חושבת שהיא מאד יפה, אבל מאז שהתחלתי עם הריקודי בטן, הטעם שלי השתנה ואני אוהבת יותר דברים גדולים)

---

בסוף השבוע הזה מתקיימת הופעת ריקודי הבטן בפסטיבל אומנויות הכפר. אחת הנשים עשתה בשבילי חזיה, אבל החלטתי שהיא לא מתאימה לתלבושת של אחד הימים ועשיתי לי שניה:

 

את העליונה עשיתי במו ידי. נשאר לי רק להוסיף לה מטבעות, או משהו, בחלק התחתון. אני מאד גאה בעצמי, לקח לי פחות מיום אחד!

---

היום היה יומי הראשון בתור מרצה. הסמסטר טרם התחיל, ולכן מה שעשיתי היה להשתתף בהדרכת מרצים. איזה פחד. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרצתה לשחק עם הגדולים, ועכשיו גילתה שבעצם היא לא כל כך גדולה. איזה פחד.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/6/2006 12:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, מלחמתי בבירוקרטיה, משפחתי וחיות אחרות
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/6/2006 11:13

פרייסלסססס

קלטת וידאו ביתית - 12.85 ש"ח

עשר שעות עריכה - 385 $

קלטת ראיונות עם המשפחה לקראת החתונה שלכם - פרייסלססס

(יעני, ערכה לא יסולא בפז, למאותגרים אינגליזית שביננו)

---

לפני החתונה שלנו, האחיות של גבי (בעקבות דרישה חד משמעית מצידי) הכינו לנו סרט, וכמתנה קיבלנו גם את הקלטת הגולמית.

יש שם פנינים של חלק מהאחיינים ("מה אתם מאחלים לגבי ופארה לחתונה?"  "אמ... שתמותו בגיל מאה ועשרים"  או לחילופין: "מה צבע העיניים של פארה?" "הממ... מה שרוב האנשים קוראים חום, אבל זה נקרא בשפת המדע - ירוק")

ויש שם צילומים של הכלבים כשהם היו צעירים יותר (הצפרדע למשל היתה גמישה וכהה יותר, הברווז נראה אז הרבה יותר מעצבן, והיום הוא הרבה יותר חמוד)

ויש ראיונות מעניינים עם בני משפחה כאלה ואחרים.

לדוגמה, כולם, כשנדרשו לתאר את גבי, השתמשו במילה "חכם", ואבא שלו הגדיל לעשות וסיפר שבתור ילד הוא העדיף ללמוד גמרא מאשר לשחק.

אחת מקרובות המשפחה נשאלת מה עובד ומה לא עובד בחיי נישואים. לאחר מחשבה קצרה היא אומרת: "שום דבר לא עובד. אל תתחתנו!"

היא מתבקשת להסביר את עמדתה זו (שהיא בחרה להביע בקלטת לקראת חתונה, מיינד יו), והיא מפרטת:

"הרבה זוגות נשברים מהשגרה".

"איזה שיגרה?!" תמה גבי כשראינו את הקלטת השבוע, "כל יומיים מעבירים אותי מדינה! מתי מתחילים פה עם השגרה?"

"עוד מעט, אחרי הטיול", הבטחתי, "נחליט איפה לגור ונביא ילדים והשגרה תתחיל".

"כן בטח", ענה לי גבי. "את יש לך דם בדואי. חצי שעה אחרי שהשגרה תתחיל את תחליטי שמשעמם לך ותארזי אותנו למקום אחר".

"צועני", תיקנתי אותו.

---

ויש גם ראיון שובה-לב עם אבא שלי. כמו תמיד הוא נראה שם כמו האח הג'ינג'י של טוב-טוב הגמד, והוא מחייך ושמח. כשהוא מתבקש לתאר אותי הוא אומר "צבי", בעברית (כל הראיון באנגלית), אבל ברור שהוא מתכוון "איילה". בסוף הראיון, אחרי שהמצלמה כבר כבויה, הוא כנראה ביקש שידליקו אותה שוב ואומר לאחיות של גבי:

"אני מאד אוהב את המשפחה שלכם, ואני מאד שמח שפארה מצטרפת למשפחה כל כך נחמדה. אהבתי את המשפחה שלכם ממבט ראשון".

"תודה רבה", עונה אחת האחיות,

והשניה מוסיפה בקול: "ווי לאב יו טו!"

---

עוד מצחיק לראות אילו נושאים העסיקו אותי אז. שהעבודה דאז היתה לי חשובה ותפסה מקום נרחב במחשבות. חמש שנים אחרי - למי אכפת?!

 

אז מה המסר שלי הפעם? כמוסת זמן כזאת שווה המון. קחו מצלמה, קחו כמה שעות, ותקליטו - בלי לחץ. ראיון כזה נשמר אחר כך לדורות, ואף פעם אי אפשר לדעת אילו פנינים יהיו שם. זוגות שמספרים איך הם הכירו, הורים שמספרים פרטים קטנים ומשמעותיים על הילדים שלהם, אפילו בעלי החיים ואיך הם נראו.

 

ההשקעה נמדדת בשקלים, ההחזר - תסתכלו בכותרת.

---

ומה עוד פרייסלססס?

 

שוב קיבלתי אישור ללקחים שהפקתי מנסיונותי עם רפואה קונבנציונלית: "אם אתה עומד למות, אולי נצליח להשאיר אותך בחיים".

אחרי כל הבדיקות שלא גילו שום דבר, והנחה שיהיה צורך בניתוח, שיחה של שעה עם רופא אלטרנטיבי הולידה מרשם של שלושה כדורים, כולם אנזימי עיכול טבעיים או כמוסות של חיידקים "טובים". חצי שעה אחרי בליעה של הכדורים חזרתי לעולם החיים.

רק אחרי שמבריאים אפשר להעריך עד כמה חולים היינו קודם. רמת האנרגיות שלי היתה בשפל. תוך חצי יום מרגע התחלת משטר התרופות, חזרו לי כל האנרגיות שלי בחזרה לרמה הטבעית שלהן. יכולתי לצאת לרקוד ברחובות לו רציתי.

 

למה הרפואה הקונבנציונלית, שלכאורה נשענת על ידע רחב יותר, דידקטי יותר, מאורגן יותר, נכשלת כל פעם מחדש בלרפא אותנו? למה המקסימום שהרופאים שואפים לו הוא הישרדות גרידא?

 

אולי כל מצבור הידע הזה הוא בעוכרי תהליך האבחון - מרוב סימפטומים לא רואים את היער.

אולי הפחד מתביעות משתק את הרופאים בנסיונם לרפא - קודם כל צריך לבודד את הגורם, בשורה של בדיקות יקרות, גוזלות זמן, ובלתי מדוייקות.

אולי העומס על המערכת מדרבן את הרופא להיפטר מהמטופל כמה שיותר מהר, בלי להתעכב על פתרון יסודי.

אולי מראש הרפואה הקונבנציונלית מזלזלת ביכולתו של הגוף לטפל בעצמו, ומתערבת בו בגסות שלרוב מזיקה אף יותר מהמחלה.

 

על מה אני מדברת? כמה מכם עברו סיבוכים שלאחר ניתוח?

כמה מכם קיבלו תרופות שאולי צמצמו את הסימפטום המקורי, אבל הולידו בעיות חדשות?

 

עיקר הטיעונים שלי נגד רפואה אלטרנטיבית היא השרלטנים שבתחום - אין פיקוח כמעט, וזה שיש - מוגבל. אבל הטובים שבתחום הועילו לי פעם אחר פעם אחר פעם, עשרות מונים יותר מחבריהם הקונבנציונליים. בלי תופעות לוואי, בלי סיבוכים, בלי חשבונות מנופחים.

 

ושנהיה כולנו בריאים.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 7/2/2006 09:19, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-10/2/2006 11:51

קר

אתמול דיברתי עם אחותי החורגת, אלה, כדי לשמוע חד משמעית מה המצב של אבא שלנו, ולהחליט האם לבוא לארץ או לא.

שיהיה ברור, אני ממש לא רוצה לבוא לארץ. בלי לדבר על הכסף, על הזמן ועל כמה שלא התגעגעתי, אני לא רוצה להתמודד עם זה שהוא כזה חולה. אבל כל הזמן חשבתי כמה הוא מסכן שהוא שם לבד באיזה בית אבות סיעודי מעפן ושבעצם הוא ההורה היחיד שיש לי שהוא הורה.

 

אלה אמרה, חד משמעית, אל תבואי. את בנאדם רגשני, את תתחילי לבכות ולדבר על פרידה והוא לא צריך את זה עכשיו. הוא צריך שיעמידו איתו פנים שהוא חולה אבל הוא עוד יתאושש, ושלא לדבר על זה שאם את באה אז את אומרת לו בוודאות שהוא גוסס והוא לא צריך מסרים כאלה.

וחוץ מזה יש סביבו המון אנשים, וקשה לו לדבר כי הריאות שלו קרסו, אז צריך  לדבר איתו. פשוט תתקשרי אליו וזהו. ובשם אלוהים, הוסיפה אלה, בשם אלוהים אל תתחילי לבכות לו בטלפון ולהגיד לו שתתגעגעי אליו. תעמידי פנים חזקות ותעשי שיחות קצרות כדי לא לגמור לו את האוויר.

 

אחר כך התקשר גם אבא של גבי, שדיבר עם אבא שלי גם, וחיזק את דבריה של אלה. אם הייתם עדיין באיטליה והיית באה, ניחא. אבל מהצד השני של העולם, אף אחד לא מצפה ממך. גם לא הוא.

 

אני כן הייתי באה ולא הייתי משחקת את משחק הנדמה-לי הזה של הכל יהיה בסדר, אלמלא אבא שלי בכל זאת היה דומה יותר לאלה מאשר לי. בסופו של דבר, אלה מכירה אותו יותר טוב ממני, והם חושבים דיי דומה אחד לשני.

ועוד עניין - אני מעדיפה לא לזכור אותו כמו שהוא עכשיו, מבולבל, רגזן, לא עצמו. הוא מרגיז מאד עכשיו, אומרת אלה, ולא שבימים כתיקונם הוא נסבל במיוחד. אמרתי שאם הוא יחזיק מעמד עד כריסמס אז ניסע לארץ, למרות שממש לא בא לי, אבל אלה אמרה מייד, הוא לא יחזיק. פשוט תתקשרי אליו.

 

התקשרתי הבוקר אבל קיבלתי מענה קולי. השארתי הודעה. אני אנסה מאוחר יותר.

 

קר נורא עכשיו בלילות. 5 מעלות בערך. ביום בסביבות ה20. אבל בלילות יושבים על התנור או מתחת לפוך. שונאת חורף. זו תמיד תקופה קשה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/6/2005 22:12, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של fara_way ב-25/6/2005 15:35

31,186